- שבת ומועדים
- שמחת תורה
- משפחה חברה ומדינה
- מלחמת "חרבות הברזל"
"הבה ונתלקח מן השמחה שבנו"
תקדים להתמודדות עם שאלה זו ניתן לראות בהנהגתו של מרן הרב קוק זצ"ל. וכך מספר הרב נריה: "בשמחת תורה שלאחרי שנת תרפ"ט, רב היה הדיכאון, אחרי מאורעות הדמים בארץ... כיצד ירקדו? והנה נכנס הרב למעגל ההקפה הראשונה, ופתח ברגשת קודש, 'הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו ייקום'. זרמי דמעות פרצו מעיני הציבור, ומיד נתלכד מעגל איתנים; וכשהלב שותת דם והעיניים יורדות דמעות, התלהטה מנגינה חדשה שסחפה איתה את כל הקהל" (מועדי הראי"ה עמ' קכד-קכה).
כך היה גם בחג הפורים תשי"ד. כמה ימים לפני כן הותקף אוטובוס בדרכו מאילת ו־11 מנוסעיו נרצחו. ראש הממשלה דאז, משה שרת, פנה לשני יוצרים וביקש מהם לחבר שיר שיעלה את המורל הלאומי. ואז נכתב והולחן השיר "אם גם ראשנו שח ועצב יסובבנו, הבה ונתלקח מן השמחה שבנו".
שמירה על מורל לאומי גבוה בשעת חירום היא חובה הלכתית, שנובעת מהאיסור לפחד במלחמה, ומכך ש"חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק" כנגד האויב (רמב"ם, ספר המצוות, לא תעשה נח). חובה זו אינה אמורה רק על החיילים בחזית אלא גם על האזרחים שבעורף (באוהלה של תורה א, ז).
מצד שני, יש להביא בחשבון שבשנה האחרונה עברנו טראומה קשה מאוד, שלא היו תנאים נאותים לעיבוד שלה בזמן אמת. מבחינה זו, להתייחסות נאותה לכאב ביום זה יש אפקט מרפא חשוב.
לכך יש להוסיף שאף שהמורל הוא מרכיב אחד בכושר העמידה במלחמה ממושכת, החוסן הציבורי תלוי גם בעוצמתה של הלכידות הלאומית. עלינו להכיר בכך שלא לכל העם יש נכונות לשמוח, והלכידות נפגעת כאשר קבוצה אחת רוקדת בשמחה באופן שמתפרש על ידי קבוצה אחרת כהתנכרות לכאב שלה. יתר על כן, ישנו ערך גדול בהשתתפות בצער הציבור (תענית יא, א). כאשר אדם יוצא מן הקונכייה הפרטית שלו ומתחבר לכאב הלאומי, זה מעצים אותו. וכך כותב הרב זצ"ל: "ההשתתפות בצרת הציבור בעומק הלב, היא עצמה, היא גם כן שכר מצווה, שזוכים לזה רק... תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (אורות התשובה יג, ד).
"זמן שמחתנו"
שמחת החג היא לא רק שאלה אידאולוגית או פסיכולוגית. יש בה מצוות עשה מן התורה, כפי שכותב הרמב"ם: "שמונת ימי החג... אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב... שנאמר: ושמחת בחגך" (הלכות יום טוב ו, יז). מכאן נובעת ההלכה שאין אבלות בחג (שולחן ערוך אורח חיים תקמח), ואף אין לקיים אזכרה שלושים יום לפני החג למי שנפטר קודם לכן, כדי שזה לא יגרום לצער בימי החג (שם תקמז, ג). כמו כן, ניחום אבלים וביקור חולים בשבת צריכים להיעשות באופן שלא יעורר צער ובכי (שולחן ערוך ומשנה ברורה רפז).
האיסור לגרום בכייה בחג בא לידי ביטוי במחלוקת בין האחרונים בנוגע לבכי בתפילות ראש השנה (עיין מקראי קודש פרק ב הערה מב). ה'באר היטב' (תקפד, ג) מביא את האר"י ז"ל ששיבח מאוד את מי שבוכה ביום זה. ואילו דעת הגר"א (עשה רב אות רז) היא שאין לבכות בראש השנה, כפי שנאמר בספר נחמיה: "אל תתאבלו ואל תבכו... ואל תיעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח, ט-י). אחרונים רבים מכל העדות הבחינו בין בכי שבא מתוך התרגשות בתפילות היום, שהוא ראוי, ובין בכי שבא מתוך חרדת הדין, שיש להימנע ממנו.
מנהג האשכנזים הוא לומר "יזכור" במועדים שונים. ההיתר מבוסס על כך שזוהי תפילה (משנה ברורה תקמז, ח). על כך נוסף ב'אוצר דינים ומנהגים' (ערך הזכרת נשמות): "לאותן שמחויבין להזכיר המתים מותר לבכות אפילו בשבת ויום טוב; (מפני) שיש לו עונג כשיבכה ויפיג צערו על ידי זה. אבל מי שאין לו צורך בזה, אם יראה אבותיו בוכין, שמא יבכה עמהם ויבטל עונג שבת ויום טוב". לכן נהגו שכל מי שאינו מזכיר נשמות יוצא מבית הכנסת. אדם שאיבד את קרוביו מרגיש את האובדן בימי החג בעוצמה חזקה יותר, והצער מעיק עליו. אך אם ניתן לכך ביטוי בתפילה, זה מאפשר לו לפרוק את הצער ולשמוח.
תפילה שמביאה להדגשה של הכאב – אסורה, ואילו תפילה שמרגיעה אותו מותרת ואף נדרשת (עיין שולחן ערוך תקעו, יב-יג). רגשות האבל ממוקדים ברצון לא מציאותי להחזיר את העבר, ואילו התפילה ממקדת את המבט של המתפלל בציפייה ובתקווה לעתיד טוב יותר, ומרחיקה אותו מהתבוססות בעבר ומשקיעה בייאוש ובחוסר אונים. מי שקרובו נפטר מבטא את הכאב שלו בתפילה מרוממת שכולה לשון עתיד, כשהוא אומר: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה". ומכאן שיש להימנע מביטוי של הצער בחג באופן מדכא ומעציב, ולעודד ביטוי של הצער באופן שבסופו של דבר מחזק ומעצים.
אין הבדל הלכתי בין ראש השנה לשמחת תורה. לכן יש מקום לקיים מעמד של אמירת "יזכור" ציבורית, שבה נוסיף "יזכור" על הרוגי הטבח. כמו כן מותר לעורר לבכי בפיוטים המרגשים של תפילת גשם, כמו בנוסח האשכנזי: "זכור שנים עשר שבטים שהעברת בגזרת מים, שהמתקת למו מרירות מים, תולדותם נשפך דמם עליך כמים, תפן כי נפשנו אפפו מים". אולם ביטוי של אבלות ממשית נאסר בציבור, ויש לכך התייחסות בדברי הפוסקים בנוגע להשתתפות של אבלים בהקפות.
גם צמצום של שמחת החג אינו ראוי. אחת התקנות שתיקנו חז"ל לאחר החורבן היא להוריד מנה אחת כאשר עורכים סעודה גדולה (שולחן ערוך תקס, א-ב). אולם כאשר מדובר בשבת ובחג, כתב ה'מור וקציעה': "ואיסורא נמי איכא אם מקומו ניכר בשולחן... שאפילו בימי אבל אסור להראות שום דבר של פרהסיא" (שם). לכן לא נכון לקיים הקפות בדומייה או בשירה עצובה (כגון: "קול ברמה נשמע" או "תפילה לעני"). מצד שני, חשוב לתת ביטוי משמעותי לכאב הלאומי בדרכים שאינן גורמות לשקוע בעצבות, כמו הקדשת הקפות להרוגים ולחטופים תוך בחירת שירים עם מילים מתאימות ("ופדויי ה' ישובון" וכדומה). אולם לא להיתקע בכאב אלא לצאת ממנו למקום מעצים על ידי הקדשת ההקפות הבאות לגיבורי צה"ל (ולרקוד עם דגלי ישראל), לבניין בית המקדש וכדומה.
הקושי לשמוח
לא קל לשמוח ביום כזה. התרבות העכשווית מעודדת עצבות. היא רואה בכך ביטוי לאנושיות ולחמלה, ורואה בדרישה לשמוח ביטוי לניתוק של האדם מעצמו ומכאבם של אחרים. אחד השורשים של תרבות זו נקרא "פנטזיית האושר". מי שחי בחברת השפע משוכנע שאמור להיות לו טוב כל הזמן, וכאשר זה לא קורה – ברור שמשהו לא בסדר. אולי זה אומר שאני לא בסדר, ואז יש שקיעה בהאשמה עצמית ובדיכאון. ואולי זה אומר שמישהו אחר לא בסדר, ואז שוקעים בהאשמה ובכעס כלפי אחרים.
התורה מלמדת אותנו שהדבר החשוב ביותר בחיינו הוא מימוש של שליחות גדולה. הדרך למימוש השליחות רצופה קשיים ומאורעות כואבים. ארץ ישראל, התורה והעולם הבא נקנים בייסורים (ברכות ה, א). הצער הוא חלק בלתי נפרד מן החיים. הביטחון שלנו בקדוש ברוך הוא אינו מביא אותנו לצפות שתמיד יהיה לנו טוב, אלא שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה מביא לטוב (עולת ראיה א, רכ). את היכולת לשמוח אנו שואבים מן המשמעות העמוקה שיש לחיינו, עם הכאב שנוכח בהם. זה מאפשר לנו להודות בשמחה על חצי הכוס המלאה ולא להתמקד במחצית הריקה. התודעה הזאת יוצרת תחושה של סיפוק שמביאה לשמחה פנימית ששום אירוע חיצוני אינו יכול לבטל אותה.
ההלכה מדריכה אותנו להכיל רגשות מנוגדים בעת ובעונה אחת. מי שאביו נפטר והשאיר אחריו ירושה, מברך גם "דיין האמת" על הפטירה, וגם "שהחיינו" על הירושה (אורח חיים רכג, ג). לכל רגש יש מקום ודרך ביטוי. כך אנו נוהגים גם בחתונות, כאשר החתן שובר את הכוס לאות אבל על חורבן ירושלים (אורח חיים תקס, ב). מעגל השנה היהודי בנוי מזוגות של ימי חג וימי צער שסמוכים זה לזה וקשורים זה לזה. ומכאן שאבו חברי הקיבוץ הדתי את ההשראה להצעתם לקבוע את יום הזיכרון לחללי צה"ל דווקא בערב יום העצמאות.
ברוח זו יש מקום לתת ביטוי משמעותי יותר לכאב בערב שמחת תורה, מתוך הדגשה של ממד יום הדין שיש בו. וכך כותב ערוך השולחן על הושענא רבה: "מנהג כל ישראל לעשות התעוררות ביום זה בשני אופנים: האחד, כמו ימי דין... והניגון בתוך התפילה כמו בימים נוראים. ובסיבוב ההקפות ובאמירת הושענות בוכים הרבה כמו ביום הכיפורים... השני, שעושים היום הזה כקצת יום טוב" (ערוך השולחן אורח חיים תרסט, יא-יב), ומכאן להגיע לשמחתה של תורה.
הרב הנזיר כותב שנוכחותם של רגשות מנוגדים מתבטאת במילה ששון, שמשמעותה "שמחה מהולה בתוגה, בצער". ומוסיף: "וכן בימות המשיח, בימינו, בהתחלת הגאולה, השמחה אינה מלאה, היא מהולה בתוגה, באבל, במלחמות" (התנוצצות אורו של משיח, עמ' 15). מהלך הגאולה מחייב אותנו להכיל את הכאב ואת השמחה במקביל – לשמוח על גאולתנו עם הצער על המחיר הכואב שאנו נדרשים לשלם על כך.
יהי רצון שיתקיימו בנו דברי ישעיהו: "כי ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה... ששון ושמחה יימצא בה, תודה וקול זמרה... ופדויי ה' ישובון... ששון ושמחה ישיגון, נסו יגון ואנחה".
הכותב הוא רב היישוב עטרת וראש המחלקה לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
מתוך העיתון 'בשבע'
ראיית המבט השלם
למה ללמוד גמרא?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך עושים קידוש?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
חידוש כוחות העולם
בריאת העולם בפרשת לך לך
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
מה הייעוד של תורת הבנים?
טעינה למחשבה
