האם ובאיזה אופן מחנכים בנינו על ט׳ באב ויתר ימי הצום? מצד אחד אנו מצפים לגאולה שהצומות הללו כבר לא יחלו כאשר הילד מגיע לגיל המצוות ולכן אין לחנכם (כמו שאין מחנכים ״עניני שמחות״.) ומצד שני עלינו לחנך שילדנו ישתתפו בצערות של עמיו. ומצד שני אפילו בתקופת בהמ״ק צמו בט׳ באב ואולי גם נמשיך לצום בזמן בהמ״ק השלישי... ומצד השני כאשר יבוא הגאולה ט׳ באב יהפוך ליום שמחה וחג...

ב"ה שלו', אין כל סתירה בין תחושת אבלות על ההעדר, כעת, ובין הציפייה שבע"ה כאשר הילד יגדל, החסרון כבר יימלא. הציפייה לגאולה בכל שעה אין משמעה שהדבר מובטח, ולצערנו אלפיים שנות גלות מוכיחות זאת בעליל. משל למה הדבר דומה? למי שמתו מוטל לפניו, והוא אבל עליו, תוך שבד-בבד הוא מאמין באמונה שלמה בתחיית המתים, ולא רק כדבר עתידי ומופשט אלא כדבר שבע"ה הוא ממשי עכשווי וריאלי "בכל עת שיעלה הרצון מלפניו". אין כל מניעה לשתי התחושות לדור בכפיפה אחת בלבו של אדם. אגב, האמירה החדה בשאלה, שבתקופת בית שני צמו את "צומות חורבן בית ראשון" (צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי) - לאמתו של דבר אינה מוסכמת אלא נתונה במחלוקת ראשונים (רמב"ם - רש"י ועוד). ש"ש, נרי'