ישיבה שאל את הרב
שאל את הרב
הלוואת מוצרים בין שכנים
שאלה
שלום הרב. כיצד ניתן להלוות מוצרים לשכנים בלי להיכשל באיסור ריבית?
תשובה
שלום רב,
ישנם ארבעה אופנים שבהם ניתן להקל בהלוואת מוצרים: א. לקבוע את ההחזר לפי שוויים הכספי בשעת ההלוואה. ב. הרמ"א התיר להלוות דבר מועט שאין בני אדם מקפידים על שינוי מחירו, וכך נהגו להקל רבים מבני ספרד. ג. כאשר יש ללווה מעט מאותו המין. ד. כאשר יש למוצר שער קבוע וידוע בשוק. נוסף על כך, ישנה עצה פשוטה, לתת את המוצר במתנה גמורה, ואם ירצה המקבל, יחזיר מוצר דומה משלו. באופן זה אין כאן הלוואה כלל, ואין חשש ריבית.
מקורות והרחבה:
מצוי מאוד ששכנים נעזרים זה בזה במוצרי מזון ובמצרכים שונים, כגון ביצים, שמן, סוכר וכדומה. אולם יש לדעת שגם בהלוואת מוצרים ולאו דווקא בהלוואת כסף, קיים חשש של איסור ריבית, הנקרא 'סאה בסאה'. כלומר, אסור לאדם ללוות מחבירו כמות מסוימת של פירות או מוצרים ולהתחייב להחזיר כמות זהה, שמא יתייקרו בינתיים ונמצא מחזיר יותר ממה שקיבל.
מקור הדין במשנה (ב"מ עה ע"א): "לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן". בתוס' (שם) מבואר שאף שהחשש הוא רק שמא יתייקרו הפירות, מכל מקום אסרו חכמים את הדבר. עם זאת, מאחר שאין זה איסור ריבית מן התורה אלא גזירת חכמים, מצאנו בדברי חז"ל כמה היתרים חשובים.
ראשית, ניתן לקבוע מראש שההלוואה תהיה לפי שווי כספי, כך שאם יתייקרו המוצרים יחזיר הלווה את שוויים בשעת ההלוואה, ולא כמות גדולה יותר, כמבואר במשנה (שם עה.) וכן פסק מרן השו"ע (יו"ד סי' קס"ב סע' א'). וביאר החוות דעת (באורים שם סק"ב): "יעשנו דמים. ואז אפ' הוזלו נותן דמיהן, דהוי כמאן דאוזפיה זוזי כמבואר ברש"י ב"מ דף ע"ה. בד"ה וקוצץ לו דמים". כלומר בכך הוא הופך את הלוואת המוצר להלוואת כסף, ובזה אין איסור "סאה בסאה" אם מחזיר את אותו הסכום.
ויש לציין לדברי הבית אפרים שהובא בפתחי תשובה (שם ס"ק ב) שכתב שכל ההיתרהוא דווקא בפירש לו שיפרע לו מעות "אבל אם התנה שהברירה ביד המלוה לקחת חטים או מעות אין התנאי מועיל ואדרבה מגרע גרע שאם הוזלו אח"כ החטים ונותן לו מעות כפי שהיה שוה בשעת הלואה הוי ריבית קצוצה", ואף שמבואר בדברי הראשונים (שם בריש פרק איזהו נשך) דאזלינן בתר מעיקרא, צ"ל שמחמירים ואזלינן בתר לבסוף, וצל"ע.
היתר שני, בדבר מועט שאין בני אדם מקפידים על שינוי מחירו, כגון כיכר לחם, הקלו חכמים להתיר הלוואה ופרעון בסתם. שכן על דברי המשנה (שם) "וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים", אמר שמואל: "אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעין סתם". ופרש"י (ד"ה לווין), "שלא החמירו לדקדק באיסור סאה כל כך" בדבר מועט. התוספות (ד"ה וכדברי) מוסיפים שני טעמים: או שבני אדם מוחלים על דבר מועט, או שחכמים לא החמירו לגזור בדבר זה.
אולם היתר זה אינו מוסכם לכל הדעות. הרי"ף והרמב"ם לא הביאו היתר מיוחד של דבר מועט, ומשמע שלשיטתם אין להקל בכך בפני עצמו, וכתב בב"י (שם סי' קס"ב) שגם הרא"ש לא הכריע בזה, ולכן לשיטתו נראה שיש מקום להחמיר, לשיטה זו יש לומר שסתם בני אדם מקפידים זה על זה. לעומתם, הרמ"א (שם סעיף א) פסק להקל: "יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם, כמטבע של כסף, דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה. וכן נוהגין להקל".
לפיכך, בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, יכולים להקל בזה. ובקרב פוסקי ספרד מצאנו מחלוקת: בפרי חדש (סי' ת"נ סק"א) כתב להקל בזה, וכ"כ להקל מרן הבא"ח (ש"ש עקב א'), עם זאת, הדגיש שאין להחשיב כמות גדולה כדבר מועט, וכתב שאם לווים עשרים רקיקים או יותר, יש לאסור. וכן הובאה קולא זו בשם האור לציון, וכן בהליכות עולם (פרשת עקב סעיף א), גם בספר מלווה ה' (פרק יד הלכה טז) כתב שנהגו להקל בכך בקרב הספרדים, אך הוסיף שיש לבני ספרד להחמיר בזה לכתחילה כדעת הבית יוסף.
היתר שלישי, כאשר יש ללווה מעט מאותו המין, מותר להלוות לו אפילו כמות גדולה כנגד אותו מעט. דהנה בגמ' (שם עה.) נחלקו רב הונא ורבי יצחק אם צריך שיהיה לו כנגד כל הכמות או שמספיק שיש לו מעט, והגמרא מביאה ראיה לדברי רבי יצחק מדברי רבי חייא: "טיפת יין אין לו, טיפת שמן אין לו", ומשמע שאם יש לו אפילו מעט, יכול ללוות כנגדו כמה שירצה. וכן פסק מרן השו"ע (שם סע' ב').
היתר רביעי, כאשר יש למוצר שער קבוע וידוע בשוק, ומצוי להשיגו במחיר זה, ניתן להלוות סאה בסאה, שהרי אין חשש שיתייקר באופן שיחשב כתוספת על ההלוואה, כמבואר בגמ' שם עב:, וכן פסק המחבר (שו"ע שם סע' ג').
ובגדר שער קבוע, יש מעט מבוכה. הנה נחלקו המחבר והרמ"א (סימן קעה סעיף א) אם מספיק קביעות לכמה ימים או תקופה ארוכה. וז"ל: אין פוסקין על הפירות על שער של עיירות, מפני שאינו קבוע. אבל פוסקים על שער שבמדינה, שהוא קבוע כו'. הגה: וי"א דפוסקין על שער של עיירות (תוספות והרא"ש וטור והג"א). ויש להקל באיסור דרבנן (ד"ע)". וראה בש"ך (שם סק"ט) שכתב צריך שידעו שיצא השער כמ"ש השו"ע, אך בדיעבד אם לא ידעו, צריך להחזיר החפץ שלווה.
וכתב הט"ז (שם סק"ה) שהשער צריך להיות קבוע, ומוסיף הט"ז שזהו דווקא שמצוי לקנותו בשוק. ובגדר קבוע כתב שו"ע הרב (רבית סע' כה): "סחורה שיש לה עכשיו שער ידוע וקצוב בשוק שהכל מוכרים בשער אחד מפני שהיא מצויה הרבה בשוק כו' עד שכל המוכרים מוכרים בשער אחד אבל סחורה שאין לה עכשיו שער קצוב יש מוכר בפחות ויש ביותר אסור". ועפ"ז ברבית לאור ההלכה ש"א שגדר קבוע: שנמכר בכל החנויות באותו מחיר ואינו משתנה. והביא מהאורל"צ שרק מוצרים בפיקוח כלולים בזה.
ובחכמ"א (כלל קמ"א א') העלה לדעת הרמ"א שהיקל כשער של עיירות, די בכמה ימים שיחשב 'שער קבוע'. וז"ל: "אבל משיצא השער אפילו אינו שער קבוע כשער מדינה הנמשך זמן רב אלא כשער של עיירות שמשתנה באיזה ימים". אולם העולה מדברי השו"ע שיש צורךבתקופה ארוכה. וראה בשטמ"ק ב"מ עב: בשם הרי"ף, שתקופה ארוכה, היינו כמה חודשים.
וכפי שכתבנו לעיל, ישנה עצה פשוטה ומעשית, לתת את המוצר במתנה גמורה, על דעת שאם ירצה המקבל, יחזיר לו מוצר דומה משלו. במקרה כזה אין כאן הלוואה כלל, אלא מתנה, והמקבל אינו מחויב להחזיר דבר. אם ירצה להחזיר מוצר מאותו המין, גם אם בינתיים התייקר, אין בכך איסור ריבית.
ואין להקשות שהרי מצינו שאסור להוסיף מתנה על הלוואה, שכן שם מדובר בהלוואה גמורה, והתוספת ניתנת למלווה בתורת מתנה, ואילו כאן לא הייתה הלוואה מלכתחילה. כמובן, יש להקפיד שזו תהיה מתנה אמיתית, ללא התחייבות להחזיר. ויש בכך תועלת בעשיית חסד עם השכנים וריבוי אהבה ושלום ביניהם, בלי להיכנס לחששות של איסור ריבית.
ברכת ה' עליכם,
ניווט מהיר












