פרשני:בבלי:נדרים מד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים מד א

חברותא[עריכה]

ואם אמר אדם: תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, או שאמר שתהא מופקרת לשבת (לשבוע) אחת, או שאמר לחדש אחד, או לשנה אחת, או לשבוע אחת (לשבע שני שמיטה),
אזי, עד שלא זכה בה, בין שלא זכה בה הוא, ובין שלא זכה בה אחר - יכול המפקיר לחזור בו.
אבל משזכה בה בין הוא בין אחר - אין יכול לחזור בו מהפקרו.
והנפקא מינה בין זכה בו בעצמו מן ההפקר ובין חזר בו מהפקרו, היא בכך:
כדי לזכות מההפקר, צריך שיעשה בו קנין, ואילו חזרה, דיה שיחזור בו בדברים.
וכן אם זכה מההפקר הרי הוא פטור מן המעשר אפילו לרבי יוסי, למרות שנחשב הדבר שהוא קנה זאת ממנו עצמו! אך אם חזר בו מהפקרו הרי הוא חיב במעשר, כי איגלאי מילתא שמעולם לא היה הפקר!
יוצא שהרישא - כשיטת רבנן, שסוברים שהפקר יוצא מרשותו מיד כשמפקיר, אלא שתוך ג' ימים חוששים לרמאין, ולכן יכול לחזור בו.
ואילו הסיפא - כשיטת רבי יוסי היא! שבסיפא אין חשש לרמאין, שאילו היה רמאי, לא היה צריך להפקיר לזמן ידוע. ואם כן, מה ששנינו שעד שלא זכה בה בין הוא ובין אחר - יכול לחזור בו, על כרחך כשיטת רבי יוסי היא!?
אמר עולא: סיפא נמי - כשיטת רבנן היא.
ותמהינן: אי הכי, אמאי עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו?
ומבארינן: שאני כשמפקיר לשנה ולשבוע, דלא שכיחי שמפקירין בצורה כזו. וכיון שאדם זה שינה, אנו אומדין את דעתו, שכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם, ועדיין הוא אגוד בחפץ, מסתבר שאפילו באותו זמן שהפקירו, לא נח לו שיצא החפץ מרשותו - עד שיזכה בו אחר.
ריש לקיש אמר: מדסיפא כשיטת רבי יוסי, רישא נמי - רבי יוסי.
ובאמת לשיטתו תמיד יכול המפקיר לחזור בו.
ורישא היינו טעמא שאחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו, היות שהחמירו בדבר חכמים, כדי דלא לישתכח תורת הפקר. היות שיש לחוש שאם המפקיר יוכל לחזור בו, יסיק מכך הזוכה שגם כשלא חזר בו לא היה זה הפקר גמור אלא היה ברשות הבעלים עד הזכיה של הזוכה, ויחשוב שדינו הוא כמקבל מתנה ולא כזוכה מהפקר, והפירות חייבים במעשר, ויבואו לעשר ממנו על פרות טבל, והוי מהפטור על החיוב!
ומקשינן: אי הכי, אם זה הטעם, אם כן, אפילו מיום הראשון נמי ליהוי הפקר, שכבר אז לא יוכל לחזור, כדי שלא תשתכח תורת הפקר! ולמה תקנו שרק לאחר שלשה ימים יהיה הפקר?
אמר רבה: מה שלא חל ההפקר עד שלשה ימים, היינו מפני הרמאין. דמפקירין - והדרין בהון (וכפי שנתבאר לעיל), ולכן כל שלשה ימים העמידו דבריהם על דין תורה, שלא יחול ההפקר - עד שיבוא לידי הזוכה.
ומקשינן: אבל מדאורייתא, אף לאחר שלשה ימים לא הוי הפקר לשיטת רבי יוסי, אלא רק רבנן תקנו שיהא הפקר, כדי שלא תשתכח תורת הפקר, ואם כן, ודאי צריך לומר שחייבוהו רבנן במעשר, שהרי מדאורייתא אין זה הפקר  159 .

 159.  וכתב הר"ן, שאמנם יכלו לפטרו, שהרי הפקר בית דין - הפקר, אבל לא מסתבר שבאו חכמים להקל עליו ולפטרו ממה שהוא חייב מדאורייתא. ובגליון הש"ס להגרעק"א ציין לדברי המשנה בפרק ד' במס' פאה, שגדיש שנערם על גבי תבואת לקט שעדיין לא נלקטה על ידי עניים, כל הנוגעות על הארץ - הרי הם של עניים. ומבאר הירושלמי שהוא מדין הפקר בית דין הפקר. ומבואר שגם דבר שהוא לקט מדרבנן, נפטר מן המעשר מהתורה, היות והפקר בית דין הפקר פוטר גם מחיוב מעשר מן התורה. וממשנה זו קשה לכאורה על דברי הר"ן! והקה"י מבאר שכוחם של חכמים בעינן ממון הוא בשני תחומים: א. הפקר בית דין הפקר. ב. כוחם של חכמים לתקן תקנות בין בהנהגת האדם, ובין בחיובי ממונו, מכח "לא תסור", שהעניקה התורה כח לחכמים לתקן תקנות המחייבות את הציבור. והחילוק בין הפקר בית דין ובין תקנת חכמים בעניני ממון הוא בכך שבהפקר בית דין, מפקיעים חכמים באופן ישיר את הממון, ואילו כשהם מתקנים תקנה מחייבת בענייני ממון, אין הם מפקיעים ממון, אלא מחייבים את האדם. והפקעת הממון היא רק תוצאה של התקנה. ולדוגמא, תרומה בזמן הזה, שתקנו חכמים להפרישה גם בזמן הזה, היא אינה הפקעת ממון של ישראל והעמדתו ברשות הכהן, אלא תקנו חכמים שתנהג קדושת ארץ ישראל בזמן הזה לענין תרומה, וכתוצאה מתקנה זו חייבים להפריש תרומה מדרבנן בזמן הזה. ולאור החילוק הזה מחלק הקה"י בין דברי הר"ן אצלנו למשנה בעניין לקט. כי כשבאו חכמים וחייבו לתת את כל התבואה הנמצאת מתחת לגדיש לעניים, הם לא קבעו בזאת תקנה חדשה בענין לקט, אלא כיון ששם את הגדיש על הלקט, חייבוהו חכמים מדין הפקר בית דין הפקר שיתן את כל התבואה לעניים. ותקנה זו תוקפה הוא כדין הפקעת ממון גמורה, ובהיותה ממון עניים, הרי התבואה פטורה ממעשר. אבל לגבי הפקר, הרי תקנת חכמים היא שאחרי שלשה ימים לא יוכל לחזור בו, ולא תקנו פה חכמים הפקעת ממון מדין הפקר בית דין הפקר, ולכן אין תקנה זו יכולה לפטור את התבואה ממעשר דאורייתא. ואלו הם דברי הר"ן.

דרשני המקוצר[עריכה]