אם "אין עוד מלבדו", כיצד יש לאדם בחירה חופשית ואפשרות אמיתית לאהוב את הקב"ה? אם הכול הוא הקב"ה, לכאורה אין כאן שניים שיכולים לאהוב זה את זה, ואם האדם הוא מציאות נפרדת, כיצד ניתן לומר "אין עוד מלבדו"? כדי לנהל מערכת יחסים ולאהוב מישהו, חייבים להיות שניים. בן אדם לא יכול לנהל מערכת יחסים עם עצמו. אם ה' הוא באמת "הכל" ואנחנו בעצם קיימים רק בתוכו או כחלק ממנו אז כשאנחנו מתפללים אליו או אוהבים אותו, זה בעצם ה' שמדבר עם עצמו דרכנו. אם אין באמת "אני" נפרד, אז אין פה אהבה אמיתית או בחירה חופשית. מצד שני, אם נגיד שאנחנו באמת אנשים נפרדים לגמרי ועצמאיים, בשביל שנוכל לאהוב את ה' מבחוץ אז זה אומר שה' הוא כבר לא "הכל". כי הנה, קיימים בעולם דברים שהם לא הוא (אנחנו). וזה לכאורה פוגע באמונה שה' הוא אינסופי ואין שום דבר מלבדו.

שלום רב לשואל היקר, אכן כבודו שואל שאלה חשובה ועמוקה, וניכר הרצון לברר דברים העומדים ברומו של עולם. הקב"ה נתן לנו מציאות עצמית במידה הנצרכת כדי שנוכל לבחור, לאהוב ולהתקשר אליו. ככל שהאדם מתקרב אליו, הוא אינו מאבד את עצמו, אלא מגלה את שורש עצמו. היסוד הוא ש"אין עוד מלבדו" אינו אומר שאין נבראים, אלא שאין שום מציאות עצמאית מלבד הקב"ה. האדם קיים באמת, יש לו רצון ובחירה, אך כל קיומו וחיותו ניתנים לו מאת הבורא. ואדרבה מכאן אפשר להבין את עומק האהבה. יש אהבה שבה שניים עומדים זה מול זה, ויש מדרגה עליונה יותר שבה האוהב והנאהב מתאחדים ברצונם. "אהבה" בגימטריא "אחד". אין הכוונה שהאדם נעשה חלילה הקב"ה, אלא שהוא מתאחד עמו ברצונו, באהבתו ובשורש חיותו. זהו עומק ה"נפשי אויתיך בלילה", שהנפש והחיות של האדם קשורות במקורן האלוקי. וזה מתגלה במיוחד בתורה. הנה חז"ל אמרו (ע"ז יט:): "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו", שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". בתחילה התורה היא "תורת ה'" והיא כביכול עומדת מול האדם, אך כאשר הוא עמל בה יומם ולילה, היא נעשית "תורתו". התורה, שהיא גילוי רצון ה' וחכמתו, נכנסת לתוכו ונעשית חלק מעולמו הפנימי. וכן עולה מדברי הזוהר הקדוש (ח"ג עג ע"א) "אורייתא, קודשא בריך הוא וישראל חד הוא". כלומר שעל ידי התורה האדם מתקשר אל הקב"ה ומתאחד עם רצונו. וכמו שכתב בפרי צדיק (קדושת שבת מאמר ו'): "והתורה היא המאחדת קודשא בריך הוא וישראל וחוזרים להיות הכל כלולים באחד יחיד ומיוחד". וכמו שכותב בעל התניא שע"י לימוד התורה נעשה כאילו הוא מחבק את המלך. ועל הנשמה שנמצאת בכל יהודי, כתב בעל התניא (ליקוטי אמרים פרק ב'): "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש כמ"ש 'ויפח באפיו נשמת חיים' 'ואתה נפחת בי' וכמ"ש בזוהר 'מאן דנפח מתוכיה נפח' פי' מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח". עם זאת יש לציין את דברי הרמח"ל (קל"ח פתחי חכמה עמ' כ"ב): "אך יש הפרש גדול שהנשמה היא על כל פנים ברואה, ואינה אלוקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה". ומוסיף בעל התניא (שם) משל מבהיל: "על דרך משל, נשמות ישראל עלו במחשבה כדכתיב 'בני בכורי ישראל' 'בנים אתם לה' אלהיכם' פי' כמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית' דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא אלא הוא וחכמתו א' וכמ"ש הרמב"ם שהוא המדע והוא היודע כו' ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו על בוריו כו' כדכתיב החקר אלוה תמצא וכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם". ועיין שם בהגהה שאין דברי הרמב"ם סותרים לדברי המקובלים. וז"ל: "הגהה והודו לו חכמי הקבלה כמ"ש בפרדס מהרמ"ק וגם לפי קבלת האר"י ז"ל יציבא מילתא בסוד התלבשות אור א"ס ב"ה על ידי צמצומים רבים בכלים דחב"ד דאצילו' אך לא למעלה מהאצילו' וכמ"ש במ"א שא"ס ב"ה מרומם ומתנשא רוממות אין קץ למעלה מעלה ממהות ובחי' חב"ד עד שמהות ובחי' חב"ד נחשבת כעשייה גופניית אצלו ית' כמ"ש כולם בחכמה עשית". כלומר קשה לכא' על דברי הרמב"ם שהרי אין תפיסה בו יתברך (כל שכן בעצמותו יתברך), ולכן לא ניתן לכנותו בשום שם ותואר. אלא מבאר התניא שלפי הכרעת גדולי המקובלים מבואר שהספירות העליונות אינן נפרדות מאתו יתברך, ועליהם ניתן לומר את דברי הרמב"ם. וגם לפי קבלת האריז"ל מבואר שהשתלשלות אורו יתברך "בכלים דחב"ד דאצילות" שהם המוחין דאצילות (שע"י מנהיג הקב"ה את העולם), ניתן לומר את דברי הרמב"ם (ששם הכלי והאור אחד). וממילא 'יציבא מילתא' - קיים הדבר שנשמת האדם שנמשכה מחכמתו יתברך היא "חלק אלקה ממעל ממש". . וכבר עמדו רבותינו הראשונים והאחרונים על עומק הסתירה לכא' בין ידיעת ה' לבחירת האדם, וכתב על כך הרמב"ם (הל' תשובה ה' ה'): "דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה וכו'". ולא ניתן לבאר את סוד הידיעה והבחירה במסגרת תשובה זו. עם זאת ברור שאין שכל האדם יכול להשיג עניין זה בשלמות, וכדברי הנביא (ישעיהו נ"ה ח' - ט'): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה', כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם". לכן איננו צריכים לפתור בשכלנו את כל סוד הידיעה והבחירה, אלא לקבל את שתי האמיתות: הקב"ה יודע הכול, והאדם בעל בחירה. וכמו שמפורש בתורה (דברים ל' י"ט - כ'): "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך: לאהבה את ה' אלוקיך לשמע בקלו ולדבקה בו". כלומר "אין עוד מלבדו" אינו מבטל את האהבה ואת הבחירה, אלא מגלה אותם, וכן האדם הוא בעל בחירה כפי שאנו רואים בחוש, אך כל חייו נובעים מהבורא, ועל ידי בחירתו בתורה ובטוב הוא יכול להתאחד ולהתדבק בשורשו. ברכת ה' עליכם,