פרשני:בבלי:נדרים טז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים טז א

חברותא[edit]

גמרא:
שנינו במשנה: קרבן לא אוכל לך, קרבן שאוכל לך, לקרבן לא אוכל לך מותר:
לעיל במשנה י ב נחלקו רבי מאיר וחכמים: לדעת תנא קמא שהוא רבי מאיר, האומר "ירושלים שאוכל לך", הרי הוא אסור ואף שלא אמר "כירושלים" בכ"ף הדמיון, ואילו רבי יהודה סובר: "האומר ירושלים (וכל לשון אחרת שלא הוסיף בה את כ"ף הדמיון) לא אמר כלום".
מדייקת הגמרא ממה ששנינו "קרבן לא אוכל לך מותר", שאם היה אומר "קרבן אוכל לך" (דהיינו "מה שאוכל משלך יהא עלי כקרבן") אכן היה אסור, ואף שלא אמר "כקרבן" -
ואם כן בהכרח דמני מתניתין? רבי מאיר היא, דלא שני ליה קרבן ולא שני ליה כקרבן,  1  כלומר: אינו מצריך כ"ף הדמיון -

 1.  כן נראה שגרס הר"ן.
ואם כן אימא סיפא: "לקרבן לא אוכל לך", מותר.
והיות ומשנתנו רבי מאיר היא, תיקשי: התנן במשנה לעיל יג א:
האומר: "לקרבן לא אוכל לך" רבי מאיר אוסר, ואמר רבי אבא (לעיל יג ב) בביאור טעמו של רבי מאיר: משום שנעשה כאומר "לקרבן יהא (מה שאוכל משלך) לפיכך לא אוכל לך".
והאיך שנינו: "לקרבן לא אוכל לך מותר", במשנתנו שהיא כרבי מאיר!?
ומשנינן: לא קשיא:
הא - המשנה לעיל - דאמר "לקרבן (בלמ"ד שבאית) לא אוכל לך", שיש לפרשו: "לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך", ולכן אסור הוא באכילה משל חבירו.
הא - משנתנו - דאמר "לקרבן" (בלמ"ד פתוחה), ד"לא הוי קרבן" קאמר, ושוב אין שייך לומר: לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך.
מתניתין:
האומר  2  "שבועה לא אוכל לך", דמשמע: "בשבועה! לא אוכל לך".

 2.  כל הלשונות שנשנו במשנה לעיל, שבלשון "קרבן" אינם חלים, מתפרשים כאן במשנה זו שבלשון "שבועה" הם חלים, וכאילו אמר כאן: אבל האומר, ולפרש באה המשנה את החילוק שבין נדר לשבועה.
או שאמר: "הא שבועה שאוכל לך" משמע נמי שלא אוכל לך.  3  או "לשבועה (בלמ"ד פתוחה  4 ) לא אוכל לך", משמע: לא יהא אסור עלי בשבועה מה שלא אוכל משלך, הא מה שאוכל משלך יהא אסור בשבועה, כי "מכלל לאו אתה שומע הן" -

 3.  א. כתב הר"ן שאי אפשר לפרש את הלשון "חי שבועה שלא אוכל לך" וכמו שאנו מפרשים את לשונו כשאמר: "הא קרבן", ומשוסשאין דרך אנשים להתבטאות כך. ב. הר"ן סתם ולא פירש את הלשון, והרא"ש בגמרא בסוף ד"ה אבל אמר, פירש: "בשבועה יהא עלי מה שאוכל משלך", וכן פירש רש"י בשבועות יט ב "באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך".   4.  לשון הר"ן הוא: "אפילו בלמ"ד פתוחה, אסור", והיינו דבלמ"ד שבאית כל שכן שהוא אסור ובכלל דברי התנא הוא.
ולכן בכל אלו הרי זה אסור.  5 

 5.  ואם תאמר: והרי גבי קרבן שנינו לעיל "לקרבן לא אוכל לך" שהוא מותר, והיינו משום דמשנה זו רבי מאיר היא, שאינו סובר "מכלל לאו אתה שומע הן" (וכמבואר לעיל), ואם כן מאי שנא שגבי שבועה אנו אוסרים את מי שאמר "לשבועה לא אוכל לך" משום "מכלל לאו אתה שומע הן"! ? תירץ הר"ן על פי המבואר בגמרא (שבועות לו א), שאף רבי מאיר מודה שאומרים "מכלל לאו אתה שומע הן" באיסורא, ולא חלק על רבי יהודה אלא בממון או באיסור שיש בו ממון; ואם כן בנדר שהוא אוסר את החפצא עליו הרי זה איסור שיש בו ממון, ולכן אין אומרים בו "מכלל לאו אתה שומע הן", מה שאין כן בשבועה, שאינו אוסר אלא את הגברא, ואין בזה שום ענין ממוני, בזה אף רבי מאיר מודה שאומרים "מכלל לאו אתה שומע הן"; (האחרונים הביאו את דברי הר"ן האלו, כדי ללמוד מהם את פירושו של המושג "איסור חפצא", שהוא ענין שנתלבטו בו האחרונים).
גמרא:
שנינו במשנה: הא שבועה שאוכל לך וכו' אסור:
מכלל דאם אמר "הא שבועה שאוכל לך" אין מתפרש לשונו "שבועה שאוכל", אלא ד"לא אכילנא" משמע וכאילו אמר: "בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך",  6  ולכן הוא אסור באכילה.

 6.  נתבאר על פי הרא"ש, ורש"י בשבועות.
ורמינהו סתירה לכך ממשנה בשבועות: שבועות שתים שהן ארבע, כלומר: שתי שבועות מפורשות בכתוב "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב", ודרשו חכמים שתי שבועות נוספות -
שתי שבועות להבא המפורשות בכתוב: "שבועה שאוכל" (היינו "להיטיב") ו"שבועה שלא אוכל" (היינו "להרע").
שתי שבועות נוספות על העבר ממדרש חכמים: "שבועה שאכלתי" ו"שבועה שלא אכלתי".  7 

 7.  נתבאר על פי רש"י שם.
ודייקינן: מדקאמר התנא: "שאוכל ושלא אוכל", ו"שאכלתי ושלא אכלתי", הרי משמע: כשם ש"אכלתי ולא אכלתי" היינו "הן ולאו", אף "שאוכל ושלא אוכל" היינו "הן ולאו" -
מכלל ד"שאוכל לך" "דאכילנא" משמע, כי אם "שאוכל" מתפרש "בשבועה יהא עלי מה שאוכל" וכמו במשנתנו, אם כן "אוכל ולא אוכל" שניהם "לאו" הם, ולא "הן ולאו"!?
אמר תירץ אביי:
"שאוכל" שתי לשונות משמע, והכל לפי הנסיבות:
אם היו מסרבין (מפצירים) בו לאכול, ואמר "אכילנא אכילנא" ותו הוסיף לומר "שבועה שאוכל", אז "דאכילנא" משמע.  8 

 8.  כתב הר"ן שמסוגייתנו משמע, שצריך הוכחה כדי לפרש "שאוכל" דהיינו "דאכילנא", ואילו בשבועות מובא בשם אביי עצמו, שבסתם מתפרש לשונו "דאכילנא" אלא אם כן הנסיבות מוכיחות "דלא אכילנא? וכתב הר"ן שסוגיא זו היא מהסוגיות המתחלפות שבש"ס. והרא"ש כתב: "גירסא יתירא היא, ובתחלת פרק ב דשבועות ליתא, דבפשטא דמתניתין בלא "מסרבין" מצי לאוקומיה, אלא שגירסת נדרים משונה, ואגב אידך אוקמיה במסרבין".
אבל אמר "לא אכילנא לא אכילנא" ותו הוסיף ואמר: "שבועה שאוכל" אז "דלא אכילנא" קאמר, דהיינו מה שאוכל משלך יהא אסור עלי בשבועה.
רב אשי אמר לתרץ באופן אחר:
שאוכל דשבועה שאי אוכל קאמר.
(בשבועות כ א גרסינן: רב אשי אמר: תני שבועה שאי אוכל לך).  9  כלומר: זו ששנינו במשנתנו "הא שבועה שאוכל לך" לא תיתני כן, אלא "הא שבועה שאי אוכל לך" שזה ודאי משמע "דלא אכילנא", אבל סתם "שאוכל" - "דאכילנא" משמע.

 9.  לשון נדרים "משונה" הוא.
ותמהינן: אם כן פשיטא היא ומאי למימרא  10  (מה חידוש יש בזה)!?

 10.  כפל לשון הוא, ולשון נדרים משונה. ובשבועות יט א גרסינן: "אי הכי מאי למימרא ".
ומשנינן: חידוש יש בדבר, כי מהו דתימא: מיעקם לישנא היא דאתקיל ליה, (כלומר: מיעקם לישנא היא, ולישנא הוא דאתקיל ליה; ובשבועות יט א: מהו דתימא לישניה דאיתקילא ליה).
היינו, שהיה מקום לומר שלשון "שאי אוכל" אינו אלא עיוות לשון כי אין דרך בני אדם להשתמש בלשון "שאי אוכל" אלא "שלא אוכל", ולשונו היא שנתקלה שהאריך בתנועת שי"ן "שאוכל", ודמי כאומר "שאי אוכל", ולעולם לא נתכוין לומר אלא "שאוכל".
קא משמע לן משנתנו שלשונו מתפרשת כפשוטה, ואסור הוא באכילה.  11 

 11.  הקשו התוספות בשבועות יט א: נשייליה מה היה בדעתו! ? ויש לומר: כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו, אי נמי כגון ששכח מה היה בדעתו.
ומפרשת הגמרא: אביי לא אמר טעם דרב אשי שאמר: "תני שאי אוכל", משום דלא קתני "שאי אוכל".
ורב אשי נאדי (היה נודד ומתרחק)  12  מן טעם דאביי המפרש לשון "שאוכל" בשתי משמעויות ובהתאם לנסיבות.

 12.  פירוש הרא"ש.
משום דקסבר רב אשי: כשם שאתה אומר שלשון "שאוכל" יש לה שתי משמעויות, כך יכול אתה לומר: "שלא אוכל" נמי משמע שתי לשונות.
שאם היו מסרבין בו לאכול, ואמר: "אכילנא אכילנא",  13  ואמר נמי: שבועה בין "שאוכל" בין "שלא אוכל" (ונשבע הן "שבועה שאוכל" והן "שבועה שלא אוכל") -

 13.  כן נראה שהיא גירסת הר"ן, וראה בפירוש הרא"ש, וראה הגהות ר"ש מדסוי.
יכול אתה לפרש: הדין אכילנא משמע דאמר ("את זה אוכל" היא משמעות לשונו).
כלומר: אף כשאמר לשון "שלא אוכל", אם היו מפצירין בו תחילה לאכול, אין לשונו מתפרש בהכרח "שלא אוכל", אלא יכול אתה לפרשו: "וכי נשבעתי לך שלא אוכל, והלא כבר אמרתי לך שאוכל", ולא יהא אסור בשבועה לאכול.  14 

 14.  ואף לא יתחייב לאכול, שבודאי אין בלשונו משמעות שבועה לאכול.
ואיכא לתרוצה נמי לישנא (ויכול אתה לפרש את הלשון) כפשוטה: "שבועה שלא אוכל" - שבועה דלא אכילנא קאמר.
ואם כדבריך: מאי שנא שנוקט התנא בלשון "שאוכל" פעם משמעות כזו ופעם משמעות כזו, ואילו ב"שלא אוכל" נוקט התנא משמעות אחת בלבד והיינו "לא אכילנא"!?
ובהכרח שפירוש הלשונות אינו משתנה, אלא תנא פסקה (קבע באופן החלטי): "שאוכל" דאכילנא משמע בכל אופן ; ו"שלא אוכל" לא אכילנא"  15  משמע בכל אופן.

 15.  כן נראה דצריך לומר.
מתניתין:
במשניות הקודמות שנינו שני חילוקים בין נדרים לשבועות:
האחד: דבר שאין בו ממש כגון האוסר את השינה, שבנדר אינו אסור אלא מדרבנן כיון שאין בו ממש, ואילו בשבועה אסור מדאורייתא.
השני: שלש לשונות "קרבן לא אוכל לך" "הא קרבן שאוכל לך" "לקרבן לא אוכל לך", שאינם חלים לאסור עליו לאכול עם חבירו כשאמרם בלשון זה שהוא לשון נדר, ואם אמר את אותם לשונות בלשון "שבועה" הרי הן חלין.  16 

 16.  א. החילוק הראשון שנתבאר הוא לדעת רבינא, דקיימא לן כוותיה. ב. החילוק השני שנתבאר אינו חילוק בין נדר לשבועה, אלא בין לשון קרבן ללשון שבועה.
ומסכמת המשנה:
זה - חילוקים אלו ששנינו בין נדר לשבועה - חומר הוא בשבועות מבנדרים, שהרי בשבועה הם חלים, ולא בנדר.
וחומר בנדרים מבשבועות - כיצד?
אמר: קונם סוכה שאני עושה,  17  לולב שאני נוטל, תפלין שאני מניח, בנדרים הרי הוא אסור מלקיים את המצוה.

 17.  לכאורה בלשון זה לא תתבטל מצות סוכה על ידי הנדר, שהרי לא נאסרו סוכות שהוא לא עשה אותם, ובלשון הגמרא איתא "הנאת סוכה עלי", או "ישיבת סוכה עלי".
ואילו בשבועות הרי הוא מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות, ובגמרא יתבאר טעם החילוק שבין נדר לשבועה.  18 

 18.  פשוטן של דברים הוא, שאין כח בשבועה לבטל מצוה, והוא נלמד מדרשה, וכפי שמבואר בגמרא טעם החילוק בין שבועה לבין נדר. ואולם יש ראשונים שמבואר בדבריהם, שעיקר הטעם הוא משום שלא היה לו לישבע לבטל מצוה, ולכן אין היא חלה, וכדמוכח מדברי שו"ת הרא"ש (כלל ח סימן יז, הביא דבריו ב"חידושי רבי שמואל" בקונטרס סימן ג ד"ה עיין, ראה שם), שכתב במי שנשבע ולא ידע שהוא מבטל מצוה, ונודע לו רק לאחר שבועתו, היות ובשוגג נשבע, תתבטל המצוה ולא שבועתו, (וכן נראה הגדר לדעת הרא"ה כמבואר בהערות בסוגיא). ולשיטה זו מתבאר לשון המשנה היטב, כי לכאורה "שאין נשבעין לעבור על המצוות" שפת יתר היא, שכבר ביאר התנא שאין השבועה מבטלת את המצוה, אך לשיטת הרא"ש, "שאין נשבעין לעבור על המצוות" הוא נתינת טעם לעיקר הדין, כי מפני שאין ראוי להשבע לבטל מצוה, לכן אין השבועה חלה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נדרים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב