פרשני:בבלי:נדרים ב א

From ויקישיבה
Revision as of 17:03, 9 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים ב א

חברותא[edit]

מתניתין:
משנתנו מבארת שני חידושים בענין הלשונות שבהן אוסר האדם את עצמו.
האחד, לשון הנאמרת באופן של "כינוי", שאינו אומר את הנדר או השבועה בלשון הרגילה, אלא משתמש בביטוי אחר (שהוא שיבוש לשוני, או שהוא לשון מיוחדת שתקנו חכמים לנודרים).
והשני, לשון הנאמרת באופן של "יד", שאומר רק דיבור חלקי מהנדר או מהשבועה.
א. כינויי נדרים:
כל כינויי נדרים - דינם כנדרים.
מי שנודר ואינו אומר לשון מפורשת של איסור נדר אלא משתמש בביטוי שהוא "כינוי", חל נדרו, וכפי שיבואר:
האומר בנדרו "דבר זה אסור עלי כקרבן", הרי זה נדר מפורש.
אך אם יאמר "דבר זה אסור עלי כקונם", או אם יאמר "קונם עלי דבר זה" - הרי הוא מתבטא בכינוי, לפי ש"קונם" הוא כינוי לקרבן.  1  וכל כינויי חרמים - דינם כחרמים.

 1.  רבותינו הראשונים דנו כאן ובמסכת שבועות האם יסוד הנדר הוא באמירה גרידא, שאומר הנודר "דבר זה אסור עלי", או שצריך הנודר "להתפיס" את נדרו בדבר הנדור, כמו בקרבן (שקדושתו היא מחמת שהקדיש אדם אותו). הסוברים שעיקר הנדר הוא בהתפסתו בדבר הנדור, הרי אם לא יתפיס אותו בדבר הנדור, אפשר להשלים את נדרו מדין "יד", ולהחשיב את דיבורו כאילו אכן אמר "כקרבן". ההתפסה האמורה כאן, היא הדימוי שצריך הנודר לדמות את איסור נדרו, לאיסור הנעשה במאמר פיו של אדם. ועיין בהקדמה מדוע צריך לדעתם להגיע להתפסה. ורבותינו האחרונים דנו באם אמר הנודר לשון נדר מלא, "דבר זה אסור עלי" אלא שהוסיף והתפיסו בדבר האסור (בחזיר) ולא בדבר הנדור, האם גרעה התפסתו בדבר האסור את דיבורו.
כגון אדם האומר "דבר זה הוא חרך", הרי הוא כינוי לחרם, וחל החרם.  2 

 2.  לדעת רוב הראשונים מדובר כאן במי שמחרים את נכסיו, שאם הוא מחרים חרם לכהנים שייך הדבר לכהנים, והוא צריך ליתנו להם (ויש בו קדושה עד שנותנו לכהנים, אך משנתן להם את החרם פקעה הקדושה, והרי הוא חולין גמור). ואם החרים את הדבר לגבוה, הרי הוא שייך להקדש, והוא קדוש ככל הקדש. אך הר"ן טוען שמדובר כאן במי שמתפיס את נדרו בחרם ולא במי שמחרים. וצריך ביאור לשיטתו, מדוע ההתפסה בכינויי החרם נשנית לחוד, כדבר בפני עצמו.
וכל כינויי שבועות - כשבועות.  3 

 3.  הר"ן מוכיח מכאן ששבועה אינה צריכה הזכרה של שם ה', שהרי אם היה צריך להזכיר את שם ה' בשבועה, לא היה צורך להזכיר "שבועה", כי הזכרת שם ה' גרידא היא לשון שבועה כשלעצמו, וממילא אין צורך לומר שכינויי שבועה כשבועה. ובהכרח ששבועה אינה צריכה הזכרת שם ה', אלא מספיק לומר "שבועה", ולכן חידשה המשנה שגם כינויי שבועה הרי הם כשבועה. והקשה הר"ן שמצינו בשבועת העדות, שמשביע אדם את חברו שיבוא להעיד עבורו, שצריכים להזכיר בה שם ה'. והביא הר"ן את תירוצו של רבינו תם, ששם מדובר בענין שהוא משביע את חברו, והמשביע את חברו צריך להזכיר את שם ה'. ותמה הר"ן עליו "פה קדוש - איך אמר דבר זה! ?", עיין בדבריו. אך ביארו האחרונים, שיסוד דבריו של רבינו תם הוא, שענין שבועת העדות (הנלמד מההשבעה שמשביע הכהן את האשה הסוטה), שונה הוא לחלוטין מהשבעה רגילה שמשביע אדם את חברו, והוא עונה אמן על שבועתו. לפי שהשבעה זו חלה גם ללא עניית אמן על ידי השומע, אלא גדרה הוא, שחידשה תורה (שנאמר "נפש כי תשמע קול אלה") שיכול אדם להטיל על חברו את חומר השבועה (ובלשון התורה "אלה"), שיבוא להעיד עבורו. ואם חברו כופר בכך (או אפילו שותק, ונמנע מלהעיד, עיין ברש"י וברמב"ן בתחילת פרק שבועת העדות) לאחר שמטיל עליו התובע את חומר השבועה, הרי הוא חייב להביא קרבן שבועת העדות, למרות שלא נשבע כלל וכלל! ולהשבעה שכזאת הצריך רבינו תם לומר את שם ה'. ודין זה חידשה התורה רק בשבועת העדות ובשבועת הפקדון, ואף בהשבעת סוטה. אך מלבד ההשבעה של הסוטה, צריכה הסוטה להשבע בעצמה על ידי עניית אמן. ועיין במכתבי הגרי"ז בסוף ספרו על הרמב"ם, ובדברי הנצי"ב על התורה (העמק דבר) בביאור החילוק בין ההשבעה שהשביע אברהם את עבדו אליעזר ובין ההשבעה שהשביע יעקב את בנו יוסף! ועיין עוד בחידושי רבי שמואל שדן בהרחבה בדברי הראשונים והאחרונים הסוברים ששבועה בלי שם מחייבת רק מדין "בל יחל", ואינה מחייבת מדין "לא תשבעו בשמי לשקר".
כגון אדם האומר "שבותה שאעשה דבר פלוני", הרי זה כינוי לשבועה, וחלה שבועתו.
וכל כינויי נזירות - כנזירות. כגון האומר "הריני נזיק", שהוא כינוי לנזיר, חל עליו דין נזיר.
ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בגמרא, האם הכינויים הם לשונות של נכרים, והם שיבוש של לשון הקודש, או שהם לשונות שתיקנו חכמים לאדם הנודר, כיון שהיו רגילים לומר "לה' קרבן", וחששו חכמים שמא יחזרו בהם אחרי שיגידו את שם ה', ולא יקדישו את הבהמה לקרבן, ונמצא שמוציאים שם שמים לבטלה. ולכן תקנו חכמים לנודרים לומר "קונם" במקום "קרבן", ואז לא יהיו רגילים לצרף לביטוי הזה את שם ה'.
ב. ידות נדרים
מי שאומר דיבור חלקי  4  של נדר שיש במשמעותו איסור (ודיבור שכזה קרוי "יד" של נדר, בדומה ליד הכלי, שכל האוחז ביד הכלי הרי הוא כמי שאוחז בכלי עצמו), חל נדרו, היות ו"ידות הנדרים" הרי הם כנדרים עצמם. וכגון:

 4.  בחידושי הגרי"ז (נזיר ג א) מבאר שלדעת הרמב"ם גם אם אומר דיבור שלם, אלא שאין הדיבור הזה מורה מפורשות על נדר, הרי זה יד, וכגון האומר "הריני מסלסל (בשערי) ", הרי זה יד לנזירות, אם כי אין זה דיבור חלקי אלא דיבור שלם. וציין שהתוס' חולקים על הרמב"ם וסוברים שאין זה "יד" אלא דיבור של נזירות עצמו.
האומר לחברו "מודרני ממך", שאינו אומר דיבור שלם "הריני אוסר על עצמי לאכול ממאכליך" או "הריני מודר ממך כקרבן", אלא רק דיבור חלקי, "מודרני ממך", שיש במשמעותו "אסור אני לאכול ממאכליך". אך אין זה דיבור שלם של נדר.  5  או האומר לחברו "מופרשני ממך", שלא אמר דיבור שלם של איסור "אסור עלי לאכול ממאכליך".

 5.  הר"ן והרבה ראשונים כאן, מבארים שהגדר של "יד" הוא, שנחשב דיבורו החלקי כאילו גמר והוציא אותו בשפתיו במלואו. אך רבותינו האחרונים דנו בשאלה האם אפשר לומר שחידוש התורה בידות הוא בכך שהיד כשלעצמה נחשבת כדיבור, ואין צורך להחשיבה כאילו הוא גמר את דבריו.
או האומר לחברו "מרוחקני ממך".
בכל שלשת הדיבורים הללו, אם הוסיף ואמר: "שאני אוכל לך" (דהיינו, כגון שאמר "מודרני ממך שאני אוכל לך),
או הוסיף ואמר "שאני טועם לך" -
אסור לו לאכול או לטעום ממנו מחמת נדר, כאילו אמר לו במפורש שאסור לו לאכול ממנו.  6  אבל אם אמר "מודרני ממך" גרידא, אין זה אפילו "יד" של נדר, ואינו אסור להנות ממנו.

 6.  הר"ן מביא שני פירושים מדוע נחשב לשון זה "יד". האחד, לפי שלא גמר דיבורו לומר "כקרבן". והשני, לפי שלא אמר במפורש שאוסר עצמו באכילה.
האומר לחברו "מנודה אני לך" - רבי עקיבא היה חוכך (מסתפק בדבר, ונוטה) בזה להחמיר, לאסור כנדר, כי גם דיבור שכזה הוא אופן של יד, שהרי המנודה אסור לו לאכול או אפילו להיות יחד עם חברו שאינו מנודה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת נדרים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב