במאפיות רבות מוכרים לחמניות/בייגלס שנראים בדיוק כמו לחמניות רגילות, אך כתוב עליהם ’ברכתו מזונות’. 1. מה מיוחד בתהליך היצור שלהן, שגורם לברכת ’מזונות’? 2. האם יש מצב שבו גם על לחמניה כזו יהיה צריך ליטול ידיים? (לאשכנזים ולספרדים). 3. מה צריך לברך על פיצה, והאם צריך לברר בַּפיצריה ממה עשוי הבצק או שאין חילוק?

לחמניה מתוקה: לפי השו"ע בסימן קס"ח אם הבצק נילוש במי פירות, סוכר, שמן וכדו' אם מורגש טעמם אפילו אם הם מעטים מברך במ"מ. ולפי הרמ"א רק אם יש רוב מי פירות וכו' ביחס למים (מ"ב: שע"י זה מורגש טעמם הרבה מאוד עד שיהיו הם העיקר וטעם העיסה טפל) מברך במ"מ. כמובן שאם קובע סעודה עליהם (320 גרם), בכל מקרה נוטל ידים ומברך המוציא וברכת המזון לכולי עלמא. יוצא כיום שאם כתוב על לחמניה שברכתה במ"מ זה ודאי לספרדים, אך לאשכנזים פעמים שברכתה המוציא. אותו רעיון קיים בפיצה שתלוי בהרכבו של הבצק ובטעמו ע"פ המחלוקת הנ"ל. המציאות כיום בפיצה, שאין טעם ניכר בבצק אף שיש רסק עגבניות על הבצק אא"כ נבלע (ובד"כ לא נבלע). יש לציין עוד שקביעות סעודה בפיצה הוא כשני "משולשים" ואם אכל כמות כזו, יברך המוציא. גם בלחמניה וגם בפיצה כאשר יש ספק והמקרה גבולי, עדיף לאוכלם בתוך סעודת לחם. הרב רואי מרגלית לתשובת הרב דוד חי הכהן שליט"א.