פרשני:בבלי:נדרים ח א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים ח א

חברותא[עריכה]

מנין שנשבעין לקיים את המצוה?
שנאמר בתהלים (פרק קיט): "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". הרי שנתחייב דוד לקיים את שבועתו שנשבע לקיים את המצוות.
וסבורה היתה הגמרא, שכוונת רב גידל היא ללמד ששבועה זו חלה.
ולפיכך תמהה הגמרא:
הלא מושבע ועומד מהר סיני הוא על קיום המצוות! ואם כן, שבועתו היא כשבועה על שבועה,  1  שאינה חלה לחייבו קרבן כשאר שבועת ביטוי (וכדילפינן בשבועות כז א, ששבועה על קיום מצוה נתמעטה מפרשת קרבן שבועת ביטוי)!?  2 

 1.  רא"ש. וכן מבואר בהמשך הסוגיא "והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה על שבועה", וכן משמעות לשון הגמרא כאן. שאם לא כן, לשם מה הזכירה הגמרא שהוא מושבע ועומד מהר סיני, אם לומר שהוא מצווה בה, הרי על המצוה אנו מדברים, ובהכרח שכוונת הגמרא לומר שכבר מושבע הוא עליו ואין שבועה חלה על שבועה.   2.  נתבאר על פי הר"ן; אבל הריטב"א לא הביא כלל אותה דרשה שבגמרא שבועות, וכתב: "ופריך, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, פירוש דאין שבועה חלה על שבועה אפילו לקיים, שהאומר שבועה שאוכל ככר זו שבועה שאוכלנה, אין השניה חלה עליו לשעתה. אלא, שאם נשאל על הראשונה, שנייה חלה עליו. והיינו דאמרינן: והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא על המצוות, והאיך דוד נשבע עליהם לקיימם".
שמא תאמר, אף שנתמעטה שבועה לקיום מצוה מחיוב קרבן, מכל מקום בא רב גידל לחדש ששבועה זו חלה לענין איסור "לא יחל דברו".  3 

 3.  בגמרא שבועות (כ ב, וכא א) נחלקו אמוראים, במי שעובר על שבועתו שנשבע לעשות, מהיכן אזהרתו, יש הסובר שאזהרתו היא מ"לא תשבעו בשמי לשקר" (וכן פסק הרמב"ם, שבועות א ג), ויש הסובר שאזהרתו היא מ"לא יחל דברו". וכתבו התוספות שם כ ב בד"ה קונמות, שלכולי עלמא העובר על שבועתו עובר ב"לא יחל דברו", ולא נחלקו אלא אם עובר ב"לא תשבעו בשמי לשקר". והר"ן כתב שהנשבע לקיים את המצוה אינו פטור אלא מקרבן. אבל עבר ב"לא יחל דברו". וראה עוד בר"ן לקמן יז א ד"ה וחד קרא למפטריה מלאו דשבועה, שכתב "היינו קרא דלא יחל דברו". ולשון בעל המאור סוף פרק שלישי משבועות (יב מדפי הרי"ף) "ובנשבע לקיים מצות עשה, השבועה והנדר חלין עליו למלקות, אבל לא לקרבן, לפי שאינה בלאו והן".
אי אפשר לומר כן. שהרי לא היה לו לרב גידל צורך להביא מקרא זה, מספר תהילים, הנחשב "דברי קבלה", כדי להוכיח את דבריו. אלא, יש לנו לדעת דבר זה מן התורה, מכך שמיעוט התורה "להרע או להיטיב" נאמר רק בפרשת קרבן שבועת ביטוי בלבד, ולא נאמר מיעוש שכזה לענין איסור "לא יחל דברו".  4 

 4.  כעין זה מבואר בגמרא לקמן יז א לענין שבועה לבטל את המצוה. בבעל המאור בשבועות שם מבואר, שהנשבע לקיים מצות לא תעשה, אפילו מלקות אין בו, משום ש"אין איסור חל על איסור". ולפי זה יש לפרש את קושיית הגמרא, באופן אחר: הרי גבי דוד בהכרח שלא חלה השבועה כלל, היות ושם כתוב: נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ו"שמירה" בכל מקום היא שלא לעבור על לא תעשה (וכמו שכתב ב"קרן אורה" לקמן יח א בד"ה וראיתי), ובזה הרי אפילו מלקות ליכא, ואם כן מה הביא רב גידל ראיה מדוד. ומיהו, לפי מה שכתבו האחרונים, שאף כשאין איסור חל על איסור, אין זה אלא לענין מלקות, אבל עובר על שני איסורים, וקוברים אותו בין רשעים גמורים (ועל פי הגמרא ביבמות לב ב), אם כן ניחא הראיה מדוד, כיון שאיסור שבועה חל עליו, ואף שלא ילקה. וראה שו"ת אבני מלואים סימן יב.
ואם כן תיקשי: מאי קאמר רב גידל!?
ומשנינן: לא נתכוין רב גידל לחדש שהשבועה חלה לענין "לא יחל", שזה דבר פשוט הוא.
אלא, הא קא משמע לן רב גידל: דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה (מותר והגון הוא לאדם להישבע כדי לזרז את עצמו) לקיום המצוות.
וכך אמר רב גידל: מנין שדבר הגון הוא להישבע כדי לקיים את המצוה, ואפילו הכשרים שנמנעין משבועה, נשבעין הן על כך? תלמוד לומר: "נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך". הרי שאף דוד המלך היה עושה כן.  5  ואמר רב גידל אמר רב: האומר בלשון שבועה: אשנה  6  פרק זה, או אשנה מסכתא זו - נדר גדול נדר (שבועה גדולה נשבע)  7  לאלהי ישראל.

 5.  א. ב"קהלות יעקב" סימן כב הביא, ששיטת הרמב"ן היא שלא כהר"ן, אלא שאף "בל יחל" ליכא (ראה גם בגליון הש"ס שהביא כן מהרמב"ן בפרשת מטות). והקשה "קצות החושן" (עג ה), אם כן מה זירוז יש במה שנשבע שבועה שאינו חייב לקיימה. ותירץ: אף הרמב"ן מודה שיש איסור, רק הוא סובר שאין אפילו מלקות מצד "בל יחל". וב"קהלות יעקב" כתב שם, שמדברי הרמב"ן במלחמות פרק ג' משבועות לא משמע כן. וכתב שם לבאר את הזירוז בשבועה שאינה חלה (והביא שכן כתב בעל ה"גידולי תרומה"), לפי שטבען של בני אדם במצוה שקשה עליהם לקיימה, הרי הם מחפשים איזה הוראת היתר באופנים שונים ומשונים להקל על עצמן, ועל ידי השבועה שוב לא יחפש הוראות היתר. כי על הצד שדבר זה מותר הוא, הרי חלה השבועה (ולפי זה נשבע דוד שלא באופן כללי לשמור את משפטי התורה, שאם כן לא היה מועיל כלום, אלא נשבע באופן שייכללו בשבועתו כל דרכי ההיתר השונים והמשונים), וראה עוד שם. ב. ב"קהלות יעקב" שם הביא את דברי המאירי, שאף הוא סובר שאין השבועה חלה כלל, ואת סוגייתנו הוא מפרש, שנלמד מדוד שאין בזה משום "שבועת שוא" כמי שנשבע על אבן שהוא אבן, כי היות והוא עושה כן כדי לזרז את עצמו, אין זו שבועת "שוא" (וכן כתב הריטב"א: כיון דמצוה דגופיה, וקים ליה דמוקים שבועתו, לא הוי שבועת שוא). והוסיף המאירי, שכל זה אם קיים את שבועתו לבסוף. אבל אם לא קיימה לבסוף, הרי זו שבועת שוא למפרע. וב"קהלות יעקב" שם נוטה לבאר כוונתו בזה, משום שאם לא כן אין כאן זירוז, שהשבועה שנשבע כבר עברה.   6.  בספרים שלפנינו "אשכים ואשנה פרק זה", אבל התוספות ציטטו "האומר אשנה פרק זה", וכן משמע קצת מהר"ן.   7.  ראה בר"ן ובריטב"א שהביאו כמה דוגמאות שמצינו שבועה בלשון נדר.
ותמהה הגמרא: מדקאמר רב גידל "נדר גדול" נדר, משמע שהיא שבועה לכל דיניה, ואפילו לגבי חיוב קרבן אם לא יקיימנה.
ואם כן תיקשי: והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ללמוד תורה,  8  ואין שבועה חלה על שבועה לחייבו קרבן על השבועה השניה אם לא יקיימנה!? שמא תאמר: "נדר גדול" שאמר רב גידל, אין כוונתו לומר שהיא שבועה גמורה, אלא מאי קא משמע לן רב גידל - דאפילו  9  זרוזי בעלמא, לזרז את עצמו ללמוד תורה, דבר גדול הוא -

 8.  הקשו ב"קרן אורה" ובהגהות הרש"ש: מאי קושיא? והרי על פרק זה ומסכתא זו יכולה השבועה לחול, שהרי את המצוה יכול הוא לקיים בפרק אחר או במסכת אחרת, וראה מה שפירש מכח זה את הגמרא באופן אחר מהר"ן. וב"עיון יעקב" (לבעל ה"שבות יעקב"): תירץ: המקשן דקדק מלשון הש"ס "נדר גדול נדר לאלהי ישראל", משמע דמצוה עביד בנדר זה, לכן מקשה הגמרא, מאי מצוה יש בזו והלא מושבע ועומד מהר סיני ללמוד על כל פנים, ומה לי אם לומד פרק זה או פרק אחר; ואולם ראה בהערה לקמן בשם הריטב"א. ב. ה"חזון איש" (חו"מ ליקוטים סימן כד לדף כד), למד מזה, שהאומר "לא אשנה פרק זה" או "לא אשנה מסכתא זו" חשוב נשבע לבטל את המצוה, שהרי הטעם לכך שהנשבע לקיים את המצוה פטור, מבואר במסכת שבועות כז א שהוא משום ד"ליתא בלאו והן", ובהכרח שהנשבע שלא ללמוד פרק זה, חשוב מבטל את המצוה וליתא לשבועה זו בלאו. ואולם לפי מה שביארו אחרונים (הובא בהקדמה) מכח סוגייתנו, ש"ליתא בלאו והן" אינו אלא גילוי שאין הכתוב מדבר אלא בדבר הרשות, יש לעיין בראייתו של החזון איש. ולמדנו מדברי ה"חזון איש", שלא כדברי האחרונים שנזכרו.   9.  לשון "דאפילו" אין לו הבנה כל כך לפירוש הר"ן; ואולם לפירוש המאירי לעיל שהחידוש בדינו של רב גידל הוא שאין זה שבועת שוא, (ולעוד ראשונים הסוברים כן, או שאין בזה חשש הוצאת שם שמים לבטלה), הרי ניחא מאד הלשון "אפילו זרוזי בעלמא", כלומר: אפילו כשאין מטרת השבועה אלא לשם זירוז, אין זו "שבועת שוא".
תיקשי: הרי היינו דרב גידל קמייתא (מימרתו הראשונה של רב גידל), ולמה הוצרך רב גידל לאומרה פעמיים!?
ומשנינן: לעולם "נדר גדול" שאמר רב גידל היינו לומר שהיא שבועה גמורה לכל דיניה, ומה דקשיא לך: והרי מושבע ועומד מהר סיני הוא - הא קא משמע לן רב גידל, בכך שחלה השבועה, וזה הוא חידושו:
כיון דאי בעי פטר נפשיה (אם היה רוצה לפטור את עצמו) מחיוב תלמוד תורה שנאמר בתורה במפורש, הרי היה יכול ליפטר בקרית שמע שחרית וערבית.
לפי שלא מצאנו בתורה במפורש חיוב ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, והמצוה "והגית בו יומם ולילה" היא פסוק ביהושע, ואינה מפורשת בתורה.
ואמנם חייב כל אדם מישראל ללמוד את כל התורה ולדעתה, שנאמר "ושננתם לבניך", שיהיו דברי התורה מחודדים בפיך, וכל עוד לא למד האדם את התורה כולה ואין הוא יודע אותה, הרי הוא מצווה בכל רגע פנוי ללמוד תורה, כפי כוחו ויכולתו, כדי שידע את מה שהוא עדיין אינו יודע בה.
אך דבר זה, שצריך האדם להגות בתורה בכל זמנו הפנוי הוא רק תוצאה מהחיוב ללמוד את התורה, אך הוא לא נאמר בה במפורש, ולכן יכול הוא להשבע על כך שילמד תורה בזמן מסויים, כי על כל דבר שלא נאמר בתורה במפורש, אפשר להשבע עליו.  10 

 10.  משמע מן הגמרא, שבחיוב קריאת שמע יש מצות תלמוד תורה.
ומשום הכי חייל שבועה עליה.
וחידוש זה בא רב גידל להשמיענו, שהשבועה חלה על דבר שאינו מפורש בתורה, ואף שמחוייב הוא בו מן התורה, כדרשת חז"ל.  11 

 11.  נתבאר על פי הר"ן. והריטב"א כתב: פירוש הא דאמרינן דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית ונפיק מחובת והגית בו יומם ולילה, היינו בדלא איפשר ליה טפי, שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו. הא לאו הכי, לא מיפטר, כדאיתא במנחות (צט ב). ונראה עוד לפרש דלאו דוקא נקט קריאת שמע, אלא לומר דשבועת "והגית בו יומם ולילה", היינו שיתעסק בתורה בכל מקום שירצה בתורה שבכתב או שבעל פה, ואינו מושבע על על פרק זו ומסכתא זו, הילכך בנשבע בפרק זה ובמסכתא זו חיילי עליה, הרי זה כמי שנשבע שיאכל פת היום ואחר כך נשבע שיאכל ככר זו היום, דחיילא עליה שבועה שניה נמי, דלאו עלה אישתבע בקדמייתא אלא על כל לחם שירצה, ואף זו כיוצא בה, וזה נראה לי נכון. וראה עוד ב"אור שמח" בהלכות תלמוד תורה, בד"ה ביומא, שהאריך בענין זה, וביאר את גמרתנו.
ואמר רב גידל אמר רב:
האומר לחבירו:  12  "נשכים בבוקר ונשנה פרק זה", או שקבע זמן אחר עם חבירו לשנות פרק בתורה, ואפילו שלא הזכיר לשון נדר או שבועה -

 12.  דוקא לחבירו, אבל רב האומר לתלמידו אז יקדים התלמיד; עיון יעקב, וראה שם.
עליו להשכים! צריך הוא להקדים את חבירו לבוא ללמוד, כי כך משמע: כשם שאני מעורר אותך לדבר מצוה, כך אהיה אני מעורר בדבר כאשר נעשה את אשר קבלנו עלינו, וכיון שקיבל עליו מחוייב הוא בכך, שקבלה לדבר מצוה אינה צריכה לשון שבועה.
ומנין שבכלל דבריו שיקדים את חבירו, שנאמר ביחזקאל (פרק ג):
"ויאמר אלי, קום צא אל הבקעה, ושם אדבר אותך. ואצא אל הבקעה, והנה שם כבוד ה' עומד".
הרי שהקדים הקב"ה את יחזקאל.
אמר רב יוסף: מי שנידוהו בחלום, צריך עשרה בני אדם שהשכינה שורה ביניהם, כדי להתיר לו את נדויו, כי אפשר שבשליחות המקום נתנדה.
והוא שיהיו אותם עשרה מאותם דמתנו הלכתא (מלמדים גמרא) לאחרים, כי הם הראויים שתשרה שכינה ביניהם  13  - אבל אם תנו לעצמם ואינם מלמדים לאחרים - לא.

 13.  תוספות.
ואי ליכא דמתנו הלכתא (אם אינו מוצא מי שמלמד לאחרים), אפילו תנו לבד, שפיר דמי.  14 

 14.  נכתב ונתבאר על פי גירסת הר"ן הראשונה - והיא גירסת התוספות - וכפי שנתבארה בר"ן. והתוספות פירשו: "הלכתא" הלכה למשה מסיני. אבל הר"ן בגירסא השניה פירש "גמרא", ומסתמא בענין זה אין חילוק בין הגירסאות. והביא הר"ן עוד גירסא שהיא כגירסתנו: "והוא דתנו הלכתא (כלומר: שהם לומדים גמרא), אבל מתנו ולא תנו (בעלי משניות ולא בעלי גמרא) לא, ואי ליכא דתנו הלכתא, אפילו מתנו ולא תנו" שפיר דמי.
אי ליכא (אם אינו מוצא מיד עשרה) דמתנו או תנו -
ליזיל וליתב אפרשת דרכים (ילך וישב על פרשת דרכים) שם יוכל למצוא עשרה שיתירו לו את נדויו.
ובינתיים יהיב שלמא לבי עשרה (יתן שלום לעשרה אנשים בעלמא כדי שזה יגן עליו מן היסורים),  15  עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא (עד שיזדמנו לו עשרה אנשים דמתנו או תנו הלכתא) ויתירו לו יחד את נדויו.

 15.  הקשה ב"שיעורי רבי שמואל" אות נג: כיצד מותר הוא בנתינת שלום לפי מה שצידד הר"ן (בעמוד ב) שהמנודה בחלום צריך לנהוג בכל דיני נידוי, איך מותר לעשרה אלו לתת לו שלום, והרי אסור אפילו לישב בארבע אמות שלו; ובשלמא אלו שמתירין לו את נדויו, כיון שזהו דין היתר נדוי שבית דין מתירין לו נדויו, אם כן מה שנצרך להיתר הנדוי מותר, אבל נתינת שלום של אלו העשרה שאינו אלא כדי להגן מן היסורין, האיך מותרין לעשות כן! ? ותירץ: וצריך לומר, שגם לענין להגן מן היסורין ליכא איסורא דניהוג נידוי, דומיא דהיתר של אלו המתירים את נדויו, שזה הוא גם כן כעין היתר נידוי במקצת, כיון דבזה מגינים עליו מן היסורים.
אמר שאל ליה רבינא לרב אשי:
אם ידע החולם מאן שמתיה (מי הוא זה שנידהו בחלום), מהו דלישריה ליה אותו אדם, (האם אותו אדם יכול להתיר לו לבדו), שהרי כך הוא הדין בכל נידוי, שהמנדה בכחו להתיר לבדו?
אמר ליה רב אשי לרבינא: אינו מועיל בלא עשרה דמתנו או תנו הלכתא, כי:
אפשר שלשמותיה שויוה שליח (אף שלנדות נעשה המנדה שליח) מן השמים, למישרי ליה לא שויוה שליח (להתיר את הנידוי לא נעשה שלוחו של מקום).
אמר שאל ליה רב אחא לרב אשי:
אם שמתיה ושרו  16  ליה בחלמיה (נידוהו ואף התירוהו בחלום), מאי דינו האם צריך הוא התרה, או ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר"?

 16.  מסתבר שהגירסא הנכונה היא: שמתיה ושרא ליה בחלמיה, כלומר: נידהו אדם בחלום, והוא עצמו התיר לו.
אמר ליה רב אשי לרב אחא:
כתיב (ירמיה כג): "הנביא אשר אתו חלום יספר חלום, ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת, מה לתבן את הבר נאם ה",  17  ולמדנו: כשם שאי אפשר לבר (תבואה) בלא תבן (קש) -

 17.  פירוש: "הנביא אשר אתו חלום יספר חלום", מהראוי שהנביא אשר אתו חלום פשוט ודמיוני, יספרנו בדרך ספור חלום בעלמא; "ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת", מי אשר בחלום אדבר בו, הוא ידבר דבר ויאמת אותו, רצה לומר, חלום כזה יוכל לספר בדרך ספור נבואה; "מה לתבן את הבר נאם ה"', מה ענין תבן להידמות עם הבר, רצה לומר, מה ענין חלום דמיוני להדמותו עם חלום נבואיי, מצודות.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת נדרים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב