פרשני:בבלי:נדרים מו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים מו א

חברותא[edit]

ושניהם אסורים להעמיד בחצר ריחים ותנור, ולגדל תרנגולים. שאף על פי ששותפין אינם מקפידים זה על זה אם אחד מעמיד דבר בחלקו של חבירו, מכל מקום, אם מקפידים, רשאים לאסור זה על זה.
וכן אם היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו, לא יכנס לחצר.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול הוא לומר לו לשותפו: לתוך שלי אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך.
וחלק זה של המשנה אינו חידוש, בין לרבנן ובין לרבי אליעזר בן יעקב, שהרי מאי נפקא מינה אם הדירו שניהם הנאה זה מזה, או שאסר רק אחד על חבירו?! אלא שנקט התנא דין זה משום הסיפא דלהלן:
ובכהאי גוונא כופין את הנודר למכור את חלקו. שכיון שאחד אסור והשני מותר, חוששין שהמודר יתקנא בחבירו, ויבוא אף הוא להשתמש בחצר. ולכן, כדי שלא יכשל, כופין את המדיר למכור את חלקו, ואז יהיה המודר מותר בכל החצר.
היה אחד מן השוק מודר באחד מהם (מאחד מהשותפין) הנאה, לא יכנס אותו אדם לחצר. שהרי אם יכול לעכב על חבירו, כל שכן שיכול לעכב על אחד מהשוק!
רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף במקרה כזה, יכול אותו אדם לומר לו למדיר: לתוך חלקו של חבירך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך  3 .

 3.  וכתב הרשב"א, דהיינו דווקא אם נכנס לצורך השותף, בין שהוא צריך לשותף, ובין שהשותף צריך לו, לפי שהחצר קנויה להם ולכל מי שצריך להם. אבל ודאי שאסור לו ליכנס לחצר לצורך עצמו שדווקא לצרכיהם הקנו את החצר זה לזה, אבל לא הקנו לכל העולם! אבל הרא"ה כתב, דבכל ענין שרי. וכתב הר"ן דלא נראו דבריו.
המודר הנאה מחבירו, ויש לו למדיר מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר (שהמרחץ ובית הבד מושכרין לאדם אחר), אם יש לו למדיר בהן תפיסת יד - אסור המודר להשתמש בהם.
אבל אם אין לו בהן תפיסת יד - מותר  4 . ובגמרא יתבאר מהי תפיסת יד.

 4.  וכתב הרשב"א, דהיינו דווקא היכא שכשהדירו היו כבר המרחץ ובית הבד מושכרין לאחר. אבל אם השכירן לאחר מכן - אסורים. דאף על גב דאמרינן בסיפא של המשנה שהאוסר על עצמו דבר של חבירו, אם מת אותו אדם או שמכר את הדבר לחבירו - מותר בו, היינו דווקא במכר, אבל בשכירות - אסור.
האומר לחבירו: "קונם לביתך שאני נכנס" (כלומר, ביתך יהא אסור עלי בקונם אם אקחנו),
וכן האומר לחבירו: "קונם שדך שאני לוקח" (כלומר, שדך יהא אסור עלי בקונם אם אקחנו),
אם מת בעל הבית או השדה, או שמכרו  5  לאדם אחר - מותר בהם המודר.

 5.  והוא הדין אם נתנו לאחר, אלא שקא משמע לן תנא דמתניתין, שדווקא אם מכרו לאחר - מותר, אבל אם מכר למודר עצמו - אסור. ר"ן
והטעם, משום שהרי אמר לשון "ביתך" ו"שדך", דהיינו דווקא כשהם שלו, אבל אם מכרן או הורישם, הרי כבר אינם שלו, ולכם מותר בהם.
אבל אם אמר: "קונם בית זה שאני נכנס", או שאמר: "קונם שדה זו שאני לוקח", אף אם מת או שמכרו לאחר - אסור. שכיון שאמר "בית זה", הרי אסר על עצמו את הבית גופו, בלי קשר לבעליו, ולכן אסור עליו אף כשהבית יהיה של אחר  6 .

 6.  וכתב הר"ן, דיש גם חומרא היכא שאמר "ביתך", שאם נפל הבית, ובנאו מחדש, אזי אם אמר "קונם ביתך", אסור עליו אף הבית החדש, שהרי ביתו של המודר הוא! אבל אם אמר "בית זה", כיון שחרב אותו בית, הרי הוא מותר בבית החדש. והביא דהכי איתא בירושלמי (פ"ה ה"ג).
גמרא:
איבעיא להו: במשנתנו - בנדרו הנאה זה מזה פליגי (כלשון המשנה: "השותפין שנדרו הנאה זה מזה").
אבל אם הדירו זה את זה - מאי?
מי אמרינן שבאמת כולם סוברים שיש ברירה, ומדינא אף לרבנן היו צריכים השותפין להיות מותרים ליכנס לחצר. אלא שהם סוברים שכיון שהדירו עצמם - קונסין אותם שלא יכנסו לחצר.
ואם כן, אפשר לומר שדווקא בנדרו הוא דפליגי. אבל בהדירו זה את זה - מודו ליה רבנן לרבי אליעזר בן יעקב שזה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו, דהרי כי (כמו) אנוסין דמו, ולא שייך לקנוס אותם!
או דילמא, באמת בזה גופא נחלקו רבנן ורבי אליעזר, אם יש ברירה - או לא, וכפי שנתבאר במשנה, ואם כן, אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן, שהרי אם סבירא לן שאין ברירה - הרי הוא נכנס לחלקו של חבירו!?
תא שמע מדברי משנתנו, ששנינו בה: היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו, ו"מודר", היינו שהדירו חבירו, ובכל זאת פליגי רבנן!
ודחינן: תני במשנתנו: היה אחד מהן נדור מחבירו הנאה. שהדיר עצמו מחבירו (דהיינו, שמשמעות "מודר" במשנתנו היא שהדיר עצמו מחברו, כי "מודר" משמע בין שהדיר את עצמו, ובין שהדירו חבירו. ר"ן).
ואמרינן: הכי נמי מסתברא, שמדובר שהדיר עצמו מחבירו, ולא שחברו הדירו.
דקתני בסיפא של משנתנו: וכופין את הנודר למכור את חלקו.
אי אמרת בשלמא דנדר הוא הנאה מחבירו, היינו דקתני שכופין אותו למכור את חלקו, שהרי הוא גרם לעצמו, בזה שהדיר עצמו מחבירו.
אלא אי אמרת דאדריה חבירו מחלקו, אמאי כופין אותו? הא מינס אניס (הרי אנוס הוא, שחבירו הדירו)!  7 

 7.  וליכא למימר שמה ששנינו שכופין, היינו את המדיר, דלא מסתבר שכך הוא הדין, שכופין אדם למכור את שלו, מפני שאסר על חבירו. אבל את הנודר עצמו - ראוי לכוף, שאיזו הנאה יש לו במה שאסר על עצמו? ויש לחשוש שמא יכשל. ר"ן. אמנם הרמב"ם כתב באמת שכופין את המדיר, והשיגו הראב"ד. ומכל מקום, אם אחד מהשותפין רגיל להדיר את חבירו, איתא בירושלמי שכופין אותו למכור חלקו. ובתרי זימני הוי רגיל.
על כרחך, מדובר שנדר אחד הנאה מחבירו.
אמר רבה אמר זעירי:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נדרים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב