צום עשרה בטבת

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אזכרה מצוק אשר קראני רבי יוסף טוב עלם

אזכרה מצוק אשר קראני, בשלוש מכות בחדש הזה הכני
גדעני, הניאני, הכאני, אך עתה הלאני.
דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית, הלא שלשתן קבעתי תענית
ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית, על גבי חרשו חורשים, האריכו מענית.
זועמתי בתשעה בו בכלמה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר
טרוף טורף בו הנותם אמרי שפר, הוא עזרא הסופר.
יום עשירי מוה בן בוזי החוזה, כתב לך בספר המחזה
לזכרון לעם נמס ונבזה, את עצם היום הזה.
מנין סדר חדשים בעשרה בו העיר, נהי וילל במו פיו אפעיר
בסדר פרעניות בתוך לבבי יבעיר, בבא אלי הפליט לאמר הכתה העיר.
על אלה על פני אבל זריתי, פצתי על ארבעתן לו חץ בלבי מריתי
צרות ע לאלה בל לי כריתי, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי.
קראתי שמך מתנחם על רעתי, ראה עניי ושמע קול פגיעתי
שמע תחינתי חיש נא ישועתי, אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.
ירח טבת מאד לקיתי בו, ונשתנו עלי סדר נתינו
סררתי פשעתי יגלה לי טובו, האומר לים עד פה תבוא.

סליחות לעשרה בטבת

צום עשרה בטבת הוא ה"צום העשירי". הוא חל בי' בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים. שנתיים וחצי לפני חורבן בית ראשון ניבא יחזקאל הנביאעל בואה במצור בשנת תשע לצדקיהו המלך [1] . אחרי תום י"א שנה למלכותו נחרב הבית הראשון בשנת ג"א של"ח (3,338) ל בריאת העולם [2] . תלמוד ירושלמי במסכת תענית מונה בין הצומות : "... צום העשירי - זה י' ב�בת, שבו סמך מלך בבל על ירושלם. " [3]

זכריה הנביא מנבא לשבים מבבל, אחרי חורבן הבית הראשון:"וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת, אֵלַי לֵאמֹר. כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲש�ׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂו�ן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ"(ח',י"ח). ועל יסוד כך קבע הרמב"ם: "כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ, עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁ�חַ; וְלֹא עוֹד, אֵלָא שְׁהֶם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמָר (ראו לעיל) (זכריה ח,יט)".(רמב"ם הלכות תעניות פרק ה',י"ט)

ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה: " יום העשירי בטבת נקבע על ידינו , ליום השנה לקהילות ישראל - אנשים נשים וטף - שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.

לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה - לאמירת הקשר שלהם לקדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה.

ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר "

דבר הרב הראשי[עריכה]

הרב שלמה משה עמאר הראשון לציון, הרב הראשי לישראל פירסם בשנת תשס"ט את ההודעה כי יום העשרה בטבת, נקבע ליום תענית ציבור עפ"י חז"ל, וכנזכר בגמרא ובראשונים ובשלחן ערוך. וזאת, לאחר השואה הנוראה, קבעה הרבנות הראשית לישראל, שיום עשרה בטבת, יהיה "יום הקדיש הכללי", לזכרם של הקדושים שנספו בשואה ויום מותם לא נודע.

הרבנות תיקנה כי ידליקו נר לעילוי נשמתם בליל עשרה בטבת, יילמדו משניות לעילוי נשמתם, וכמובן יאמרו קדיש . ואחרי קריאת התורה, יאמרו תפלת אזכרה שנתקנה לזכר חללי השואה.

והוא מסכם: וכל איש בישראל יראה חובה לעצמו לקיים הנהגה חשובה זו. ונוסיף תפלה לא-ל נורא עלילה, לשמור את עמו ואת נחלתו, והיה המחנה הנשאר לפליטה.

על התעניות[עריכה]

בעשרה בטבת חלים כל דיני תענית ציבור: איסור אכילה ושתיה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, קריאת התורה, הוספת תפילת "עננו" בשמונה עשרה ועוד.

בשולחן ערוך מובא הרקע לקיום הצומות : "מצוות לא תעשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא, כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה" אם לא נזכור את מעשינו הרעים, ומעשי אבותינו- דבר שגרם להם ולנו אותם הצרות. ולכן לא חייב כל איש לשום אל ליבו באותם הימים לפשפש במעשיו. כי אין העיקר התענית. כמו שנאמר באנשי נינוה ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים לִטַּיֵּיל, ומבלים את היום בדברים בטיולים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר. (מתוך ספר ש"ע המקוצר סי' ק"ב)

יש גם שו"תים בנושא:

  1. בשו"ת "קול מבשר", נכתב כי החזן בבית הכנסת של הר ציון, לא רשאי להתאזר ב"חבל" שהסירו מאחד מהעצים עליו ניתלו קרבות השואה והובא לאחר השואה למדינת ישראל, בעת התפילה והאזכרה של נשמות ההרוגים הקדושים .[4]
  2. הגרש"ז אויערבך נשאל האם ראוי לשמור עשרה בטבת בתור יום זכרון (יא"צ) לאביו ולאימו שנספו בשואה. תשובתו הייתה שהדבר נכון מאוד וגם כדאי לבנו לשמור על היא"צ. [5]

מקורו של הצום[עריכה]

עשרה בטבת יום צום, בו החל המצור על ירושלים על ידי צבא נבוכדנאצר מלך בבל. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב.וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר ..."

וההמשך חל בתשעה בתמוז (ע' ירמיה לט) :"בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה ...וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה" (ב',כ"ה, א'-ג').

על חשיבותו של הצום דרש רבי [6] " הרי הוא אומר כה אמר ה' צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי וגו'. צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר... צום החמישי, זו תשעה באב יום שנשרף בו בית המקדש… צום השביעי, זה שלשה בתשרי - יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהרגוֹ ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש… צום העשירי, זה עשרה בטבת יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלם, שנאמר 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי' וגו' 'בן אדם כתב לך' וגו'."

דחיית מועד הגלות[עריכה]

במדרש תנחומא לפרשת תזריע נאמר כי בזכות הצום נקבע לעם ישראל מועד נח יותר לגלות: "ואמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי: ... ועוד טובה גדולה עשה עם ישראל. כיצד ? שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים. שכן הוא אומר: בן אדם כתב לך את שם היום (הזה ב) [את] בעצם היום הזה וגו' (יחז' כד ב).

מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר: אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים. מה עשה ? המתין להם והגלה אותם בקיץ הוא שהנביא אומר: אסוף אסיפם נאם ה' [7]. ואין אסוף אסיפם אלא גלות, שנאמר: אסף אאסף יעקב כלך [8] . והמתין להם עד הקיץ, ואחר כן הגלה אותם. וזה שנאמר: וישקוד ה' על הרעה [9] . הוי אומר: אף זה טובה.

יוזמת העם[עריכה]

מדוע נקבע יום צום וזיכרון דווקא בעקבות תחילת המצור על ירושלים? [10] איזה מין זעזוע עבר עם ישראל שדווקא בעקבות התחלת המצור נקבע צום ?

ד"ר יוסף (ג'פרי) וולף, מהמחלקה לתלמוד של אוניברסיטת בר-אילן במאמרו למשמעותו של צום עשרה בטבת מנסה להשיב על קושיה זו. הכותב שם לב להדגשת המילה "היום" שלוש פעמים. להדגיש את עָצמת משמעות האירוע שפקד בו ביום את ירושלים. מתבקשת השאלה: כלום ידע יחזקאל שנבוכדנאצר פולש לארץ ישראל ופניו לכיבוש ירושלים ? למה נראה שהופתע ? וולף משיב שאת התשובה יש למצוא בהרגשתם של בני יהודה שיש חסינות מוחלטת לירושלים ולבית המקדש. הדברים מוצאים ביטוי חד-משמעי בנאומו המפורסם של ירמיהו הנביא: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר:.. שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'... אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה ... הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל [11].

ירמיהו מתריס ומתריע נגד האמונה שכנראה רווחה בעם שבית המקדש וירושלים חסינים לגמרי בפני מתקפת מלך בבל, בגין עצם קיומם. [11] ה' - טענו - לא יחריב את ביתו ולא יכניע את ארצו ולא יגלה את עמו, והתנהגותם הדתית והמוסרית אינה רלוונטית בהקשר זה. והרמב"ם מוסיף בהקשר זה:"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויק' כו:מ) 'והתודו את עונם ואת עון אבֹתם במעלם אשר מעלו בי ואשר הלכו עמי בקרי'" [12].

יום הקדיש הכללי[עריכה]

הרבנות הראשית קבעה את היום כיום הקדיש הכללי לנספים בשואה אשר מועד פטירתם אינו ידוע.

ביום הקדיש הכללי, עוסקים גם בהיבטים האמוניים של השואה ונתמקד בעדויות העוסקות בגבורה ועמידה של יהודים בקיום ערכי היהדות בשואה. שמירת הזיכרון והמשכיות קיומו של העם היהודי טבוע בתוך עמנו. יש בידינו עדויות רבות שהנרצחים ביקשו שיכרו אותם ויאמרו עליהם קדיש – מחד, ושהעם לא יעבור בשתיקה על מעשי הרצח של העם הגרמני – מאידך.

הנה דוגמה אחת לצוואה של יהודי שנרצח בשואה. נמצא בידינו מכתב אישי ששלח חסיד לרבו. אריה בן לאה שלח מכתב לרבו הרב ישראל שפירא, האדמו"ר מבלוזוב לפני הירצחו ע"י הגרמנים וכך הוא כותב: המקור:אתר קטיף נט


ב"ה 13.1.1943

רבי ישראל שפירא שליט"א, האהוב והיקר!

זה עתה הקיפו הרוצחים את בית החרושת למברשות בו מרוכזים כשמונה מאות יהודים. הרוצחים עומדים לרצוח אותנו, רק שעדיין לא יודעים אם לרוצחנו במקום, או לשלוח אותנו לשריפה (לטרבלינקה, או לבלזיץ).

מבקש אני ממך, רבינו היקר, כשתבוא לארץ ישראל, תקים באיזשהו מקום בארצנו הקדושה אבן מצבה קטנה, עליה תציין את שמי ושם זוגתי, למען לא ישכחו שמותינו, או תכתוב ספר תורה על שמנו. אני שולח לכת"ר 50 דולר עם שליח, ואני ממהר, מפני שהרוצחים מצווים עלינו להתפשט.

אמסור לאבותיך הקדושים פ"ש ממך ואבקש השתדלות בעדך לאריכות ימים ושנים.

עבדו ארי' בן לאה

נ.ב. בני אחותי אצל ואשילבסקי ליד וירצ'יג. אנא, השתדל להוציאם משם ולמסור את הילדים לידיים יהודיות, יהא מי שיהא, ובלבד שיישארו יהודים. אשתי שבע בת חי' נרצחה אתמול. הנ"ל.


מועצה אזורית שומרון הנהיגה כי ביום זה עולין ציונו של כלב בן יפונה זי"ע, שלא נודע יום פטירתו, ולהתפלל עבור כל נשמות ישראל הקדושים שלא נודע יום פטירתם ושמסרו נפשם על קדושת השם העם והארץ. [13] מקום מנוחתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה בתמנת חרס, סמוך לאריאל.

תרגום השבעים[עריכה]

ערך מורחב - תרגום השבעים


עשרה בטבת שייך לשלושה ימי אבילות רצופים על מאורעות קשים לעם ישראל. בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית - "תרגום השבעים" ובט' בטבת נפטרו עזרא הסופר ונחמיה [14]. לדעת המפרש למגילת תענית (דפוס וילנא): בט' טבת נולד "אותו האיש". ומובא בהגהות והערות לטור ס' תק"פ, הוצאת מכון ירושלים "ולפי זה מובן מדוע יראו רבותינו ז"ל לכתוב במפורש שגזרו תענית על יום

במסכת סופרים כתוב: "מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה ביוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.

וכך כתוב ב"מסכת מגילה" : דתניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים , ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה. והסכימו כולן לדעת אחת.

דחיית שבת[עריכה]

לפי הלוח שלנו עשרה בטבת לא יכול לחול בשבת. [15] אפילו אם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחות הצום ליום אחר, מפני שנאמר בו "בעצם היום הזה" כמו ביום הכיפורים. רבי יהונתן אייבשיץ מצוטט כאומר:"ומזה מופת כי צרה גדולה הייתה, וכל ההתחלות קשות, ומכיון שהותרה הרצועה מלמעלה לצור על העיר, כבר אחר כך הייתה הדרך כבושה לפני אוייבי עמו לעשות כאשר זממו בעוונות הרבים. [16]

כאשר חל עשרה בטבת ביום שישי מתענים באותו יום, למרות שבאופן כללי אין צמים בערב שבת שכן לא נוהגים שהצום יסתיים לאחר כניסת השבת. בניגוד לצומות של יחיד, צום עשרה בטבת דוחה גם את השמחה של שבעת ימי המשתה של החתן, על-פי הכתוב: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" [17].

חמש סיבות לצום[עריכה]

לפי מסורות והקינות לעשרה בטבת מזהים סיבות נוספות לצום, מלבד תחילת המצור על ירושלים. [18]. חלקם התרחשו בימים הקרובים לי' בטבת, אך נקשרו בצום זה.

  1. מיתת עזרא הסופר - נאמר בשולחן ערוך "לא נודע איזה היא הצרה שאירע בו". בפירושו כותב הט"ז "תימה גדולה הא איתא בסליחות של י' בטבת דבט' בו מת עזרא הסופר וצ"ע רב". גם במפרשים אחרים לשו"ע, למשל ה"מגן אברהם" וה"באר היטב" מזכירים את הסליחות האלה. בסליחה "אזכרה מצוק" כתוב : "זעמתי בתשעה בו בכלמה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר. טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר, הוא עזרא הסופר."
  2. הריגת ר' יהוסף הלוי - איתא ב"ספר הקבלה" של הראב"ד מסופר על הנגיד ר' יהוסף הלוי וזה לשונו: "ומכל מידות טובות שהיו באביו [ר' שמואל הנגיד] לא חסר לו אלא שלא היה ענותן כאביו מפני שגדל בעושר ולא נשא עול בנעוריו ונבה לבו עד להשחית ויקנאו אותו סרני פלשתים עד שנהרג ביום שבת בט' בטבת שנת ד' אלפים תתכ"ד [צ"ל: ד'תתכ"ז] [1066]"
  3. לקיחת אסתר לארמון המלך' - במגילת אסתר כתוב: ""ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו". ב"מדרש רבה" מוצאים אנו שאסתר נלקחה בעל כרחה לארמון המלך, וצריכים לזכור שבאותה שעה היתה אסתר אשת איש - נשואה למרדכי. במדרש "שוחר טוב" רואים אנו שאסתר בכתה להקדוש ברוך הוא: "מה שרה אמנו ע"י שנשבית לילה אחת לקה הוא [פרעה] וכל ביתו... ואני נתונה בחיקו של אותו רשע כל השנים הללו למה אין אתה עושה לי נסים למה עזבתני".
  4. מיתת שמעון הקלפוס - ה"שליח פיטר - הפרק האחרון של כת"י הולדריכוס [19] מדבר על איש בשם "שמעון הקלפסי" והתחבולה שבה השתמש להוציא את ה"פריצים" מירושלים. [הביטוי "פריצים" המופיע בספרות זו מתייחס לכת יהודית-נוצרית אשר חיה בתחילת ימיה של הנצרות.] בענין פטירת שמעון כתוב בכת"י: "וימות שמעון ויתאבלו בני ישראל את שמעון וקבעו יום מיתתו להתענות בכל שנה ושנה והוא ט' ימים בירח טבת"."
  5. יום שנולד בו ישו הנוצרי - מחבר "ספר העיבור" הוא הרב אברהם בר חייא שחי במאה ה-11 בספרד, ואשר כותב: "והוא [ישו] נולד לדבריהם בשנת ג' אלפים תשס"א לבריאת עולם בעשרים וחמשה ימים מחדש דייגבר [דצמבר], והוא יום שבת יום תשעה בטבת".

סדר הצומות[עריכה]

במסכת ראש השנה אנו מוצאים דיון על הסדר בו יש להציג את הצומות. כאשר רבי שמעון חולק על רבי עקיבא וכך מובא בגמרא:

תניא: 'אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואני אין דורש כמותו (וְזוֹ אחת מהן;...
צום הרביעי - זה תשעה בתמוז, שבו הובקעה העיר' שנאמר (ירמיהו נב,ו) [בחודש הרביעי] בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ (ז) ותבקע העיר [וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה דרך שער בין החמתים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב וילכו דרך הערבה]; ואמאי קרי ליה 'רביעי'? - רביעי 㪘חדשים;
צום החמישי - זה תשעה באב, שבו נשרף בית אלהינו; ואמאי קרי ליה 'חמישי'? - חמישי 㪘חדשים; צום השביעי - זה שלשה בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו; ואמאי קרי ליה 'שביעי'? - שביעי חדשים; צום העשירי - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד,א) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר: (ב) בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל (התחיל לצור עליה) אל ירושלם;

ושואלים : ואמאי קרי ליה 'עשירי'? - עשירי לחדשים. והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון, ולמה נכתב כאן? כדי להסדיר חדשים כתיקנן; ואני איני אומר כן, אלא:

צום העשירי - זה חמשה בטבת, שבו באת שמועה לגולה (לגלות יכניה שגלו לבבל אחת עשרה שנה לפני החורבן) שהוכתה העיר, שנאמר (יחזקאל לג,כא) ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר, ועשו יום שמועה כיום שריפה.

ונראין דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון (שבסדר מקרא) ראשון (לפורענות: בתחלה הובקעה העיר ואחר כך נשרף הבית בתשעה באב, ובתשרי שלאחריו נהרג גדליה ובטבת שלאחריו באתה השמועה) ועל אחרון אחרון, והוא אומר על ראשון (שבפסוק) אחרון (לפורענות) ועל אחרון (שבמקרא) ראשון (לפורענות, שהרי תחילה סמך, ואחר כך הובקעה; נמצא י"ז בתמוּז, שהוא ראשון במקרא - אחרון לסמיכת בבל, שהוא מאוחר במקרא).

והסיכום: אלא שהוא מונה לסדר חדשים (ואמר שלא הקפיד המקרא אלא על סדר החדשים, לכך מנה תמוּז קודם לטבת) ואני מונה (אף) לסדר פורעניות.


הערות שוליים[עריכה]

  1. ספר יחזקאל כ"ד,א'ב'
  2. ספר מלכים,ב',כ"ה,א'
  3. (דף כג,ב פרק ד הלכה ה גמרא).
  4. שו"ת קול המבשר (ח"א, סי'נח
  5. מקור: הליכות שלמה, תפילה, פי"ח, הע'72
  6. לפי הגר"ש ליברמן (תוספ"כ, שם, 674 שורות 187-189) צ"ל רבי עקיבא
  7. ספר ירמיהו ח' י"ג
  8. ספר מיכה ב', י"ב
  9. ספר דניאל, ט', י"ד
  10. לפי:"מתשובתו של הקב"ה ( "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי") משמע שימי הזיכרון היו בהתחלה יָזמה של העם, שרק אח"כ אושרה.
  11. ז',א'-ט"ו
  12. הלכות תעניות, שם, ה"א
  13. עלון יש"ע שלנו
  14. אורח חיים תק"פ
  15. לפי דעת האבודרהם עמ' רנ"ד, ירושלים, תשכ"ג
  16. עלון פרשת ויגש ויחי,ענג שבת לפרשת ויגש-ויחי, הוצאת העתומה להשרשת ערכים יהודיים לאומיים
  17. תהלים קל"ז, ה-ו ריטב"א סוף מסכת תענית.
  18. חיים סימון דברי מדרש
  19. יאהן יאקאב הולדריכוס, ספר תולדות ישוע הנוצר