שלום כבוד הרב. אני לומד משנה, ויש לי שאלה. במסכת שבת פרק ג משנה ב כתוב:"תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְקַשׁ וּבַגְּבָבָא, לֹא יִתֵּן בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵעַל גַּבָּיו." וזה בניגוד למשנה הקודמת שבכירה התירו להשהות עליה תבשיל אם חומר הבעירה הוא קש או גבבא. ממה שקראתי בפירושים הטעם להבדל שבכירה שהסיקוה בקש ובגבבא מותר להשהות עליה תבשיל מערב שבת, לבין תנור שהסיקו אותו בקש ובגבבא שאסור, הטעם הוא בגלל שחומו של התנור רב יותר, לכן דעתו עליו יותר. אבל אני לא מבין איך זה מסביר. הטעם של איסור השהיית תבשיל שלא בשל כל צרכו הוא מהסיבה שדעתו של האדם על התבשיל כי הוא רוצה שיסתיים בישולו, ומתוך כך יבוא בטעות לחתות בגחלים ובכך להגביר את האש כדי שיתבשל יותר טוב. ואז יעבור על איסור מבעיר. אבל לגבי תנור שחומו רב יותר איך החמירו בו יותר מכירה?, אני לא מבין. הרי חומו רב יותר ודווקא ההפך, הוא לא ירצה להגביר את החום ויבוא לחתות בגחלים, אולי ירצה להנמיך את חומם דווקא. ועוד החמירו בקש ובגבבא שהם "קלים" יותר, שהמפרשים פירשו שסיבת ההיתר להשהות על כירה שהסיקוה בקש ובגבבא היא בגלל שקש וגבבא לא נעשים גחלים וממילא לא יבוא להבעיר כי אין את מה. אפשר לתרץ שבתנור הבעיה היא שמא יבוא להנמיך את החום ויעבור על כיבוי או יעבור על מוקצה איכשהו, אבל כל המפרשים שראיתי הזכירו שהטעם לחומרא של תנור הוא שדעתו עליו יותר ויש חשש שיחתא בגחלים. וגם לדעתי אי אפשר לתרץ שיירד חומו של התנור ובעל התבשיל יבוא לחתות בגחלים כדי להגביר את החום, כי אם זאת הסיבה אז מה שייך שחומו רב יותר, במקרה כזה דינו צריך להיות שווה לכירה שהתירו במקרה של קש ובגבבא. והרי בתנור אסור. אשמח אם הרב יוכל להסביר לי שאבין מה הטעם שבתנור אסור להשהות. ולמה דינו יותר חמור מכירה. תודה רבה.

שלום סליחה על העיכוב במתן התשובה. חכמים אסרו שְהִיָה, היינו השארת מאכלים מערב שבת אצל האש, שישהו שם במהלך השבת. גזירה שמא יחתה בגחלים, כדי להשלים את הבישול או כדי לצמק את התבשיל, ויעבור על איסור מבעיר. הכירה היא כעין תנור מחרס, העשויה כעין קדירה, שיש לה תוך, כאשר מניחים את הקדירה עם התבשיל על הפתח מלמעלה, או בתוכה. חום הכירה פחות משל תנור, לפיכך דינה קל ממנו, שכשהיא מוסקת בקש ובגבבא - שבהם אין כל כך חשש שיחתה בגחלים - מותר להשהות עליה, אפילו דבר שאינו מבושל, וכשהיא מוסקת בגפת ובעצים, יש חילוק בין סוגי התבשילים. תנור אף הוא כלי חרס המיועד לבישול בתוכו או עליו, אלא שהוא קצר למעלה ורחב למטה, ומתוך כך חומו נקלט לתוכו יותר, והוא חם יותר מכירה, לפיכך דינו חמור ממנה, שאפילו כשהוסק בקש ובגבבא - שיש בהם פחות חשש חיתוי - יש דברים שאסור להשהות בתוכו או עליו, לפי שמתוך שהוא חם ביותר, אין מסיחים דעת ממנו, ויש לחוש שיחתו בו אפילו באש מעטה של קש וגבבא. אנו רואים שיש לסכרנן בין סוג הכלי והמבנה שלו לבין מקור האש, ועל פי שילוב של שני פרמטרים אלו [וגם סוג התבשיל בו לא עסקנו כעת] נולדים הדינים השונים. יום טוב