תורה מן השמים

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

אחד מי"ג עיקרי אמונת ישראל היא העובדה שהתורה ניתנה מאת האלקים, בין תורה שבכתב בין התורה שבעל פה.

האמונה בתורה מן השמים כאחד מעיקרי היהדות[edit]

במשנה (תחילת פרק 'חלק') נאמר:

"ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס."

ובגמרא (שם צט.):

"כי דבר ה' בזה[1] - זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו - זהו כי דבר ה' בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו - זה הוא כי דבר ה' בזה."


גדולי ישראל שכתבו על פסוקים מסוימים שהם מאוחרים יותר וכד'[edit]

עם זאת, בכמה וכמה מקומות מצאנו מגדולי ישראל שכתבו על פסוקים מסוימים וכד' שנכתבו והוספו מאוחר יותר מהזמן המקובל במסורת:

בתורה:

  1. כבר בגמ' ב"ב טו. מצאנו מחלוקת לגבי שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה - האם יהושע כתבם.
  2. מלכי אדום שהוזכרו בספר בראשית - היצחקי כתב שנכתבו בתקופת יהושפט (הובא באבן עזרא בראשית לו-לא, אמנם האבן עזרא יצא נגדו בחריפות, אך במבוא לאבן עזרא מובא שיש אומרים שהוא רבי יצחק בן שלמה הישראלי הרופא, שהיה מאוד מקובל בזמנו).
  3. האבן עזרא כתב לגבי כמה פסוקים מהתורה שיש בהן ידיעות מאוחרות, שיש בהן סוד (דברים א-ב). ונלקו מפרשיו בכוונתו, ורבי יוסף בן אליעזר בן עלם הסביר שכוונתו שנכתבו מאוחר יותר (צפנת פענח).
  4. תיקון סופרים שהוזכר בנדרים לז:, לחלק מהמפרשים הכוונה שאנשי כנסת הגדולה שינו את הנכתב בתורה (המחלוקת בזה הובאה בתורה שלמה חי"ט עמוד שעד, אמרי בינה יט, כבוד חכמים בראשית יח-כב).

בנ"ך:

  1. לגבי חלקים מספר ישעיהו נחלקו המפרשים, ויש מהמפרשים היהודים המחזיקים במסורת ישראל (ויש לכך רמזים גם בראב"ע ישעיהו תחילת פרק מ) שכתבו שנביא אחר, שחי בסמוך לשיבת ציון, כתבם. ויש אומרים שכתבום חזקיה וסיעתו, שפעולתם נמשכה דורות אחדים עד לימי גלות בבל, והם כתבו את כל ספר ישעיהו ע"פ מגילות וע"פ מסורות שהיו בידם מישעיהו (כל הדעות הובאו בדעת מקרא ישעיהו מבוא ו).
  2. קרי וכתיב - יש שכתבו שהוא משום שהיו שתי גירסאות (רד"ק בסוף ההקדמה ליהושע), ויש שכתבו שהנביא לא היה בקי בדקדוק ולכן הבאים אחיו תיקנו את לשונו (אברבנאל הקדמה לירמיה ד"ה אבל).
  3. הירושלמי (הובא בתוס' תענית יח:) כתב שבזמן כתיבת התנ"ך טעו בחשבון, ואח"כ השאירו את הכתוב בטעות.

הוכחות שתורה מן השמים[edit]

ישנן הוכחות רבות לכך שהתורה נינתה מפי האלקים. להדגמה נזכיר חלק זעיר מהדוגמאות:

מעמד הר סיני[edit]

בתורה[2] מתואר שכל עם ישראל היוצאים ממצרים (600,000 לבד מנשים וילדים) שמעו בעצמם את הדברות מאת האלקים. ועל עובדה זו נאמר[3]:"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". ופירש הרמב"ן[4]:

"והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה. והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים, אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק, ונשקר אותו, לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו. זהו שאמר שם[5] וגם בך יאמינו לעולם, כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שספרנו להם."

וביאור דבריו, שאילו "מחבר התורה" היה בשר ודם, סיפורו לא היה מתקבל על שום אומה, כי הרי בספרו נאמר שאותה אומה עצמה, במלואה (ששים ריבוא וכו'), שמעו בעצמם מפי האלקים את גילוי התורה על הר סיני, ומסרו זאת לידיהם מדור לדור. לא יתכן להשתיל סיפור כזה, אם לא שהדברים אכן קראו.

הרב מרדכי נויגרשל בספר "מסע אל פסגת הר סיני" עמ' (11-47‏[6]) מבאר באריכות את ההוכחה הזו, ובכך שולל כל דרך להפרכתהתבנית:דרוש הבהרה.

רבי לורנס קלמן היטיב להסביר באופן שווה לכל נפש את חשיבות מעמד הר סיני בהרצאתו "Rational Approach To Divine Origin of Judaism" (תרגום: "גישה הגיונית למקור השמימי של היהדות").

גילויים מדעיים[edit]

ערך מורחב - תורה ומדע

בתורה שבכתב, ובפרט בתורה שבעל פה, ישנם ידיעות רבות שלא יתכן היה לבשר ודם לדעתם עד לפני כמה עשרות או מאות שנים.

דוגמא אחת לכך: בתלמוד מסכת נידה[7] נאמר: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר". כלומר: כל דג שיש לו קשקשת, בידוע שיש לו סנפיר, ואין צריך לבדוק אחריו עוד, שודאי דג טהור הוא. ברם, ישנם דגים שיש להם סנפיר ואין להם קשקשת, ונמצא שסנפיר אינו סימן לטהרתו של דג, וכל שאין לו קשקשת - אינו טהור. ולמה נזכר "סנפיר" בתורה? - משום "יגדיל תורה ויאדיר", להודיע שאין קשקשת בלא סנפיר. (ע"כ תוכן דברי התלמוד). קביעת התלמוד על פי פסוקי התורה הנ"ל, עמדו במבחן המציאות, שאף בימינו שהחוקרים בדקו ומנו כל סוגי הדגים ממעמקי הים בכל חלקי העולם, לא נמצא שום דג שיש לו קשקשים ואין לו סנפיר. ומאידך כן קיימים כן סוגים של דגים, כגון מסדרת הסינברנאים, שאין בהם לא קשקשים ולא סנפירים. כמובן שמחבר אנושי, עד לפני כמה מאות שנים, לא היה לו כל אפשרות לדעת עובדה זו, מפני שעדיין לא היו אמצעיים לחקור את כל הדגים.

דוגמאות רבות לכך הובאו בערך תורה ומדע, באריכות.

ארכיאולוגיה[edit]

מזבח יהושע בהר עיבל. המקור: צילום של דניאל ונטורה.
ערך מורחב - ארכיאולוגיה מקראית


ממצאים ארכיאולוגים רבים מצביעים על אמיתות התורה, בשני דרכים:

  1. ראיות ישירות: כלומר אירועים והתרחשויות המתוארות במקרא ובתורה שבעל פה, התגלו אכן כעובדה היסטורית. דוגמאות לכך ניתן לראות בערכים: נח, מגדל בבל, אברהם אבינו, מלחמת המלכים (בימי אברהם), מהפכת סדום ועמורה, יוסף הצדיק, ירידת בני ישראל למצרים,יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מסעות, הר סיני, בלעם בן בעור, יהושע בן נון, הר עיבל, חומות יריחו,כיבוש הארץ, מקדש שכם, שמשון בן מנוח, שאול המלך, דוד המלך, שלמה המלך, עמרי, אחאב בן עמרי, אחזיה בן יהורם, יהואש בן אחזיהו, עוזיהו בן אמציה, חזקיהו בן אחז, מנשה בן חזקיהו, מגילת אסתר/גילויים ארכאולוגיים.
  2. ראיות מהרקע שבסיפורי המקרא: התיאורים המקראיים על השמות ועל התרבות וסגנון החיים במסופוטמיה, ובמצרים העתיקה, ובארץ כנען, תואמים להפליא עם הגילויים האריכולוגים העדכניים, דבר שלא היה ניתן לדעת לפני כל החקירות שנעשו בכל אותם המקומות.

להלן מספר דוגמאות של "ראיות מהרקע"[8]:

  • בספר בראשית[9] נאמר "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. דהייהו שאברהם אבינו מגלה חשש שאם יפטר מבלי ילדים, עבדו אליעזר יירש אתו. ואכן מן המחקר עולה שאימוץ עבד כיורש חוקי היה רווח דוקא בבבל ובנוזי, בזמן אברהם, אבל לא לאחר מכן בשום מקום[10].
  • ובנוגע לתיאור המקראי של קניית מערת המכפלה ע"י אברהם בספר בראשית[11], כותב החוקר א"א ספייזר שמתוך עיון במכתב מצפון סוריה בזמן אברהם ניתן לראות "מקבילה מאלפת, בנוסחה ובלשונה, למשא ומתן של אברהם עם עפרון..." עכ"ל.
  • בבראשית[12] מסופר: "וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר". וכן בכמה מקומות במקרא מוזכר שהאסיפה היתה נעשית בשער העיר. ואכן בעולם הקדמון המשא ומתן והתאספות האנשים היו נעשים בשער העיר.
  • מחיר העבד: בספר בראשית[13] נאמר: "יַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף". והנה במאה השמונה עשרה לפנה"ס (תקופת האבות), לפי הנמצא במשפטי חמורבי (=עמורבי) ובתעודות משפטיות מעיר מארי, היה מחירו של עבד 'עשרים כסף'. הרב יואל בן נון ממכללת הרצוג הוסיף על כך[14] שלפי ממצאים ארכיאולוגים התברר, שבזמן כתיבת התורה – במחצית השניה של האלף השני לפנה"ס - היה מחיר העבד כ- 30 שקלים, ואכן אנו מוצאים שכך מחיר העבד והאמה בתורה בספר שמות[15] – "אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר [=אם שור יגח עבד, וכתוצאה מכך ימות העבד], אוֹ [אם יגח] אָמָה, כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן [בעל השור] לַאדֹנָיו [של העבד], וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל".
  • בספר בראשית[16] נאמר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה." לפי החוקרים, היה מנהג במצרים הקדומה שפרעה "חוגג" את יום הולדתו, ובאותו יום נותן חנינה לאסירים[17].
  • בספר בראשית[18]: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה." החוקרים מציינים שמצרים העתיקה נתנו חשיבות רבה לחלומות, וראו בהם נבואה על עתידות. בפאפירוס "צסטר" מפורטים למעלה מ- 200 פשרי חלומות[19].
  • בספר בראשית[20] מתואר טקס ההכתרה של יוסף במצרים: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ". החוקרים מצביעים שבדיוק כך היה טקס הכבוד במצרים העתיקה, ואפילו מה שכתוב שנתן טבעתו "מעל ידו", כן היה במצרים, שפרעה היה נותן את הטבעת מעל כף היד ממש ולא באצבעות או בתוך היד. וכותבת ד"ר פ. גלפז[21]: "תיאור מינויו של יוסף, מתבסס על הווי מצרי. יוסף מקבל בגדי שש. המילה שש מוצאה מצרי. בעברית, מקבילה לה המילה בוץ- בד משובח. לפי וורגוט[22] האצולה בממלכה החדשה נהגה ללבוש בגדי שש. פרעה מעביר את הטבעת מידו לידי יוסף. מקור המילה טבעת הוא מצרי. פרעה שם רביד על צווארו ולבסוף, מרכיבו המלך במרכבת המשנה, תיאורים השכיחים בתיעוד ובאיור המצרי..."
  • בספר בראשית[23] מסופר על "פּוֹטִי-פֶרַע כֹּהֵן אוֹן", אשר לפי חז"ל היה מנכבדי בית פרעה. הסופר הפרסי ערודאס (אחד ההסטוריונים הקדומים שחי כ- 300 שנה לפנה"ס - נחשב אצל חוקרי עתיקות מצרים כבר סמכא במיוחד)[24], מספר על מקום בשם "און", ששימש כבית עבודה זרה רק לכמרים הנכבדים ביותר של פרעה. הוא מנה שמות של כמרים, ואחד מהם שמו "פוטפערא", שהיה פועל בעיר און.
  • ומובא באנציקלופדיית "עולם התנ"ך"[25]: "תיאור מינויו של יוסף, הטקסים בחצר המלך, יום ההולדת של המלך, הפקידים הממונים על הבית, הסוהר על האסירים בבית הסוהר, והסדרים הנוהגים שם - כל אלה מצביעים על כך, שאותו מספר הכיר מקרוב את הארץ, את אירגון חייה ואת סדרי מלכותה... חניטת גופותיהם של יעקב ויוסף משקפת מנהג מצרי מובהק, וכן שבעים ימי הבכי, שהיוו את תקופת החניטה במצרים".
  • במקראות מצינו חשיבות ל"כוס פרעה"[26], ול"גביע יוסף"[27]. היסטוריון היווני הרודוטוס[28] כותב שבמצרים העתיקה, לכל מצרי הייתה כוס אישית, כוס שאסור לזולת להשתמש בה, והיו מייחסים חשיבות רבה לכוס אישית זו[29].

מצות השמיטה[edit]

התורה מצוה לכל עם ישראל, שאסור לעבוד באדמה כל שנה שביעית. והקושי שבציווי זה בולט: כיצד עם שלם, שרובו חקלאים, יתקיימו אם לא יעבדו בשנה השביעית? ואכן בעיה זו מעלה התורה בעצמה, וכך נאמר בפסוקים[30]:

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ? וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים [כלומר התבואה של השנה השישית תספיק לצריכה של השנה השישית עצמה, ושל השנה השביעית, וגם של השנה השמינית]. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן, עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן."

ברור הדבר שמחבר אנושי לא היה יכול לכתוב הבטחה זו בספרו, משתי סיבות: א) מפני שבפעם הראשונה שיגיע השנה הששית, אם לא תתקיים הבטחתו, זהו סופו של האימון בספר, והחיבור הלך לטמיון. ב) אחריות על העם שמוכן לקיים את הספר, שלא יגיעו למצוקה מחוסר התבואה.

[יש לציין שעצם העובדה שהספר שרד, למרות הבטחותיו, מצביע על כך שאכן הנס חזר על עצמו כל שנת שמיטה, בזמן בית המקדש כאשר מצות השמיטה היתה דאורייתא. בימינו שמצות השיטה היא דרבנן, דעת רוב הפוסקים שלא נאמרה הבטחת התורה].

מצות עליה לרגל[edit]

בדומה להוכחה ממצות השמיטה, ישנה הבטחה נוספת בתורה:

התורה בספר שמות[31] מצווה על כל הגברים של עם ישראל, לעלות לירושלים בשלושת החגים: פסח, שבועות, וסוכות. מצוה כזו מעוררת בעיה בטחונית חמורה, הרי אם כל ארץ ישראל תתרוקן מגברים, בנקל יכולים העמים האוייבים לכבוש את הארץ, או אפילו גנבים מתוך העם יכולים לנצל את העובדה. ובכן מבטיחה התורה[32]:

"וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה."

גם כאן, מחבר אנושי לא היה מסכן את אימון ספרו, ואת ביטחון המאמינים בדרכו, ע"י הבטחה שאין בידיו לקיימה.


בתלמוד מסכת פסחים[33] ישנה התייחסות להבטחה זו, ולומדים מקל וחומר שההבטחה כוללת אפילו נזק מבעלי חיים: "מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה". ואכן במסורת של חז"ל, הבטחה זו התקיימה באופן מוחשי, וכך נאמר במדרש[34]: "מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי רגלים וכשבא מצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו, שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס תרנגולותיו לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים, ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהם, שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים לתוך ביתו ועלה לרגל, וכשבא מצא אריות מקיפין לחטים, אמר רבי פנחס מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון והיו להם שכנים רעים מאומות העולם, והוון אמרין אימתי אילין יהודאין סלקין למצלייה, בירושלם ואנן עלין מקפחין ביתיהון ומחרבין להון, מטא זמנא וסלקין, זימן להם הקדוש ברוך הוא מלאכים כדמותן והוו נכנסין ויוצאין בתוך בתיהם, מן דאתיין מן ירושלם פלגין מן מה דאייתון עמהון לכל מגיריהון, אמרון לון אן הויתון, אמרון לון בירושלם, אימת סליקתון, ביום פלן, ואימת אתיתון, ביום פלן, אמרין בריך אלההון דיהודאין דלא שבקון ולא שבק יתהון, אינון גבריא סבירין אימת יסקון אלין יהודאין למצלייה בירושלם דאינון עלין ומקפחין לביתיהון ומחרבין להון, ושלח אלההון מלאכים כדמותהון דהוו נפקין ועללין בגו בתיהון, בגין דאתרחיצו ביה, לקיים מה שנא' מה יפו פעמיך."

חכמה בלתי מוגבלת[edit]

כותב הרמב"ם[35]:

"כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם."

מציאות שרק הנסיון האישי יש בו כדי להוכיח: העוסקים בתורה שבעל פה, בתלמוד ובפוסקים באופן יסודי למשך כמה שנים, מגלים חכמה אדירה ובלתי מוגבלת (בין בעומקה הבלתי מוגבל, בין בכמות הבלתי מוגבלת) שלא יתכן שיצאה מפי אנוש.

הסתרת מסרים בפסוקים[edit]

ערך מורחב - צופן התנכ"י

עדויות מאלו שעברו חווית סך המוות[edit]

ערך מורחב - מוות קליני

בשנים האחרונות ע"י התפתחות הרפואה, הרופאים מצליחים להציל אנשים שלבם הפסיק לפעום, ולהחזיר את הלב לפעולתו. סביב לעולם ישנם מאות אלפי עדויות של אנשים שעברו מצב כזה, ומספרים שיצאו מגופם הפיזי ועברו דרך מנהרה ועוד שלבים רבים. עדויות אלו אינם רק ראיה לכך שיש חיים אחר המוות, אלא מהווים ראיה גם לכך שבתורה שבעל פה הינה מן השמים, כיון שכל השלבים המתוארים בעדויות (ריחוף מעל הגוף, מנהרה, אור, פגישה עם קרובי משפחה שנפטרו, ועוד) תואמות בדקדוק רב למה שמתואר בתלמוד ובזוהר הקדוש, וכמבואר בערך המורחב.

בנוסף לכך ישנם מחקרים מדעיים שמצביעים על המציאות חיים לאחר המוות, ע"י דיווחים של ילדים שמספרים על חיים קודמים (עם דיווח מלא על שמות ומקומות ופרטים שונים שלא היתה שום דרך אפשרית לילדים לדעת), וכמובא בערך גלגול נשמות. וישנו גם מחקר שמצביע על מציאות של נשמות באמצעות הקלטה, כמובא בערך כף הקלע#רוחות משוטטות בתולדות המחקר המדעי.

נבואות התנ"ך התגשמו בדקדוק[edit]

ערך מורחב - נבואות שהתגשמו

בתנ"ך ואף בדברי חז"ל בתורה שבעל פה, מופיעות מאות נבואות שהתגשמו, נבואות אלו שמבטיחות אירועים שלא ניתן היה לצפות מראש עפ"י השערה אנושית.דוגמאות לכך הובאו בערך הנרחב.

ראו גם[edit]

קישורים חיצוניים[edit]

הערות שוליים[edit]

  1. במדבר טו, לא.
  2. שמות פרק כ, פסוקים א עד יט
  3. דברים ד ט
  4. בפירושו על התורה שם
  5. שמות יט ט
  6. תמצית הדברים מופיעה בתשובה באתר הידברות.
  7. דף נ"א ע"ב
  8. חלק מהמוקרות מתוך המאמר בחזרה אל העבר, ומתוך המאמרסודות מן האדמה.
  9. פרק טו
  10. י.מ. גרינץ בספרו יחודו וקדמותו של ספר בראשית (ירושלים תשמ"ג), ושם בעמ' 64-51 מביא מספר ראיות נוספות
  11. פרק כג
  12. פרק לד
  13. לז, כח
  14. "על אתר" עמ' 53
  15. כא, לב
  16. פרק מ, פסוקים כ - כא
  17. פני עולם המקרא בראשית עמ' 103
  18. מא ח
  19. ספר "אור חדש על יציאת מצרים", מאת דוד אלון, עמ 17
  20. פרק מא פסוק מב
  21. "החצרנים"
  22. Vergote 1959: 116-124
  23. פרק מא פסוק נ
  24. "צפונות ישראל במצרים", עמ 81
  25. עמוד 207
  26. בראשית מ
  27. בראשית מד
  28. שחי במאה החמישית לפני הספירה (425-484 לפני הספירה). היה הראשון שכתב ספרי היסטוריה, ולכן כונה "אבי ההיסטוריה".
  29. קובי מרוז, היתוך כרונולוגי - יוסף במצרים
  30. ויקרא פרק כה, פסוקים כ-כב
  31. לד כג
  32. שם פסוק כד
  33. דף ח ע"ב
  34. שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ז
  35. פירוש המשניות סנהדרין פ"י א'