פרשני:בבלי:כתובות עה א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות עה א

חברותא[edit]

"ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה", ומוכח שאין לנדר בפני רבים הפרה, שאם לו כן, מדוע לא הפרו את נדרם? _!
וכמה "רבים" (בפני כמה נחשב כ"נדר שידעו בו רבים")?
רב נחמן בר יצחק אמר: שלשה.
וראייתו מדכתיב גבי נדה "ימים רבים", ודרשינן - "ימים" - שנים, "רבים" - שלשה. ומבואר שלשון רבים מתייחסת לשלשה.
רב יצחק אמר: עשרה.
וראייתו מדכתיב בגבעונים - "עדה" כתיב בהו, ואין עדה פחות מעשרה.
וממשיכה הגמרא לבאר את המשך המשנה:
"רבי מאיר אומר: כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר. רבי אלעזר אומר: לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך".
ומבארת הגמרא - במאי קמיפלגי? רבי מאיר סבר, אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. ואם נדרה נדר שצריך החכם להתירו אינו מקפיד שתלך אצל החכם, ואם מגרשנה אין לחוש להוצאת לעז.
רבי אלעזר סבר, אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין.
חוזרת הגמרא ליישב, הא דאמרינן - "הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת":
רבא אמר: הכא באשה חשובה עסקינן, דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה.
כלומר - אפילו למאן דאמר "רוצה אדם שתתבזה אשתו בבית דין", כאן יכול הבעל לטעון "איני חפץ בנדרנית, וגם איני רוצה לתת לה גט כדי שלא אאסר בקרובותיה, שהרי בת גדולים היא, ולכן לא ניחא לי שיחולו הקידושין כלל".
אי הכי, סיפא דקתני "אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו. אצל רופא וריפא אותו, מקודשת", ליתני "אינה מקודשת", ולימא - הכא באדם חשוב עסקינן, דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקריביה, ומדוע העמדנו את הרישא והסיפא בשני אופנים  137 ?

 137.  ברם אם הטעם משום "אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין", טעם זה לא שייך בבעל. כיון שאין זילותא לאיש ללכת לבית דין. תוספות.
ומשנינן: איהי בכל דהו ניחא לה,
כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: "טב למיתב טן דו, מלמיתב ארמלו (לעולם עדיף לשבת שניים, מלשבת אלמנה) ".
אביי אמר: "דשומשמנא גברא, כורסיה בי חראתא רמי לה (אפילו מי שבעלה קטן כשומשום, אינה בושה בו, ונותנת את כסאה בין הנשים החשובות. שהרי יש לה בעל) ".
רב פפא אמר: "דנפסא גברא, תיקרייה בסיפי בבא ותיתיב (אפילו מי שבעלה עובד באומנות בזויה אינה בושה לשבת ולדבר עמו בריש גלי) ".
רב אשי אמר: "דקלסא גברא, לא בעי טלפחי לקידרא (גם מי שבעלה ממשפחה פגומה, אין האשה דורשת ממנו אפילו תפוחי אדמה למרק, העיקר שיקרא שמו עליה) ".
תנא - וכולן, דהיינו כל אלו שבעליהן בזויים, מזנות ותולות בבעליהן. וניחא להו בבעל כל דהו כדי לתלות בו את סרחונן.
שנינו במשנה: "כל מומין שפוסלין בכהנים פוסלין בנשים".
אחר כך תנא, הוסיפו עליהן (על המומין הפוסלים בנשים שבמשנה) את המומין הללו: זיעה, ושומא, וריח הפה.
ומשמע שמומין אלו לא פוסלים בכהנים.
ומקשינן: וכי הני בכהני לא פסלי?!
והתנן גבי פסולי בכור - "הזקן והחולה והמזוהם", ותנן, "מומין אלו, בין קבועין, בין עוברין, פסולין באדם (כלומר, בכהנים) ".
ומבואר, שזוהמה פוסלת אף בכהנים, והבינה הגמרא שזוהמה היינו זיעה? אמר רבי יוסי ברבי חנינא, לא קשיא. כאן בזיעה עוברת, כאן בזיעה שאינה עוברת.
דהיינו - אכן זיעה שאינה עוברת פוסלת אף בכהן, אך זיעה שאינה עוברת פוסלת רק בנשים. ובזה חידשה המשנה - "הוסיפו עליהן זיעה".
רב אשי אמר: זיעה אמזוהם קא רמית?! (וכי יש לדמות זיעה האמורה בנשים, למזוהם האמור בכהנים?!),
התם גבי כהנים, אין זיעה סתם פוסלת, כיון שאפשר להעבירה בשעת העבודה בקיוהא דחמרא, (על ידי אלכוהול), ומריח הפה נמי, אפשר דנקט פילפלא בפומיה, ומעביר את הריח באותו זמן, ועביד עבודה. ומזוהם האמור בכהנים, היינו שכל גופו מסריח.
אבל גבי אשה, שחי עמה כל הזמן לא אפשר, ולכן כל זיעה פוסלת בה.
חוזרת הגמרא לבאר את המומים הפוסלים בנשים, ואינם פוסלים בכהנים:
האי "שומא" - היכי דמיא?
אי דאית בה שער, הכא והכא פסלה! כלומר בין בכהנים בין בנשים. ואילו במשנה משמע שיש שומא הפוסלת רק בנשים.
ואי דלא אית בה שער, אי שומא גדולה היא - הכא והכא פסלה. אי שומא קטנה היא - הכא והכא לא פסלה?
דתניא - "שומא שיש בה שער, הרי זה מום. אין בה שער, גדולה - הרי זה מום. קטנה - אין זה מום.
ואיזוהי גדולה?
פירש רבן שמעון בן גמליאל: עד כאיסר האיט לקי".
ואם כן באיזו שומא נאמר שפוסלת רק בכהנים ולא בנשים?
אמר רב יוסי בר חנינא: בשומא קטנה, העומדת על פדחתה. ושומא זו פוסלת רק בכהנים ולא בנשים.
ומקשינן: אם עומדת על פדחתה, הלא ראה וניפייס הוא? ומדוע יכול להוציאה?
אמר רב פפא: בעומדת לה תחת כפה של ראשה, וזימנין דמתחזיא וזימנין דלא מתחזיא (פעמים נראית ופעמים לאו), ויכול להיות לא ראה אותה קודם הנישואין.
אמר רב חסדא: הא מילתא, מגברא רבה שמיע לי ומנו ר' שילא (דבר זה, שמעתיו מאדם גדול, והוא רב שילא): נשכה כלב, ונעשה מקומו צלקת, אף על פי שגודל הצלקת פחות מכאיסר האיטלקי, הרי זה מום. כיון שצלקת נשיכת כלב מאוסה היא מאד.
עוד אמר רב חסדא: קול עבה באשה, הרי זה מום.
שנאמר "כי קולך ערב ומראך נאוה", שיופי האשה כאשר קולה ערב.
אגב ששנינו עניני מומין באשה, הביאה הגמרא מימרות נוספות בענין זה:
תני רבי נתן ביראה: "בין דדי אשה טפח". ולא פירש מה כוונתו.
סבר (הבין) רב אחא בריה דרבא, ביושבו קמיה דרב אשי, שכונת רבי נתן למימר - טפח למעליותא. דהיינו, שדבר נאה הוא אם יש בין דדיה טפח.
אמר ליה רב אשי: להיפך ! גבי מומין תניא! שאם יש בין דדיה טפח מום הוא.
וכמה נוי הוא לה?
אמר אביי, שלש אצבעות.
תניא, רבי נתן אומר: כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה, הרי זה מום.
וכמה יהיו גסין משל חברותיה ויהא מום?
אמר רב מיישא בר בריה (נכד) דרבי יהושע בן לוי, משמיה דרבי יהושע בן לוי: אם גסין טפח יותר מהרגיל, הרי זה מום.
ומקשינן: מי איכא כי האי גוונא? האם שייך שיהיו כל כך גדולים?
ומשנינן: אין! דאמר רבה בר בר חנה, אני ראיתי ערביא אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה. הרי ששייך שיהיו דדיה גדולים כל כך.
אגב שהביאה הגמרא מימרא בשם רב מישא, הובאה מימרא נוספת בשמו:
נאמר בתהילים - "ולציון יאמר איש, ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון". כלומר - לעתיד לבא, כשיתקיים מקרא שכתוב "והביאו כל אחיכם מנחה לה'", כל מקום שימצא מבני ציון יהללו אותו העמים.
אמר רב מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: מהו באור הכפילות "איש ואיש" שנאמר בפסוק?
ללמדנו, אחד הנולד בה, ואחד המצפה לראותה, יש לו את המעלה של בן ציון.
אמר אביי: וחד מינייהו, (מבני ציון) עדיף (פיקח ובקיא) כתרי מינן. (כשנים מבני בבל). כיון שזכות הארץ מסייעתו.
אמר רבא: וחד מינן, (מבני בבל), כי סליק להתם, (לארץ ישראל), עדיף כתרי מינייהו  138 .

 138.  והבאור בזה - כיון שבני ארץ ישראל לא היו רגילים לעיין כל כך, כיון שזכות הארץ סייעתם והיו מבינים בקלות. אך בני בבל היו רגילים לעיין היטיב עד שהיו מבינים. ולכך, כשעלה בן בבל לא"י, היה בידיו גם את כח העיון הבבלי, וגם את זכות הארץ, ולכן היה כתרי מיניהו. שיטה מקובצת. והריב"ש כתב - שטבע האדם כשיוצא חוץ למקומו הרי הוא לומד ביתר התמדה.
דהא רבי ירמיה, דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, (כשהיה רבי ירמיה בבבל לא היה מבין את דברי החכמים), אך כי סליק להתם (כשעלה לארץ ישראל) החכים כל כך, עד שקרי לן בבלאי טפשאי.
מתניתין:
משנתינו דנה, באשה שנמצאו בה מומין אחר שהתקדשה, והבעל טוען שמקחו מקח טעות, ואינו רוצה לתת לה כתובה. ואילו האשה או אביה טוענים, שנולדו בה המומין רק אחר הקידושין, שכבר היתה ברשותו, וחייב לה כתובה.
היו בה מומין, ועודה בבית אביה, - דהיינו, שנמצאו המומין לפני שכנסה הבעל לביתו, כשהיתה עדיין ארוסתו - האב, שבא לתבוע את כתובת בתו, צריך להביא ראיה לדבריו - שרק משעה שנתארסה היו בה מומין הללו, ונסתחפה שדהו. כלומר - מזלו של הבעל גרם, ונתקלקלה אשתו.
אבל בלא ראיה, אינו יכול להוציא ממון מחזקת הבעל.
אך אם נכנסה לרשות הבעל, כלומר - שנמצאו בה המומין לאחר הנישואין, הבעל צריך להביא ראיה, שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו, והיה מקחו מקח טעות, כיון שנשאה על דעת שאין בה מומין.
אבל בלא ראיה - אינו יכול להוציאה בלא כתובה.
אלו דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: במה דברים אמורים שיכול הבעל לטעון שהיה מקחו מקח טעות, במומין שבסתר. שלא ידע עליהם קודם לכן.


דרשני המקוצר[edit]