פרשת תרומה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הפרשה השביעית בספר שמות היא פרשת תרומה. שמה של הפרשה מקורו בפסוק השני שלה:"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" [1] הפרשה עוסקת בבנית משכן אוהל מועד, כפי שנאמר בעת חנוכת המשכן:"וַתֵּכֶל כָּל-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשׂוּ" [2] - הוא הַמִּשְׁכָּן, אשר מכונה בפרשה גם בתור מקדש, שנאמר : "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (ח)

יונה בר מעוז במאמרה המשכן ואוהל מועד בדף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן עומדת בהרחבה על נושא שמות המשכן ומסכמת: אהל מועד הוא הקודש, והמשכן הוא קודש הקודשים. ואכן אם נחזור לרוב האזכורים של "אוהל מועד", נראה שהם מוסבים לאדם וליכולתו לבוא אל האוהל או לשבת בפתחו, ואילו כבוד ה' לעולם איננו שוכן בו ואיננו ממלא אותו, אלא רק במשכן. הבחנה זו יש בה כדי להסביר את השם הנוסף שבו מכונה המקדש, שם המורכב משני המונחים יחד – "משכן אהל מועד": "וַתֵּכֶל כָּל -עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִ וָּה ה' אֶת -מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ". זהו כנראה שמו המדויק והמלא, וכל כינוי אחר בא בדרך של מטונימיה – שימוש בחלק כדי לתאר את השלם, ובכל פעם נבחר המונח המתאים לעניין ולהקשר.

זמנה של הפרשה היה בארבעים היום שהיה משה רבינו על הר סיני (ראו להלן)

נושאי פרשת השבוע[edit]

להלן הנושאים העיקריים של פרשת תרומה:

  1. מרכיבי התרומה - רבי יצחק אברבנאל כתב:"שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן המשחה ולקטרת - כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים - ומשם גם קנו עצי שטים. לעומתו, מדרש תנחומא כתב:"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב. אמר להו הקדוש ברוך הוא, אין אתם מביאין משלכם, אלא מביזת הים שנתתי לכם" [3].
  2. עשית ארון העדות - ילקוט שמעוני כתב:" כיצד עשה בצלאל את הארון עשאו שלש תיבות שתים של זהב ואחת של עץ. נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחיפה שפתו העליונה בזהב שנאמר וצפית אותו זהב טהור" [4]
  3. בניית שלחן הפנים - רבי עובדיה ספורנו כתב:"הוּשְׂמוּ בַּשֻּׁלְחָן שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָָד מֵהֶם לַשֻּׁלְחָן עַצְמו, הַמּורֶה עַל פַּרְנָסַת הַמְּדִינָה וְסִדּוּר עִנְיָנֶיהָ, וְהַשֵּׁנִי לַמִּסְגֶּרֶת, הַמּורֶה הֱיות סוגֵר בַּעֲדָהּ מִכָּל מַזִּיק וְהַשְׁבִּית אויֵב וּמִתְנַקֵּם [5] .
  4. מעשה המנורהרשב"ם מבאר כי על המורה להאיר את השלחן וכך הוא כתב" והאיר על עבר פניה - ידליק הפתילות אל עבר מול המנורה שזהו לצד השלחן שכנגדו, כדכתיב: ואת המנורה נוכח השלחן.

וכן כתב: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות - שכל שבעתן מאירין לצד השלחן שכנגדו לפניה.

  1. הצבת יריעות אוהל המשכן -רבינו בחיי בן אשר באר "ידוע כי מעשה משכן הכל ציורין כנגד מעשה השמים" ולכן "עשר היריעות כנגד עשר הגלגלים ואמר שמונה ועשרים כנד שמונה עשרים העיתים בספר קהלת"
  2. 'בניית המשכן -הרב יעקב מידן כתב:"על בניין הקרשים נאמר: "ועשית את הקרשים למשכן" [6] . הקרשים הם עבור המשכן, אך היריעות - הן עצמן המשכן. ואכן, משהקימו את המשכן בשילה - בנאוהו מאבנים וגנזו את הקרשים, שהרי הם אינם עיקר המשכן. [7]
  3. מזבח העולה - רבי משה אלשייך כתב :וציפית אותו נחשת - רש"י כתב לכפר על עזות מצח שנאמר "ומצחך נחושה". ומכאן "שיסד רבינו ניסן בוידוי הגדול ובעזות מצח.

זמנה של הפרשה[edit]

זמנה של הפרשה היה בארבעים היום שהיה משה רבינו על הר סיני. על כך ניתן ללמוד מהפסוקים הבאים:

  • כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ. [8] .
  • וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר... וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר. [9]
  • וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים. נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ. [10] .

השאלה היא האם 40 הימים לפני חטא העגל או 40 היום לאחריהם.

רשי, בפירושו [11], לדה ויתן אל משה, כתב:אין מוקדם ומאוחר בתורה; מעשה העגל - קודם לציווי מלאכת המשנן ימים רבים היה, שהרי ביז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקבה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן, והוקם באחד בניסן

המהרל ב'גור אריה' כתב :וקשה, דמה ראיה מביא מזה שאין מוקדם ומאוחר בתורה, שהרי עדיין יש לומר דהיה ציווי מלאכת המשכן קודם מעשה העגל, אלא שמשה אמר לישראל הציווי על מלאכת המשכן אחר יוהכ, כאשר נתרצה להם על מעשה העגל?. דהיינו, רק אחרי שבאה הכפרה על מעשי העגל, משה רבינו ציוו על הקמת המשכן.

הרב מרדכי סבתו מקשר בין שני נושאים הכוהנים הלוויים ומעשה העגל ומסכם את הראיות :

  • ראיות הרמבן:
  1. לשיטתו, הפרשיות באות כסדרן ומשמען. ואף אם אנו מקבלים את העיקרון של אין מוקדם ומאוחר בתורה, לא בטל תוקף הראיה. עצם העובדה, שהתורה הקדימה את בחירת אהרן ובניו לכהונה לספור מעשה העגל, מוכיחה, כי מבחינה רעיונית אין הבחירה קשורה למעשה זה.
  2. מתוך האמור בספר במדבר, ג', ו: הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו... ונתת את הלויים לאהרן ולבניו נתונם נתונם המה לו מאת בני ישראל, וגם מהאמור בבמדבר, יח, ב: וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתר וילוו עלי וישרתוך, משמע, כי עיקר הבחירה היא באהרן ובניו, ורק בשלב שני מצרפים אליו את הלוויים כמשרתים אותו. כמו כן, אין המקרא מפרש במקומות אלו את סיבת בחירת שבט לוי.
  • הראיות לרשי:
  1. בעקבות מעשה העגל אומר משה לשבט לוי: מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו (שמות, לב, כט), ופירש שם רשי:בדבר זה תתחנכו להיות כוהנים למקום. וזו באמת משמעות מילוי ידיים בכל מקום (עיין שמות, כט, ט, כט, לה; מלכא, יג, לג; ועוד).
  2. ברכת משה לשבט לוי (דברים, לג, ח- יא) מדברת במפורש על תפקידי כהונה (תמיך ואוריך) שניתנו לשבט לוי, כנראה בעקבות מעשה העגל (כך פירש רשי, והסכים לו רמבן) ומייחסת אותם לכלל השבט,
  3. הראיה העיקרית היא, כאמור, מהפסוק בדברים, י', ח, שהובא לעיל, וממנו משמע כי בחירת שבט לוי אירעה לאחר מעשה העגל, והיא הייתה בחירה הן לכהונה והן ללווייה

נראים הדברים, כי אין לנו לדחוק אף לא אחד מהפסוקים הנל, אלא לקיים את כל המקראות הללו. מסתבר, כי הן נויטת רשי והן שיטת רמבן - דברי אלוהים חיים הן, ולכן יש לומר, כי בבחירת הכוהנים והלוויים ישנן שתי בחינות: מחד - לפנינו בחירה בזכות מעשים, ומאידך - בחירה סגולית.

"מאת כל איש"[edit]

בפסוק השני בפרשה נאמר:"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי"[12]. רש"י כתב על ד"ה תקחו את תרומתי - "אמרו רבותינו: שלוש תרומות אמורות כאן:

  1. אחת תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי [13]
  2. ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור.
  3. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד.

מכאן שתרומת המשכן הייתה של כל אחד ואחד, לעומת קרבנות הציבור שבאו מכספי הציבור.

זאב ח' ארליך (ז'אבו) במדורו "ארץ מקרא" כתב על הנושא תרומת הכלל:"מאת כל איש" מקור ראשון 27 בפברואר 2009 ומביא דוגמאות למימון בתי כנסת על-ידי כלל הציבור ולא רק המתפללים. בבית הכנסת העתיק בחפציבה התגלתה ריצפת פסיפס ובה כתובת בארמית:" ייזכרו לטוב האמנים שביצעו את המלאכה" והמשך כתוב פעמיים כל בני קרתה - הכוונה היא שכל בני הקהילה התנדבו לממן את הבנייה. ואפילו מתואר כיצד ? על-ידי מכירת מאה סאים חיטה של כל בני הכפר ולהתקין בתמורה הכספית ממכירתם את רצפת בית הכנסת..

הוא מביא דוגמא מימינו שחברי קיבוץ עין הנציב בקשו כי העתק של פסיפס שנמצא במקום יהיה מוצג בקיבוץ, כל משפחה קבלה על עצמה ליצור ריבוע פסיפס אחד וכך להיות כולם שותפים למלאכת השיחזור.

משכן אוהל מועד[edit]

ערך מורחב - משכן אוהל מועד


רבי יצחק אברבנאל מעלה את השאלה למה ציוה הקב"ה על בניית המשכן. הרי נאמר בספר ישעיהו: "כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" [14] ורש"י מוסיף:השמים כסאי - "איני צריך לבית המקדש שלכם". על כך הפרשן משיב: "צויתי לעשותם כדי להשריש בלבותיכם השגחתי" דהיינו, המשכן נבנה במטרה כי יאמינו כי האלוקים חי בקרבת עם ישראל והשגחתו עליהם. וכן, שתדבק הקדושה בעם ישראל באמצעות השכינה המצויה בתוכו כפי שנאמר:" "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.". וזהו שאמר הכתוב: "ועשו לי מקדש", אך עשיית המקדש לא תהיה ללא כל תועלת אלא על מנת ש"ושכנתי בתוכם", שאם לא כן בניית היכלות ריקים אין בהם תועלת!

בהמשך, האברבנאל מפרש כי הסיבה שנכתבו פסוקי המשכן בצורה כה מפורטת היא משום שכל ציווי בכלי המשכן יש בו משל ורמז לדבר אחר הקשור לעבודת האל. כהוכחה לדבריו הוא מביא את דברי המדרש הדורשים רמזים מכלי המשכן וכן הסביר בעצמו את כל פסוקי המשכן בדרכי משל על עניינים רוחניים.

דגם המשכן - סטודיו מיכאל אוסניס בקדומים[edit]

ארון הברית[edit]

בפרשה מצווה משה לבנות את ארון הברית: "ועשו ארון עצי שיטים". המדרש [15] מקשה מפני מה הציווי בכל הכלים הוא בלשון יחיד ("ועשית") ואילו בארון הוא בלשון רבים? ומפרש שהדבר בא לסמל שהתורה שייכת לכולם " אמר הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה".

הנצי"ב [16] מפרש שנשיאת הארון על ידי הלווים איננה רק נשיאה פיזית אלא עליהם להיות מרכבה לשכינה: " שבשעת משא כלי הקודש אלו, יש להם (הלויים) בעצמם להיות מרכבה לשכינה.. להיות דברים במחשבתם בדעת אלוקות".

איסור הסרת בדי הארון[edit]

על בדי הארון נאמר בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים, לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ[17] ומוני המצוות מנו איסור זה כמצוות לא תעשה, שאף לוקים עליה[18]. בטעם האיסור נאמרו כמה טעמים:

  • כבוד לארון- החינוך (מצווה צז) מפרש שהאיסור נובע מתוך כבוד לארון, וחשש שמא כאשר יהיה צורך לצאת לדרך במהירות, לא יחברו היטב את הבדים והארון עלול ליפול. דעת זקנים מבעלי התוס' [19] מפרשים שמפני קדושת הארון, לא רצה הקב"ה שבכל פעם יצטרכו למשמש בו להסיר הבדים ולהכניס בטבעות, ולכן קבע שלא יגעו בארון, ולא יסירו הבדים.
  • ביטוי עניינים עליונים- החינוך מביא טעם נוסף שכל כלי המקדש מרמזים על עניינים עליונים, ועל כן הארון צריך להישאר מחובר לבדיו על מנת שלא תפסיק צורתו המיוחדת אפילו לפי שעה.
  • סמל להחזקת לומדי תורה- המאירי [20] מפרש שהארון מסמל את המהות הרוחנית של התורה, בעוד בדי הארון מבטאים את הצרכים הגשמיים של התורה (כגון החזקת תלמידי חכמים). לדבריו, האיסור להפריד את הבדים נועד לסמל שגם צרכי הגוף צריכים להיות קשורים לצרכי הרוח. המשך חכמה, (שמות כה, טו ד"ה בטבעות הארון) מפרש את האיסור באופן דומה, ומסביר שהארון מסמל את התורה והבדים את נושאי ומחזיקי התורה. התורה מצווה שאין להפריד בין תומכי התורה, הנותנים ממון וסעד ללומדיה, לבין הלומדים עצמם ששניהם יחד אוחזים בארון הברית.
  • הארון נושא את נושאיו- על דרך המושכל, מפרש המשך חכמה שאיסור הסרת הבדים מקביל להדלקת נרות המקדש ביום. כשם שהנרות מודלקים ביום על מנת להראות שאין לקב"ה צורך באור (אלא זו עדות לשכינה השורה בישראל), כך הבדים מחוברים לארון גם שלא בזמן המסע- על מנת להראות שכשם שאין צורך לבדים בזמן מנוחה כך אין בהם צורך במסעות משום שהארון נושא את נושאיו.
  • התורה איננה קבועה- הרש"ר הירש [21] מדייק כי בדי הארון הינם חלק משמעותי ממנו, והציווי לחבר אותם לארון היה עוד לפני ששמו בו את העדות והכפורת. בנוסף, בדי הארון היו בולטים מאחורי הפרוכת, והם הדבר היחיד שרמז לבאי המקדש על מציאות הארון. לדבריו, איסור הסרת הבדים מסמל את הניידות של התורה שאיננה קבועה דווקא בארץ ישראל, אלא היא יוצאת יחד עם ישראל לגלות ולכל מקום הנדרש להפצתה.
  • תזכורת לשאת את הארון בכתף- הרב אלחנן סמט מפרש באופן נוסף, שאיסור הסרת הבדים נועד להזכיר שמצווה לשאת את הארון בכתף ולא בעגלה. כהוכחה לדבריו, הוא מביא את דברי הרמב"ם המסביר שהסיבה למות עוזא בהעלאת הארון לעיר דוד, היא משום שנשאו אותו על העגלה [22]. רמז לפירוש זה ניתן למצוא מהפסוק בדברי הימים שהתיקון לחטא נעשה כאשר נשאו הלווים את הארון בכתף על גבי מוטות [23].

מצוות הפרשה[edit]

מחבר ספר מצוות השם, ברוך הלפרין מונה בפרשתינו : שתי מצוות עשה ומצוות לא תעשה אחת.

  • מצווה צ"ה : מצוות עשה לבנות בית מקדש שנאמר: "ועשו לי מקדש" [24].
  • מצווה צ"ו : שלא להוציא בדי הארון מן הארון.שנאמר: "בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" [25].
  • מצווה צ"ז : מצוות עשה שיסדרו כהנים בהיכל לחם הפנים. שנאמר: "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" [26].

מראי מקומות באתר דעת - ברשות חלמיש - חברה למאגרי מידע תורניים שימושיים

שאין הברכה שרויה אלא בדבר סמוי מן העין[edit]

הפרטים המובאים על מבנה המשכן מצביעים על כך כי המרכיבים המפוארים שבו, העשויים זהב או כסף, מצויים בתוך המשכן ואילו מחוצה לו המרכיבים נראים פשוטים לכאורה: הם עשויים מנחושת ומבדים.

הרב מרדכי אליהו כתב על כך במעייני הישועה לפרשת השבוע במאמרו מקום של ברכה צריך הסתר . כשם ש יעקב אבינו ציווה את בניו כאשר ירדו למצרים : "למה תתראו?", דהיינו, אל תראו את עצמכם לפני השכנים שלכם בני ישמעאל ועשיו שאתם עשירים ואינכם צריכים לקנות מזון ממצרים. לכו לקנות אוכל במצרים, שלא להראות את עושרכם ברבים. הנהגה זו של יעקב אבינו היא לנו לדורות. לא להחצין את העושר או כל מעלה אחרת שיש לנו. זה מה שנקרא צניעות, והיא הייתה בעיקר באמהות שניכרו ביופיין, ובשרה ורחל שניכרו גם בצניעותן. את המידה הזאת רואים אפילו בבית המקדש.

  • עמודי המשכן היו מיוסדים על אדני כסף ואילו העמודים החיצוניים של החצר היו עשויים נחושת.
  • בתוך המשכן, בקודש, הפנים של בית המקדש היה שולחן זהב. מנורת זהב ומזבח זהב. אבל בחוץ היה מזבח חיצון, מזבח העולה שהיה עשוי נחושת.
  • בקודש הקודשים שהוא לפני ולפנים, שהוא סמוי לגמרי מכל עין, היה ארון שכולל שני ארונות זהב. אחד בתוך השני וכפורת זהב וכרובים זהב.

גם על הלוחות אמרו חז"ל שצריך להיזהר לא להראות ברבים. כך אמרו חכמינו למה הלוחות הראשונים נשתברו ואילו הלוחות השניים נשארו לדורי דורות? וענו כי הלוחות הראשונים ניתנו ברוב עם ובפרסום גדול - שלטה בהם העין, בני ישראל עשו אחר כך את העגל ונשתברו הלוחות הראשונים. ואילו הלוחות השניים שניתנו בקול דממה דקה ביום כיפור בצנעה, לא שלט בהם היצר הרע ונשארו עד היום.

קישורים חיצוניים[edit]


הערות שוליים[edit]

  1. כ"ה,ב'
  2. ל"ט,ל"ג
  3. תרומה סימן ה'
  4. שמות - פרק כה - רמז שסז
  5. ע"פ תהלים ח, ג
  6. כ"ו, יח
  7. בית המדרש הוירטואלי, הר עציון
  8. כ"ה, ט'
  9. ל"א, מ'.
  10. כ"ז, א, ח
  11. שמות, לו, י"ח
  12. כ"ה, ב'
  13. ל"ה, כ"ו- כ"ז
  14. ס"ו,א'
  15. שמות רבה לד,ב
  16. במדבר ז,ט
  17. ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק ט"ו
  18. ספר המצוות לרמב"ם מצווה פו
  19. שמות כה, טו ד"ה לא יסורו
  20. יומא עב
  21. שמות כה, יב-טו
  22. כלי המקדש ב,יב
  23. דברי הימים א ,טו,יג-טו
  24. שמות כה, ח
  25. שמות כה, טו
  26. שמות כה, ל