פרשני:בבלי:נדרים לח ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לח ב

חברותא[edit]

ואילו טמאה  נפשה וגופה לשמים, שהרי היא אסורה באכילה.
אמרו לו: אף הטמאה, נפשה לשמים - וגופה שלו, שאם ירצה, הרי הוא מוכרה לעובדי כוכבים או מאכילה לכלבים, ונמצא שהוא נהנה בפיטומה!
גמרא:
אמר רב יצחק בר חנניה אמר רב הונא: המודר הנאה מחבירו - מותר להשיא לו בתו.
הוי בה רבי זירא: במאי עסקינן?
אילימא בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן, אם כן, היאך מותר לו למדיר להשיא למודר את בתו, הרי מוסר לו שפחה לשמשו - ומהנהו!
ואלא בנכסי חתן אסורין על אבי כלה, וקא משמע לן שמותר להשיאה לו, אף שעל ידי כך מתחייב החתן לזונה, ונמצא שהוא מהנה את אביה,
הרי גדולה מזו אמרו במשנתינו: זן את אשתו ואת בניו, ואף על פי שהוא חייב במזונותן, ואת אמרת: מותר להשיא לו בתו!? הרי משנשאת שוב אין אביה חייב במזונותיה, ואם כן, הרי אינו פורע עבורו את חובו, ופשיטא שמותר!
ואמרינן: לעולם, בשנכסי אבי כלה אסורים על החתן, ומדובר בבתו בוגרת, שמשיאה את עצמה, שכבר אין לאביה רשות בה. וכיון שהיא משיאה עצמה מדעתה  105 , לכן מותר.

 105.  כך פירש הר"ן. עוד פירש, שמה שאומרת הגמרא "מדעתה", היינו לאפוקי מדעת החתן. שאם עשה החתן את אביה שליח לדבר עמה על עסקי נשואין - אסור, שהרי הוא מהנהו.
תניא נמי הכי: המודר הנאה מחבירו - אסור למדיר להשיא לו את בתו. אבל משיאו בתו בוגרת - ומדעתה.
אמר רבי יעקב: המדיר בנו, שנדר שלא ייהנה מבנו, לצורך תלמוד תורה, דהיינו, כדי שלא יתבטל בנו מלימודו  106 , מותר עדיין הבן למלאות לו לאביו חבית של מים (משל אביו), ולהדליק לו את הנר.

 106.  עוד הביא הרא"ש, שיש מפרשים, שהדירו אביו מנכסיו, לפי שלא היה רוצה ללמוד. והכי איתא ברש"י המובא בראמ"ה. וכתב דהטעם לפי שאין זו הנאה גמורה, ובאמת הוא הדין במדיר את חבירו מנכסיו, והאי דנקט המדיר בנו, מילתא דשכיחא קתני, והכי סבר נמי הרי"ץ המובא בשמ"ק. אמנם המאירי כתב, דאף לשיטה זו, דווקא באב שאסר על בנו שרי. עוד פירוש הביא הראמ"ה, דהדיר האב את בנו אם יעסוק במלאכה, ויבטל מתלמוד תורה.
והטעם, משום שמסתמא מדברים קטנים כאלו, שאינם מבטלין אותו מלימודו - לא הדירו  107   108 .

 107.  הריטב"א הוסיף עוד: "והוו נמי מלאכות הצריכות לאב, ואין דרכו לעשותן בעצמו".   108.  ובירושלמי במס' ביכורים תני: המדיר את בנו לת"ת, מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. רבי יעקב בר אידי בשם רבי יוחנן, אף ליקח לו חפצים מן השוק. מה פליגין? כאן - באיש. כאן - באשה. אם היה אדם מסויים - עשו אותו כאשה. וביאר הר"ן, דהיינו שאשה ואדם מסויים אין דרכן ליקח חפצים מן השוק, ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה. אבל איש שאינו מסויים, כיון שדרכו לילך בשוק, אפילו בהני אדריה. ובראמ"ה איתא, דהבבלי חולק על הירושלמי בהא, שהרי ר' יעקב בר אידי ור' יצחק לא אמרו שמותר לו ליקח לצורך אביו חפצים מן השוק. וכן כתב הכ"מ בדעת הרמב"ם.
רבי יצחק אמר: מותר הבן אף לצלות לו דג קטן.
אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: המודר הנאה מחבירו, מותר להשקותו כוס של שלום. ואף שמהנהו בכך, התירו מפני דרכי שלום  109 , לפי שהיה דרכם בכך.

 109.  כך משמע בר"ן, שזהו טעם ההיתר. אבל הריטב"א כתב, דמסתמא אדעתא דהכי לא נדר. והמאירי כתב בטעם ההיתר: "מתוך שהיא הנאה מועטת בתשמיש מיעוט, ובמקום הדחק התירו". והרמב"ם כתב דמותר מפני שאין בזה הנאה. וביאר הראמ"ה את דבריו, שאין הוא שותה לרוות צמאו, אלא להתנחם. ובבית המרחץ - לרפואה. ועיי' בהשגות הראב"ד, דמשמע שס"ל שההיתר משום מצוה.
ודווקא כשהכוס של המודר - מותר. אבל אם היא של המדיר, הרי הוא מהנהו ממש - ואסור  110 .

 110.  כך כתב הר"ן. אבל הרא"ש כתב, שאף כוס שלו מותר בבית האבל, שכיון שמרובים שם בני אדם השותים, לא מטי ליה הנאה כל כך לאבל עצמו. וכן כוס של בית המרחץ, הנאה מועטת היא. ובתוס' רי"ד כתב הטעם: דאדעתא דהכי לא נדר, שלא יגמול עמו חסד. והרא"מ המובא בשמ"ק כתב: דהרבה בני אדם אחרים באים שם לשתות עמו לנחמו, מפקירו לכל העולם.
מאי ניהו (מהו) כוס של שלום?
הכא תרגימו: כוס של בית האבל, שדרך לשתות שם יין.
במערבא אמרי: כוס מים חמים של בית המרחץ. שהרוחץ ולא שתה מים חמים, דומה כתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא מבפנים (כדאיתא במסכת שבת מא א).
שנינו במשנתינו: ולא יזון את בהמתו בין כו'. תניא, יהושע איש עוזא אומר: זן המדיר את עבדיו ושפחותיו הכנענים של המודר במזונות יתרים.
ולא יזון את בהמתו, בין טמאה - בין טהורה, ואף במזונות יתרים, ודלא כרבי אליעזר של משנתינו.
מאי טעמא?
עבדיו ושפחותיו הכנענים - למנחרותא עבידן  111 . דהיינו, שאינם עומדים לאכילה, אלא לנחירה בעלמא  112 . ולכן מותר לזונם מזונות יתירים, לפי שאינו נהנה בזה.

 111.  יש גורסין: "למנקרותא". והיינו, לנקר את הבית ולתשמיש בלבד הם עומדים. ויש גורסין: "למנהרותא". והיינו, לשירות ולמלאכה, וליכא קפידא בין כחוש לשמן (ריטב"א ומאירי ועוד ראשונים).   112.  כך פירש הר"ן. והרש"ש כתב דבתמיהא הוא: וכי למנחרותא עבידן? האם הם עשויין לנחרם לצורך אכילה?!
ואילו בהמה - לפטומא עבידא, והרי הוא נהנה בפיטומה, שיכול למכרה לגוי בדמים יתירים.
מתניתין:
המודר הנאה מחבירו, ונכנס לבקרו בזמן מחלתו, עומד, אבל לא יושב.
ומרפאו רפואת נפש, אבל לא רפואת ממון. ובגמרא יתבאר מהי רפואת הנפש, ומהי רפואת ממון.
גמרא:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נדרים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב