בהמשך לתשובותיו של כבוד תורתו בעניין קבלת רשותה של אמא לזימון, אני עדיין מתקשה לרדת לסוף דעתו, ומבקשו מאוד לטרוח שוב ולהסבירני. לא מובן לי כיצד נימוק "אין טעם" לבקש רשות, שלהבנתי פרושו "אין חיוב" לעשות זאת, הופך "חיוב שלא לעשות", וגובר על מצווה מדאורייתא להקפיד בכבוד אמו. מהו החיוב שגובר על כיבוד אם במקרה זה?

מה נשתנתה אם זאת מכל האמהות בכל הדורות שלא דרשו כבוד זה? האם מעמדה גדול יותר משל כל אמותינו? אין זאת אלא גחמה של מגמה לשנות לשם שינוי. ובדורנו שיש מגמה של נשים לפרוץ גדרות מקובלים שלא לצורך יש כאן איסור הלכתי. למדנו נסיון מר מהרפורמה שהחלה רק בדברים "תמימים" לכאורה כגון עוגב ותפילה בגרמנית. לא היה כאן שום איסור הלכתי מפורש. אולם התוצאות היו הרות אסון. וגדולי ישראל צפו זאת מראש. עצתי לאם המכובדת שתשמור על כבודה ומעמדה בתחומים רבים המשוועים לפעילות אימהית כגון מפעלי צדקה וחסד ועזרה לנזקקים.