"וַיֹּאמֶר אלקים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה"(בראשית א, יד). וכי בלי המאורות אי אפשר להבדיל בין היום ללילה? הרי היום והלילה זה האור והחושך.. (כי "ויקרָא אלקים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה"(בראשית א, ה).

שלום רב לאוהבי תורתו. נראה שאין כוונת התורה לומר שרק ביום הרביעי נוצר עצם ההבדל בין היום והלילה, שהרי כבר ביום הראשון ברא הקב"ה את האור ואת החושך וקבע את סדרם. אלא שיש לחלק בין מציאות של אור וחושך לבין מערכת הזמנים המסודרת של העולם, הנקבעת על ידי המאורות. יסוד זה מתבאר מדברי חז"ל במסכת חגיגה (יב.), שנחלקו במהותו של האור שנברא ביום הראשון. לדעת רבי אלעזר, האור הראשון אינו אור השמש והירח, אלא אור רוחני עצום שבו היה אדם הראשון צופה מסוף העולם ועד סופו, אלא שגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא. לעומת זאת, לדעת חכמים, אותם מאורות שנאמר עליהם ביום הרביעי: "יהי מאורות ברקיע השמים", כבר נבראו ביום הראשון, אלא שלא נתלו ברקיע ולא קיבלו את תפקידם עד היום הרביעי. גם דברי חז"ל (שם) שביום הראשון נבראה "מידת יום ומידת לילה", מתבארים לפי זה. רש"י שם (ד"ה מידת) מפרש שהכוונה למידת היום והלילה, שהם עשרים וארבע שעות שבין שניהם. ע"כ. כלומר, כבר בתחילת הבריאה נברא עצם מושג הזמן, אלא שעדיין לא הייתה מערכת המאורות שעל ידה הזמן נמדד ומתנהל בעולם. יסוד זה מבואר גם בדברי האריז"ל והמקובלים שהזמן הוא בריאה בפני עצמה, וכן מצינו כעין זה בדברי הרמב"ם (מורה הנבוכים ח"ב פרק ל'). לכן נאמר ביום הרביעי: "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית א' י"ד). תפקיד המאורות אינו רק להאיר, אלא להיות הכלים שעל ידם נקבעים סדרי הזמנים בעולם. באמצעות תנועת הארץ ביחס לשמש נקבע מחזור היום והלילה, ומהלכי השמש והירח נקבעים החודשים והשנים. נמצא שביום הראשון נבראו האור והחושך ואף עצם מידת הזמן, ואילו ביום הרביעי ניתנה ההנהגה הטבעית של הזמן באמצעות המאורות. ועל פי זה יש לבאר את דברי הרמב"ן (בראשית א' ד'). הרמב"ן מקשה על פירושים שניתן להבין מהם שהיה כאן שינוי או חזרה ברצון הבורא, כאילו בתחילה נברא האור ולאחר מכן נמלך הקב"ה והבדיל בין האור ובין החושך. דבר זה אינו שייך כלל אצל הבורא יתברך, שאין בו שינוי ואין אצלו חרטה או תיקון. ולכן מבאר הרמב"ן את לשון התורה: "ויאמר אלקים יהי אור" שהאמירה היא הוצאת הדבר אל הפועל, ואילו "וירא אלקים את האור כי טוב" אינו ראייה של ידיעה חדשה, אלא גילוי רצונו יתברך בקיום הדבר. הקב"ה חפץ בקיום הבריאה וממשיך להעמידה ברצונו בכל רגע ורגע, שהרי כל הנבראים אינם קיימים מצד עצמם אלא מכוח רצון הבורא, ואם היה מסתלק רצונו יתברך מהם אפילו לרגע אחד היו חוזרים לאין ואפס. ויסוד זה שכל הבריאה כולה זקוקה בכל רגע לחיות וקיום מחדש מרצון הבורא מובא גם בשם הבעל שם טוב הקדוש, שביאר את הפסוק: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהלים קי"ט פ"ט), שהדיבור האלוקי שבו נברא העולם אינו דבר שהיה ונפסק, אלא הוא ממשיך לעמוד ולקיים את הבריאה בכל רגע ורגע. לפי זה מתבאר היטב לשון התורה (שם א' י"ד): "להבדיל בין היום ובין הלילה". אין הכוונה לעצם יצירת ההבדל בין אור לחושך, שהרי זה כבר היה ביום הראשון, אלא לקביעת סדרי הזמנים בעולם על ידי המאורות, שהם שליחיו של הקב"ה בהנהגת הבריאה. נמצא שכל הדברים מתחברים למהלך אחד. ביום הראשון נבראו האור והחושך, נקבע תפקידם ונברא עצם מושג הזמן. ביום הרביעי ניתנה למאורות ההנהגה הטבעית של הזמן. וכל המציאות כולה אינה עומדת מכוח עצמה אלא מכוח רצונו המתמיד של הבורא יתברך המקיים אותה בכל רגע. ברכת ה' עליכם,