פרשני:בבלי:ברכות יח ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות יח ב

חברותא[edit]

ומרחיבה הגמרא בביאור הפסוק (והראיה ממנו): "בן איש חי" - וכי אטו כולי עלמא בני מתי נינהו?
ומבארת הגמרא: אלא, "בן איש חי" - שאפילו במיתתו קרוי חי, ומכאן המקור שצדיקים במיתתם קרויים חיים.
"רב פעלים מקבציאל" - שריבה וקבץ פועלים לתורה, והיינו ש"קבץ" תלמידים ומלמדים לכבוד ה"אל".
"והוא הכה את שני אריאל מואב" - שלא הניח אדם גדול כמותו, לא במקדש ראשון שנקרא "מואב" כי בנאו דוד, ולא במקדש שני שכל המקדשות נקראו "אריאל".
"והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום שלג" - איכא דאמרי, דתבר גזיזי דברדא, ששבר חתיכות קרח, ונחת וטבל לקריו כדי לעסוק בתורה  22 .

 22.  תוס' בב"ק (פב ב) הקשו שהרי רק אחר כמה דורות תקן עזרא טבילה לבעל קרי שבא לעסוק בתורה, וביארו שטבל לאכול חולין בטהרה. ובאהבת איתן כתב שטבילה לתורה שבכתב נהגה בזמן בניהו, ועזרא הוסיף לתקן לתורה שבע"פ. או שבזמנו נאסר לבעל קרי רק דיבור בד"ת, ועזרא הוסיף לאסור גם הרהור. ובעינים למשפט כתב שרש"י להלן (כ ב ד"ה דאשכחן) נקט שעזרא למד מ"יום אשר עמדת" וסבר שבניהו דרש כך מעצמו, וכן משמע מדברי המרדכי בפתיחתו למסכת חולין שעשרת השבטים מחמירים מאד בטבילת קרי אף שלא ידעו מתקנת עזרא. (וראה מאירי כב א, ומה שכתבנו שם בהערה 4).
איכא דאמרי, דתנא, שהיה שונה את כל סיפרא דבי רב, תורת כהנים  23  ביומא דסיתוא, ביום חורפי אחד, למרות שהוא יום קצר.

 23.  תוס' ביארו שהוא חמור שבספרים ונחשב כ"ארי", (ומהרש"א כתב שנסוב על דיני הקרבנות הקרבים במקדש שנקרא "ארי אל"). והוא "בתוך הבור" כי ספר זה נסוב על אמצע שבספרים - חומש ויקרא.
וממשיך רבי חייא לדרוש את הפסוק הנזכר בקהלת: "והמתים אינם יודעים מאומה" - אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים  24 . כמו שנאמר על צדקיהו (יחזקאל כא ל) "ואתה חלל רשע נשיא ישראל", ואף שהיה עדיין חי בימי יחזקאל, בכל זאת קורהו הכתוב "חלל".

 24.  ראה ראשית חכמה (תשובה ב ז) "שהנשמה בהם כמתה, ואינה פועלת בגופים הפעולות הרוחניות", ועי' מכתב מאליהו (א 72).
ואי בעית אימא, המקור שרשעים בחייהם קרוים מתים נלמד מהכתוב: (דברים יז ו) "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת". והרי בשעה שמעידים עליו ודנים אותו עדיין חי הוא, ובכל זאת הכתוב קורהו מת. אלא הכוונה שנחשב המת מעיקרא, כיון שהוא רשע ונקרא מת מחיים.
בני רבי חייא נפוק לקרייתא לכפר, להתעסק בעבודת אחוזתם, אייקר להו תלמודייהו, הוכבד עליהם תלמודם מחמת שכחה, קא מצערי את עצמם לאדכוריה מה ששכחו.
אמר ליה חד לחבריה: האם ידע אבון, אבינו רבי חייא שהלך לעולמו, בהאי צערא?
אמר ליה אידך: מנא ידע? והא כתיב (איוב יד כא) "יכבדו בניו ולא ידע".
אמר ליה אידך: וכי לא ידע!?והא כתיב (שם כב) "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל". ואמר רבי יצחק: שכוונת הכתוב לומר שקשה רמה למת - כמחט בבשר החי.
ומחלקת הגמרא: אמרי, בצערא דידהו - צער גופם ממש כמו עקיצת הרימה  25 , ידעי המתים, אבל בצערא דאחרינא - לא ידעי.

 25.  כך פירש רש"י, והתוס' יו"ט (אבות ב ז) הביא משו"ת הרשב"א (ח"א שסט) שאין בשר המת מרגיש באיזמל, שהרי חנטו את יעקב, והעלה מכך שהוא צער הנפש, וכ"כ בספר חסידים (תתשסג). ובשו"ת רדב"ז כתב שמרגיש רק רימה הנוצרת מבשרו ונענש בה, אך שאר דברים אינו מרגיש.
ומקשה הגמרא: וכי לא ידעי בצער אחרים?! והתניא, מעשה בחסיד אחד שהיה עני, ונתן דינר אחד שהיה לו לעני אחר בערב ראש השנה בשני בצורת. והקניטתו אשתו על שנתן כל כספו, הלך ולן  26  בבית הקברות  27  בליל שני של ראש השנה  28 . ושמע שתי רוחות של שתי ילדות מתות, שמספרות זו לזו  29 .

 26.  המהרש"א תמה איך הלך "חסיד" (שבכל מקום הוא ר"י בר אלעאי) ללון במקום טומאה בליל ר"ה. וביאר כדעת הריטב"א שמעשה זה לא היה אלא חלום, וכיון שהקנטתו אשתו השתמש בחלום של ליל ר"ה שהוא אמיתי יותר כדי לדעת איך להחלץ מעניו. והגרי"ס ביאר באור ישראל (כו) שהיה מצטער שנכשל במדת הכעס, וכיון שארע לו כן בערב ר"ה וידע שלמחר הוא נידון, ותיקון המדות טעון זמן רב, לכן לן בביה"ק כדי לחוש בעליל בשפלות האדם, ובכך להכניע עצמו במהרה. וראה בזהר (בראשית כג) שכאשר מדת הדין מתוחה על אדם, נשלח לו עני שירחם עליו, וע"י כך ירחמו עליו מדה כנגד מדה, ונמצא שאותו חסיד העמידוהו בנסיון כדי להצילו ממדת הדין שהיתה על כל העולם, וכיון שעמד בה ניצל, ועי' לב אליהו (ח"א עמ' קיט).   27.  היראים (שלד) הוכיח מכאן שאין דורש אל המתים אלא כשדורש לגופו, אף לרוחו מותר, שהרוח אינה נחשבת "מת". והבית יוסף (יו"ד קעט) דחה ראייתו, וכתב שלא היה נחשב דורש אל המתים, כי לא הלך על דעת לשמוע דבריהם, אלא שהיה מתבייש ללון אצל אחרים, כדי שלא ירגישו שהקנטתו אשתו, וגם בשנים הבאות לא רצה שידברו אתו אלא בא לשמוע כשמדברות זו עם זו. ובשו"ע (שם) פסק שמותר להשביע לחולה שישוב אליו אחר מותו, וציין הגר"א לדברי היראים ולמעשים בסוגיין "באותו חסיד ושמואל וזעירי", וכונתו שמהיראים מוכח לחלק בין משביעו בחייו למשביעו אחר מותו, כי בחייו אינו דורש לגופו אחר מיתה, ואף שהחסיד רק "שמע", הרי משמואל בסמוך מוכח שמותר גם לשאול, וראה עוד להלן. אכן בסנהדרין (סה ב) אמרו שהדורש אל המתים מרעיב עצמו ולן בביה"ק, וביאר רש"י שעושה כן כדי ש"שד של ביה"ק יהא אוהבו ומסייעו בשפיו" והיינו שאינו דורש מהמת עצמו, אלא שמשתמש במקום המתים, ולשיטתו לא קשה כלל.   28.  כך ביאר הגר"א, וטעמו, שהרי נידונין רק ביום ר"ה ואינו יכול לשמוע מה גזרו אלא בלילה השני, וראה ערוך לנר (ר"ה טז א)   29.  כתב המב"ן (שער הגמול ד) שאין הכוונה לדיבור בחיתוך לשון, אלא הודעה והשגה שיש לנפשות מזו לזו.
אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד, שהיא מחיצה המבדלת בין מקום השכינה, ונדע מה פורענות בא השנה לעולם, שהרי העולם נידון בראש השנה  30 .

 30.  תוס' בר"ה (טז א) הקשו שהרי בפסח נידונין על התבואה ולא בראש השנה. וביארו שהיו מזכירים בשמים בר"ה את הדין הנזכר בפסח שלפניו, ועוד, שסוגיין כרבי יהודה שתחילת דין התבואה בר"ה וגמר דינה בפסח.
אמרה לה חברתה: איני יכולה, שאני בת עניים, ואני קבורה במחצלת של קנים  31 . אלא לכי את, ומה שאת שומעת אמרי לי.

 31.  הצל"ח תמה והרי רק הנשמה עולה, ואילו הגוף העטוף במחצלת נח בקברו? וביאר שאין הנפש נפרדת מהגוף עד שיכלה הבשר (שבת קנב ב) וכיון שנקברה במחצלת שאינה נרקבת כתכריכין לא יכלה להפרד ולשוט כחברתה, ולכן בשנה הבאה שאלה אותה שוב, שמא כבר יכולה לשוט, וענתה לה שעדיין לא כלה הבשר. אך הריטב"א כתב שהנשמה נראית בדוגמת מה שמכוסה הגוף.
הלכה היא, שטה, ובאה חזרה.
ואמרה לה חברתה: חברתי מה שמעת מאחורי הפרגוד?
אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה ראשונה, בתקופת היורה בי"ז בחשון - ברד מלקה אותו. שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה שניה,  32  ומה שנזרע כבר הוקשה, והברד שוברו. ומה שיזרע ברביעה השניה ישאר עדיין רך, והברד לא ישברנו.

 32.  רש"י פירש ש"עתיד ברד ליפול סמוך לרביעה ראשונה ומה שנזרע כבר הוקשה" וזה תמוה, איך כבר הוקשה, ולכן גרסו בצידו "סמוך לרביעה שניה" וכך התבאר בפנים. אך גם זה תמוה כי ההפרש ביניהם מועט מאד, ויש שגרסו "שעתיד ברד ליפול, ומה שנזרע סמוך לרביעה ראשונה כבר הוקשה".
הלך הוא וזרע ברביעה שניה, בכ"ג חשון. של כל העולם כולו לקה, שלו לא לקה. (ובכך קבל שכר על מה שנתן לעני בערב ראש השנה, עין יעקב).
לשנה האחרת, הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו.
אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם.
אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך, איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים. אלא לכי את, ומה שאת שומעת, בואי  33  ואמרי לי. הלכה ושטה ובאה.

 33.  במעון הברכה ביאר ששנה זו הוסיפה לומר לה "בואי" כי רק בשנה ראשונה הנשמה חוזרת לגוף שעדיין לא בטל (ראה שבת שם) אך בשנה שניה נפרדת ממנו ואינה שבה, ולכן הוצרכה לבקש "בואי" ממחיצתך החדשה למחיצתי.
אמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד?
אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו.
הלך הקדים וזרע ברביעה ראשונה. כדי שיתקשה עד רביעה שניה, כי שדפון מלקה רק צמח רך ולא צמח קשה, של כל העולם כולו נשרף ושלו לא נשדף.
אמרה לו אשתו: מפני מה אשתקד, שנה ראשונה, של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף, ושלך לא נשדף? - סח לה כל הדברים הללו.
אמרו, לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד, ובין אמה של אותה ריבה שהיתה קבורה במחצלת.
אמרה לה אשתו של החסיד לאמה של אותה ריבה, לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים, וגנאי הוא, כי רק עניים קוברים בה.
לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו.
אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם.
אמרה לה: חברתי, הניחני! דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים.
ומוכיחה מכך הגמרא: אלמא ידעי המתים מה שמתרחש אצל החיים, שהרי ידעה מה אמרו לאמה.
ודוחה הגמרא: דילמא אינש אחרינא שכיב, והלכה רוחו לאחר פטירתו, ואמר להו.
תא שמע, דזעירי הוה מפקיד זוזי גבי אושפזכתיה בעלת האכסניה שלו. עד דאתי ואזיל לבי רב - שכיבה, מתה, אזל בתרה לחצר מות לבית הקברות.
אמר לה: זוזי היתומים - היכא הם?
אמרה ליה: זיל שקלינהו מתותי צנורא דדשא - בחור מפתן הבית שהדלת סובבת בו - בדוך פלן, במקום פלוני.
ובקשה לי אילך: אימא לה לאימא שלי שתשדר לי מסרקאי מסרק שלי, וגובתאי דכוחלא, קנה שכוחלים בו (ואמרה כך מעגמת נפש שמתה בצעירותה), בהדי באמצעות פלוניתא אשה פלונית, דאתי למחר לקבורה.
ומוכיחה מכך הגמרא: אלמא ידעי מה שנעשה בין החיים, שידעה שיש אשה גוססת ונוטה למות.
דוחה הגמרא: דלמא "דומה", שהוא המלאך הממונה על המתים, קדים ומכריז להו. שמודיע להם כי עכשיו יבוא פלוני. אבל שאר דברים שבין החיים אינם יודעים.
תא שמע, ראיה שהמתים יודעים מהמתרחש בעולם, דאבוה דשמואל הווה קא מפקידי גביה זוזי דיתמי. כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה, הוו קא קרו ליה לשמואל "בר אכיל זוזי דיתמי (בנו של אוכל כספי היתומים).
אזל שמואל אבתריה לחצר מות, לבית הקברות  34  ונגלו לו המתים כאילו הם בעיגול חוץ מקבריהם.

 34.  במצפה איתן תמה הרי שמואל כהן היה ואיך נכנס לביה"ק, והוכיח מכאן כהריטב"א שכל המעשים בסוגיין לא אירעו אלא בחלום. וכן יש ליישב כפירוש הגר"א ש"חצר מות" אינו בית הקברות אלא מקום רוחני שבו שוכנות נפשות המתים. וכבר כתב הבית יוסף (יו"ד קעט) ששמואל לא נחשב "דורש אל המתים" כי לא עשה שום מעשה של חיבור אל המתים, שהרי לא הרעיב עצמו, אלא שאל ע"י הזכרת שמות ובהקיץ, ודבר זה מותר. וראה הערה 27 שהגר"א הקדים להביא מעשה של שמואל לפני זעירי, ומסתבר שטעמו משום ששמואל שאל רק לצורך יתומים, ואילו זעירי שאל לצורך ממון עצמו. ועיין מהרש"א (נדה טז א).
אמר להו: בעינא "אבא", מבקש אני את אבי, ששמו "אבא"  35 .

 35.  הגרעק"א (יו"ד רמב) הקשה הרי אסור לקרות לאביו בשמו אף אחר מותו. וצידד ששם "אבא" מותר כיון שמשמעותו "אבי", וכל שכן כשאומר כן שלא בפניו וכוונתו למשמעות "אבי", (וכן משמע מביאור הגר"א שם ס"ק טו). והחיד"א בשם הגדולים שאסר לקרות לאביו בשם "אבא".
אמרו ליה המתים: "אבא" טובא איכא הכא.
אמר להו: בעינא "אבא בר אבא".
אמרו ליה: "אבא בר אבא" נמי טובא איכא הכא.
אמר להו: בעינא "אבא בר אבא אבוה דשמואל" - היכא הוא?
אמרו ליה: סליק למתיבתא דרקיע!
אדהכי, חזייא שמואל ללוי חברו שמת, דיתיב אבראי, שהיה יושב חוץ לעיגול שישבו בו המתים.
אמר ליה שמואל ללוי: אמאי יתבת אבראי, חוץ לעיגול, וגם מאי טעמא לא סלקת למתיבתא דרקיעא?
אמר ליה לוי: דאמרי לי: כל כי הנך שני כמספר אותם שנים דלא סלקת למתיבתא, שאתה לא עלית לישיבתו דרבי אפס, ואחלישתיה לדעתיה, ובכך גרמת לו חלישות הדעת - לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיע  36 .

 36.  ביאר הגר"א שבכך ענה לו למה לא עלה למתיבתא דרקיע, ומה שלא ישב עם המתים בעיגול, הוא משום שהיתה מעלתו למעלה מהם, והיה ראוי לישב בישיבה של מעלה, רק שעדיין לא הורשה להכנס.
אדהכי והכי אתא אבוה. חזייה שמואל לאביו, דהוה קא בכי, ואחיך.
אמר ליה שמואל: מאי טעמא קא בכית?
אמר ליה אביו: משום דלעגל קא אתית, במהרה תמות ותקבר.
הוסיף שמואל ושאלו: מאי טעמא אחיכת? מדוע חייכת?
ענה לו אביו: דחשיבת בהאי עלמא בעולם הזה  37 , טובא.

 37.  רש"י (ד"ה אלמא) נקט שהוא חשוב בין החיים והכוונה ל"עולם הזה". אך תוס' נקטו שהוא חשוב בעולם הנשמות, ו"האי עלמא" הוא העולם שאביו נמצא בו.
אמר ליה: אי חשיבנא, בקשתי שיתחשבו במשאלתי ונעיילוה ללוי למתיבתא דרקיעא!
ואכן, עיילוהו ללוי.
אמר ליה שמואל לאביו: זוזי דיתמי - היכא נמצאים?
אמר ליה: זיל שקלינהו באמתא דרחיא, קח אותם מאמת הרחיים. הכסף שתמצא שם. עילאי ותתאי, הרי הוא כסף דידן. וכסף מציעי, דיתמי.
אמר ליה שמואל: מאי טעמא עבדת הכי?
אמר ליה: חלקתים כך כדי שאי גנובי גנבי, מגנבו מדידן. כי יטלו את הכסף שימצאו בתחילה למעלה. ומאידך אי אכלא ארעא, הקרקע תקלקל המטבעות מלמטה, אכלא מדידן, והעיקר שלא יפסדו כספי היתומים.
ומסיקה מכך הגמרא: אלמא, דידעי המתים מי חשוב בין החיים, שהרי אביו אמר לו "דחשיבת בהאי עלמא"  38 .

 38.  כך פירש רש"י, אך תוס' נקטו שהראיה ממה שאמר לו "דלעגל אתית", (והדחיה, שידע זאת מהכרזת "פנו מקום"). ולכן העירו שהרי אפשר לדחות כדלעיל ש"דומה" מודיעם, וכתבו שאינו מודיע אלא סמוך למיתה, אך כל כך מוקדם אפילו דומה אינו יודע שאדם עומד למות.
דוחה הגמרא: דילמא שאני שמואל, כיון דחשיב, קדמי ומכרזי "פנו מקום לשמואל", ולכן ידע אביו המת שבנו שמואל הוא חשוב בעולם הזה, אף שהמתים אינם יודעים מה נעשה אצל החיים.
ואף רבי יונתן הדר ביה. ממה שאמר (בעמוד א) שהמתים אינם יודעים מאומה.
דאמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: מנין למתים שמספרים זה עם זה? שנאמר (דברים לד ד) "ויאמר ה' אליו (אל משה, לפני מותו): זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור".
ודייק רבי יונתן: מאי "לאמר"? למי יש לו למשה לומר, והרי הוא הולך למות?
אלא, כך אמר הקב"ה למשה: לך לאחר הסתלקותך מהעולם ואמור להם לאברהם ליצחק ויעקב: שבועה שנשבעתי לכם - כבר קיימתיה לבניכם.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ברכות בפירוש פרשני- מתוך פירוש על תלמוד בבלי בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א |