פרשת אמור

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

פרשת אמור היא הפרשה השמינית בחומש ויקרא. הפרשה מתמקדת בעיקר בציוויים הנוגעים לכהנים כגון שמירה על דיני טהרה, המומים הפוסלים את הכהנים מעבודתם וכן מומים הפוסלים בהמות להקרבה. בסוף הפרשה מופיעים ציוויים מפורטים על החגים יחד עם תורת לחם הפנים ופרשת המקלל.

תוכן הפרשה[edit]

  • ציוויים לכהנים - הכהנים צריכים לשמור על טהרה, ולא להטמא למת מלבד מספר קרובים: אשתו[1], אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, ואחותו הבתולה. כן אסור לו לעשות קרחה בשערו, לגלח את זקנו ולעשות שריטה בבשרו. אסור לכהן לשאת חללה, זונה או גרושה.
  • ציוויים לכהן הגדול - לכהן הגדול אסור להטמא כלל, אפילו לקרוביו. אסור לו לפרוע את ראשו ולפרום את בגדיו, והוא חייב לשאת לאישה נערה בתולה - אסורות לו אלמנה, גרושה, חללה או זונה.
  • רשימת מומים הפוסלים כהנים לעבודת המקדש. כהן בעל מום יכול לאכול בקדשים, אך אסור לו לעבוד בבית המקדש.
  • איסור עבודה בטומאה - אין להכנס למקדש או לאכול קדשים בטומאה.
  • רשימת מומים הפוסלים בהמות להקרבה - בהמות שיש בגופן מומים פסולות כקרבן. בנוסף, אין להקריב בהמה פחותה מגיל שבעה ימים, ואין להקריב שור או שה ואת בנו באותו יום.
  • פרשת המועדות - ציוויים מפורטים על החגים: שבת, פסח, הבאת העומר וספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות.
  • תורת לחם הפנים - כמותו, סידורו וזמנו.
  • פרשת המקלל - במהלך מריבה קילל אדם במחנה ישראל את ה'. הוא הושם במשמר, וה' ציוה את משה שירגמו אותו באבנים - וכן היה.

איסור טומאה לכהנים[edit]

בתחילת הפרשה, מובא שלכהנים אסור להיטמא כאשר רק אם אחד מקרוביו של הכהן נפטר הוא רשאי להיטמא אליו.

הרב קוק באורות הקודש[2] מסביר שהאיסור על הכהנים להיטמא נובע מהרצון להשאיר אותם בקדושה שמעל העולם הזה. העולם הזה הוא "עלמא דשקרא"- עולם השקר וממילא גם המוות בעולם הוא כדברי הרב קוק " חזיון שווא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קורים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים". בהסתכלות של עיניים גשמיות המוות נראה כסוף החיים, אבל למעשה לאחר המוות הנשמה ממשיכה לחיות ואף מתעלה לרמה רוחנית גבוהה יותר וכדברי הגמרא (ברכות יח ע"א) "צדיקים במיתתם קרויים חיים". במפגש עם המוות, גם אדם המבין בשכלו שאין מדובר בסוף החיים, עדיין לא יכול שלא להיות מושפע מההרגשה שיש סופיות לחיים. הרגשה זו, מקורה חזיון השווא של המוות כדברי הרב קוק, וקשה מאוד להתעלם ממנה. בגלל קושי זה, הכהנים, הנדרשים לסמל את הקדושה בעולם כמי שמשרתים בבית המקדש, חייבים להישמר מההרגשה השקרית שהחיים מופסקים עם המוות ולהתרחק מן המפגש עם המוות ככל האפשר.

מומים הפוסלים בכהנים[edit]

הפרשה מונה מספר מומים הפוסלים את הכהנים מלעבוד בבית המקדש גם כאלו שאינם מפריעים לעבודה התקינה בבית המקדש. ספר החינוך[3] מסביר שאין הדבר מסמל פגם רוחני הקיים בכהנים, אלא מדובר ברצון להציג את המקדש כמושלם וכגורם להתעוררות רוחנית. " לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו". ספר החינוך מסביר כשיטתו, שמכיוון שמטרת המצוות, ובמיוחד הביקור בבית המקדש, נועדו להשפיע על לב המבצע, כל מה שנמצא בבית המקדש נדרש להיות מרשים על מנת שיעורר את לב המבקרים. לכן, נמנעה מן הכהנים בעלי המומים העבודה בבית המקדש בשביל ששליחי הקב"ה ייראו כ"בעלי חן" ו"אנשי תואר" ויעוררו את לב המקריבים לעבודת ה'. דברים דומים כתב גם הרמב"ם במורה נבוכים[4] " מפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל". יש הסוברים שבימינו, כאשר בעלי מומים אינם נתפסים אצל ההמון כבעלי פחיתות מסוימת, יתאפשר לכהנים בעלי מומים לעבוד בבית המקדש. לשיטתם, התורה כתבה את איסורי העבודה בבעלי מומים דווקא מכיוון ש"ההמון" סובר שיש בכך פגם, אבל במידה והממון ישנה את דעתו, גם האיסור ישתנה. מאידך, יש הסוברים שאין הדבר תלוי בתפיסת ההמון אלא בשלמות הנדרשת בבית המקדש, וגם בימינו כאשר בעלי המומים אינם נחשבים כבעלי דרגה נחותה מהאחרים, יש צורך בהצגת תפארת והוד בעובדי המקדש, כשם שישנה חובה להלביש את העובדים בבגדי כבוד ותפארת.

הגמרא (כתובות עה ע"א) קובעת שלמרות שכהן הסובל מריח רע בפיו אמור להיפסל לעבודה, יש ביכולתו להעביר את המום על ידי לעיסת פלפל חריף שיקהה את הריח ולעבוד. מדין זה יש הלמדים שגם כהן קצר רואי הנדרש להרכיב משקפיים לא ייפסל לעבודה מכיוון שהמום מוגדר כמום עובר שניתן להתגבר עליו, אך יש הסוברים שגם מום זה מוגדר כמום הפוסל את הכהן מלעבוד ‏[5].

אותו ואת בנו[edit]

ערך מורחב - אותו ואת בנו

בפרשה מופיע האיסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. הרמב"ם ‏[6] מסביר את טעם המצווה בדומה לטעם האיסור בשילוח הקן ומפרש כי מטרת הציווי הוא משום שהקב"ה מרחם על בעלי החיים. לעומתו, הרמב"ן ‏[7] תוקף בחריפות את שיטת הרמב"ם ומסביר שטעם המצווה אינו משום שהקב"ה מרחם על בעלי החיים, שהרי יכל לאסור כליל את השחיטה, אלא מטרת הציווי הוא לחנך לרחמנות. לשיטתו, כאשר האדם מתאכזר אל בעלי החיים, רגש האכזריות יכול להתפשט לשאר חלקי החיים שלו, ולכן גם שוחטי הבהמות הם אנשים אכזריים. על מנת למנוע ממידת אכזריות זו להתקבע בלב האדם, הקב"ה ציווה את העם לרחם על הבהמות ולא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד.

הרש"ר הירש מסביר באופן שונה משני הגישות לעיל ומפרש שההימנעות משחיטת הבהמה יחד עם בנה מעלה על נס את התמסרות הבהמה לוולדה. לפירושו, בעוד הרגש הטבעי של הבהמה נוטה לאנוכיות ולאהבה עצמית, בעת שהבהמה מטפלת בוולד מתגלה בה התרוממות מסוימת של הקרבה עצמית לצורך האחר. האיסור להקריב את הבהמה יחד עם בנה מדגיש זכר זה של רגש אנושי הנמצא בבהמה, וההתחשבות בו מראה את החשיבות שמראה התורה בקידום הרגש המוסרי שבאדם.

ממחרת השבת[edit]

ערך מורחב - ספירת העומר

הגמרא (בבלי מנחות סה, א) מספרת שהבייתוסים פירשו את הפסוק: "ממחרת השבת" - ממחרת שבת בראשית, אך חז"ל (שם סה.-סו.; ספרא, אמור פר' י פרק יב) הביאו הוכחות שונות לשלילת דבריהם ופירשו שהשבת המדוברת בפסוק היא למעשה יום טוב ראשון של פסח, שרק לאחריו מתחילה הספירה‏[8].

הרב קוק[9] הסביר שהמחלוקת בין הצדוקים לחכמים בפרשנות הפסוק נובעת ממחלוקת עמוקה יותר. הצדוקים סברו שלא ייתכן מצב בו מעשה גשמי כקצירת העומר יכול להתעלות למדרגת קדושה בה הוא אף ידחה את השבת. לכן, לשיטתם קציר העומר יהיה תמיד ביום ראשון, משום שאז בשום אופן לא תתחלל השבת. מאידך, חכמי ישראל הבינו שכאשר עם ישראל מגיע לארצו " הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה". קציר העומר מלמדנו שמכוח קדושת תחילת יום החקלאות הגשמי ניתן אף לדחות את השבת משום שגם היסוד החקלאי שבארץ ישראל שייך למדרגת עבודת הקודש.

פרשיית המקלל[edit]

פרשיית המקלל נפתחת בתיאור המריבה בתוך המחנה " ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי". הרמב"ן, עומד על כך שהתורה מדגישה את מקור מוצאם של כל אחד הצדדים "בן הישראלית" בעוד השני "איש הישראלי". ומסביר, שלמרות שמבחינה דתית, המקלל, שהיה בן לאם ישראלית ולאב מצרי, מוגדר כיהודי, מבחינה הלאומית הדבר אינו פשוט. הזהות הדתית של האדם נקבעת על פי אמו, אך הזהות הלאומית נקבעת על פי האב, כמאמר הפסוק " למשפחותם לבית אבותם". מי שאינו יהודי מבחינה לאומית, אינו נוחל נחלה בארץ, אינו נמנה עם השבטים ואף פגום לכהונה. בעיית זהות זו היא שגרמה למאבק במחנה, משום שבן הישראלית העדיף לדבוק באביו המצרי ולא הרחיב את זהותו הדתית גם על הלאומית.

קישורים חיצוניים[edit]

  1. "שְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו - אין שארו אלא אשתו" (רש"י)
  2. אורות הקודש ב ש"פ
  3. מצווה ערה
  4. ג, מה
  5. עיין http://www.dirshu.co.il/%D7%9E%D7%A8%D7%9F-%D7%A8%D7%91%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%91%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%9C%D7%9B%D7%94%D7%9F-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%A9%D7%A7%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%90/
  6. מורה נבוכים ג,מח
  7. דברים כב,ו
  8. וראה בספר המועדים בהלכה, שבועות, פרק א, עמ' שסז-שסח.
  9. מאמרי הראי"ה עמודים 177-181