שלום הרב. אני כרגע תלמיד בישיבת הסדר ומנסה לבנות בעצמי בסיס אמוני חזק. אני שומע הרבה מאוד שיעורים של רבנים שונים, קורא ספרים שונים, אך תשובה לשאלה שאני שואל אני לא מוצא בשום ספר. השאלה שלי היא כזאת - האם לא "נוח" כביכול לאדם לחשוב שיש משהו מעבר לדבר הגשמיים? האם לא "נוח" לאדם להאמין שיש אלוקים שרואה הכל ועל ידי כך בעצם לקבל משמעות לחיים? אולי בעצם ה"נוחות" הזאת להאמין במשהו שהוא מעבר היא זו שגורמת לאדם להאמין באלוקים? אפשר לראות למשל שרבים מהאנשים שחוזרים בתשובה הם אנשים שפשוט מחפשים משמעות לחייהם, ומוצאים אותה אצל האלוקים כביכול. השאלה הזאת מעסיקה אותי רבות משום שאדם שאני מכיר שאל אותי את השאלה הזאת ואני לא יכול לענות עליה. תודה.

שלום וברכה! אכן אתה צודק, שיש לאדם צד נוח באמונה, בכך שאדם מאמין שיש לחייו משמעות, שיש כח עליון שמנהיג את העולם, וכדומה. מאידך, כמובן יש גם באמונה צד שאינו נוח לאדם: הן בכך שהאמונה תובעת מן האדם התנהגות מסויימת, שלא תמיד היא קלה ונוחה; והן בעצם התחושה שמרכז היקום אינו האדם אלא הקב"ה, וכן התחושה שהאדם אינו שולט לבדו בעולם ובגורלו האישי, אלא נתון לניהולו ושליטתו של הבורא. באופן כללי, מדבריך עולה שהקריטריון לבחינת אמיתתה של דעה או אמונה הוא האם היא נוחה לאדם. אם אכן היא נוחה, יש לחשוד שאין זו אמת אובייקטיבית אלא המצאה שנוצרה מתוך תחושת הנוחות הסובייקטיבית של האדם. אף שכמובן יש מקום לטענה כזו, איני סבור שזה הוא המבחן לאמיתתן של דעות ואמונות. ישנן השקפות רבות שהן נוחות לאדם, ואין זה שולל את אמיתתן. כך למשל, ההשקפה שראוי לאדם להיות מוסרי ולהיטיב לזולת, גורמת נוחות מבחינה חברתית, וגם נותנת לאדם תחושה טובה של משמעות בחייו - האם בגלל זאת נאמר שהשקפה זו אינה נכונה? ולאידך גיסא, ישנן השקפות שאינן נוחות לאדם, ועובדה זו אינה מהווה ראיה לאמיתתן. כך למשל, האידיאולוגיה הקומוניסטית מחייבת את האנשים לוותר על רכושם, והאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית אף מחייבת אנשים להקריב את חייהם, וכמובן אין זו ראיה שאידיאולוגיות אלה הן אמיתיות ונכונות. בסופו של דבר, נפש האדם היא מורכבת מאד, ובכל השקפה נמצא מן הסתם צדדים נוחים ושאינם נוחים לאדם. כל אידיאולוגיה נותנת לאדם תחושה של משמעות, ומאידך היא דורשת ממנו דרישות מסויימות. האם בגלל זאת נשלול כל אידיאולוגיה שהיא בגלל שיש בה צד נוח, או להפך, נאמץ כל אידיאולוגיה בגלל הצדדים התובעניים שמוכיחים כביכול את אמיתותה? מבחנה של האמת אינו יכול להיות על פי השאלה הזו, האם השקפה פלונית נוחה או אינה נוחה, אלא יש לבחון את הדברים לגופם לגבי כל השקפה ודעה. אם נחפש בכל זאת משמעות לנקודה שעליה הצבעת, שיש באמונה מימד שהוא נוח לאדם, יש מקום לומר בכיוון ההפוך: מכיוון שהקב"ה הוא שברא את העולם ואת האדם, הוא הטביע בנפשנו את השאיפה אל מה שמעבר, את השאיפה למשמעות שמעל לחיי החומר, את נקודת האמונה. זה מה שיוצר את תחושת ה"נוחות" הזו, ולא שהנוחות יצרה את האמונה. (יובהר, שאין הכוונה להביא מן ה"נוחות" הזו ראיה לאמונה, אלא להסביר באופן אמוני את העובדה שהאמונה משתלבת עם נפשו של האדם.)