פרשני:בבלי:נדרים נז ב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים נז ב

חברותא[עריכה]

לאחר הפסח הרי היא ב"לא יחל דברו".
כלומר, אסורה היא מללכת לבית אביה עד החג, כיון שעל ידי זה תעבור למפרע באיסור "בל יחל" על ההנאה שנהנתה קודם הפסח.  1  האומר לאשתו קודם הפסח: שאת נהנית לי (משלי) עד החג שלאחרי הפסח, אם הולכת את לבית אביך עד הפסח הקרוב.

 1.  הגמרא לעיל (טו א) מדייקת: ואי דלא איתהני לפני הפסח (אם לא נהנתה לפני הפסח), מי איכא בל יחל אחר הפסח, וכי מה איסור יש לה לילך לבית אביה ככל שתרצה! ? אלא פשיטא שהסיפא עוסקת באופן דאיתהני האשה ממנו לפני הפסח, ולכן אסורה היא ללכת לבית אביה עד החג. אלמא מיתהני (מותרת היא ליהנות קודם הפסח). כלומר, אם לא שמותרת היא ליהנות לפני הפסח, איך שנה התנא בפשיטות שאסורה היא ללכת לבית אביה עד אחר הפסח? והרי אדרבה מסתמא נמנעה מליהנות, ושוב מותרת היא לילך; ותיובתא דרב יהודה! ומשנינן: כי קתני "דאי איתהני, הרי זה בבל יחל דברו". שכך היא כוונת המשנה: כיון שאם תיהנה לפני הפסח, תהא היא בבל יחל דברו למפרע אם תלך לבית אביה, לכן לא תיהנה אף לפני הפסח.
אם הלכה לפני הפסח ועברה על תנאו, הרי היא אסורה בהנאתו עד החג, ומותרת לילך אחר הפסח.  2 

 2.  הגמרא לעיל (טו ב) מדייקת: אם הלכה לפני הפסח אסורה היא בהנאה עד החג. אבל אם לא הלכה לפני הפסח לא אסורה היא בהנאתו ואפילו עד הפסח. ואף שאם תלך לפני הפסח, נמצא שכבר אסורה היתה בהנאה משעת הנדר. הרי מוכח שאין חוששים שמא תעבור על תנאה, וקשיא לרב יהודה! אמר תירץ רבא: הוא הדין דאפילו לא הלכה לפני הפסח, שאסורה היא בהנאה על כל פנים עד הפסח שמא תלך ותיאסר. אלא שאם הלכה לפני הפסח וחל הנדר, הרי היא אסורה ליהנות אפילו עד החג ולוקה אם עברה; אבל אם לא הלכה לפני הפסח, אסורה בעלמא ליהנות עד הפסח מדרבנן, שמא תלך עד הפסח.
גמרא:
הסוגיא הבאה מתבארת כולה על פי שיטת הר"ן.
שנינו במשנה: האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי, אסור בחילופיהן ובגידוליהן:
ישמעאל איש כפר ימא (היה דר בכפר שעל הים), ואמרי לה (ויש האומרים): ישמעאל איש כפר דימא (שם מקום) העלה בידו, העלה את השאלה הבאה בפיו:  3  בצל - של שביעית שיש לו דין שביעית לענין ביעור ושאר דינים, והוא דבר שאין זרעו כלה - שעקרו בשביעית מן האדמה ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו שהן של שמינית על עיקרו ריבוי שיש בו כדי לבטל את העיקר, מה דינו של אותו בצל?

 3.  כתב הר"ן: העלה שאלה זו בפיו, כדמתרגמינן (ישעיה ו) "ובידו רצפה" - ובפומיה ממלל".
והכי קמיבעיא ליה: האם נאמר: גידוליו היתר הן ועיקרו אסור, וכיון דרבו גידוליו מעיקרו כשיעור שיש בו לבטל את האיסור, הרי שאותן גידולי היתר מעלין (מבטלין) את האיסור.
או לא נאמר שגידוליו היתר הן, אלא היות והגידולין נמשכין מן העיקר שאינו כלה הרי שאף הן אסורין, וממילא אין הן מעלין את העיקר האסור?  4 

 4.  נתבאר על פי שיטת הר"ן, שעיקר הספק הוא אם הגידולין מותרין או לא, ואין מקום להסתפק אם הגידולין יכולין לבטל את העיקר האסור, שודאי מבטלין הן אם היו מותרים. ובהמשך מוכיח הר"ן כפירוש זה, אף שאין הוא פשטות לשון הגמרא; והרבה ראשונים חולקים על הר"ן בפירוש זה. וראה בחזון איש (קלו ט), שכתב סברא שיהיו הגידולין אסורין "דכי היכי דאיסור שהניחו בגשמים ותפח כולו איסור, הכי נמי הגידול חשיב כתפח", וראה עוד שם.
אתא לקמיה דרבי אמי (בא השואל לפני רבי אמי ושאלו שאלה זו) ; לא הוה בידיה, לא היתה בידו של רב אמי תשובה לשאלה.
אתא השואל לקמיה דרבי יצחק נפחא ושאלו שאלה זו, ופשט ליה רבי יצחק נפחא מן הדא (מזה) ; דאמר רבי חנינא תריתאה אמר רבי ינאי:
בצל של תרומה האסור לזרים אפילו באכילת עראי שנטעו בקרקע, ורבו גידוליו שהן טבל על עיקרו שהוא תרומה כשיעור שיש בו לבטל את איסור התרומה.
הרי הבצל כולו מותר מדין תרומה, וחזר לטבלו.  5 

 5.  כלומר, פקע שם תרומה ממנו וחזר לטבלו, והוא מותר באכילת עראי כדין טבל קודם "שהוקבע" למעשר.
הרי למדנו שאין הגידולין נמשכין אחר העיקר להיות אסורים כמותו, אלא מותרים הם, ואדרבה מבטלים הם את העיקר האסור, ונפשטה בעייתו של ישמעאל איש כפר ימא.
אמר תמה ליה רבי ירמיה לרבי יצחק נפחא שפשט את הספק מדברי רבי ינאי, ואיתימא רבי זריקא הוא שתמה לרבי יצחק נפחא:
וכי אטו שביק מר תרין ועביד כחד (וכי מניח אתה שני חכמים ועושה כחכם אחד)!?
שואלת הגמרא: מאן נינהו תרין (מי הם שני החכמים) שנחלקו על רבי ינאי, וסוברים שהגידולין נמשכים אחר העיקר והם אסורים כמותו? ומבארת הגמרא:
א. דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:
נטיעה ילדה (צעירה) שלא עברו עליה שלש שנים ופירותיה אסורין מדין ערלה, שסיבכה בזקינה (הרכיב אותה באילן זקן) שעברו עליה שלש שנים, ובה - בנטיעת הערלה - פירות.  6 

 6.  כתב הר"ן, ובה פירות. שאילו לא היו בה פירות, אמרינן בפרק משוח מלחמה (סוטה מג ב) ילדה שסיבכה בזקינה, בטלה.
אף על פי שהוסיפה הנטיעה הילדה מאתים, כלומר: גדלו אותן פירות עד שהיו בהן מאתים חלקים שגדלו לאחר ההרכבה, וחלק אחד שהיה בהם לפני הרכבה, הרי זה אסור (כלומר: הפירות אסורין), ואף על פי שערלה בטילה בתערובת אחד של איסור בתוך מאתים של היתר.
הרי מוכח מדברי רבי יוחנן שאף הגדולין אסורין, ולכן אינם מבטלים את העיקר, ושלא כדברי רבי ינאי.
ב. ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
בצל שנטעו בכרם ונאסר משום "כלאי הכרם", ונעקר הכרם.
והוסיף הבצל לגדול כשאינו מעורב בכרם, והיה בגידולין כדי לבטל את העיקר שהוא "כלאי הכרם" באחד ומאתים, בכל זאת הבצל אסור, ומשום שגידולי כלאי הכרם כיון שהם יוצאים מן העיקר הם עצמם אסורים, ולכן אינם מבטלים את העיקר.
הרי למדנו אף מדברי רבי יונתן שלא כדברי רבי ינאי.
הדר אתא, שוב בא השואל לקמיה דרבי אמי, ופשיט ליה רבי אמי מן הדא:
דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן:
ליטרא בצלים של טבל שתיקנה (הפריש תרומותיה ומעשרותיה), וזרעה (נטעה) בקרקע, וצמחו הבצלים והוסיפו.  7 

 7.  בבצל שייך לשון "נטיעה" ולא לשון זריעה, וכלשון שנקטה הגמרא בכל הסוגיא, אלא לפי שיש באותה ליטרא כמה בצלים והוא נוטעה אילך ואילך, שייך בה לשון זריעה. הר"ן.
הרי היא מתעשרת לפי כולה כלומר: נוטל אחד מעשר כנגד מה שגדל אחר הזריעה השניה, ואף כנגד העיקר שלא כלה וכבר נתקן.
אלמא, הרי מוכח שאתו (באים) הגידולין שהם מחוייבים במעשר ומבטלין את העיקר שכבר נתקן, ואין אומרים: אדרבה יהיו הגידולין נמשכין אחר העיקר ויהיו מותרים כמותו, ונפשטה בעייתו של ישמעאל איש כפר ימא.  8 

 8.  ואם תאמר: אם כן סותרים דברי רבי יוחנן זה לזה, שהרי לעיל אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן שהגידולין נמשכין אחר העיקר, ואילו כאן אומר רבי יצחק משמו של רבי יוחנן שהגידולין אינם נמשכין אחר העיקר! ? וביאר הר"ן, שלפי ההוה אמינא של הגמרא, נחלקו האמוראים בשיטתו של רבי יוחנן.
ודחינן: דלמא לעולם במקום שהעיקר אסור והגידולין מותרין, הרי הגידולין נמשכין אחר האיסור והם אסורים כמותו, ומה שאנו אומרים כאן שאין הגידולין נמשכים אחר העיקר להיות מותרין כמותו הוא משום שלחומרא - שלא להמשיך את הגידולין אחר העיקר ולהתירם - שאני.  9  אלא מן הדא, מכאן יש לפשוט את שאלתו של ישמעאל איש כפר ימא: דתניא: רבי שמעון אומר:

 9.  לשון הר"ן הוא: לעולם אימא לך מדינא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר, דאדרבה הרי הם כמוהו, אלא דהכא משום חומרא בעלמא אמרינן דמבטלין. ובודאי שלאו בדוקא כתב הר"ן שהחומרא היא מה שאנו מבטלין את העיקר, שהרי אין זה הנידון כלל לפי הר"ן, וכל הנידון הוא אם הגידולים אסורים; ובהכרח שכוונתו לומר דלחומרא אמרינן שהגידולים אסורים, ושוב ממילא מבטלים הם את העיקר המותר. וכתב הר"ן, שלפי שיטתו בביאור הסוגיא, שאם אין הגידולין מעלין את העיקר הטעם הוא משום שהגידולין עצמן מותרין שהן נמשכין אחר העיקר, מתיישבת הקושיא שהקשו בסוגיא זו, האיך אמרינן "לחומרא שאני" ולכן אין הגידולין מבטלין את העיקר, והרי חומרא זו שאנו מחמירין לעשר לפי כולה, חומרא דאתי לידי קולא היא. שהרי מעיקר הדין - לפי שיטת שאר הראשונים - הגידולין חייבים מעיקר הדין, והעיקר חייב משום חומרא, ואם כן אם יעשר מיניה וביה יש לחוש שמא מעשר הוא מן העיקר הפטור על הגדולין החייבים, ואם יפריש ממקום אחר כנגד כולה, הרי נמצא שהוא מרבה במעשרות שפירותיו מקולקלין ; אך לפי ביאור הר"ן אין כאן קושיא, שהרי מעיקר הדין הכל פטור, אלא שהחמירו חכמים לחייב את הכל ואם כן יעשר מיניה וביה ואין כאן חשש כלל (וראה מה שכתב הרא"ש בפירושו, כיצד יעשר). ומבואר מדברי הר"ן שאין הגידולין מעורבין בכל העיקר, ולכן יש לחוש שמא יעשר מן העיקר על הגדולין, וכן מבואר בדברי הר"ן בהמשך הסוגיא, וכפי שיצויין שם בהערות.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת נדרים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב