ידוע שכבוד מרובה זו מידה מגונה, ולמרות זאת יש כמה מקומות בש"ס שרואים שהאמוראים הקפידו על כבודם לדוגמה: "ר חייא הוה יתיב בי מסחותא וחליף ואזיל רבי שמעון בר רבי ולא קם מקמיה ואיקפד" (קידושין ל"ג, א) וכך בכל מיני מקומות. וגם מצינו שתורתו של אדם כשלומדה אז נעשית תורתו שלו ויכול למחול על כבודו (רש"י קידושין לב: ד"ה ובתותו יהגה). אז למה חכמים הקפידו על כבודם למרות מידת הכבוד שכידוע מידה מגונה היא?

קימה לפני רבו שלמדו תורה היא הכרת תודה התעלמות ממנו היא כפיית טובה מותר להקפיד