צריך להתפלל וזה מה שה´ רוצה. עכשיו איך לעשות את זה, אם הולכים לפי הדרך של "חובות הלבבות": "וישמח בכל אשר עשה לו האלוקים: ממוות וחיים, מבריאות וחולי... לא יכסוף לזולת מה שבחר לו האלוקים, ולא ירצה אלא מה שרצה לו!"(שער הביטחון פרק ז) אבל אדם צריך להתפלל אם רע לו! או שהוא חולה, או שאין לו פרנסה או שהוא מבקש חוכמה. ואיך יבקש אם הוא "לא צריך לכסוף לזולת מה שבחר לו האלוקים"...? ונניח שאנחנו מדברים על בן- אדם שמבחינת עבודת ה’ הוא במקסימום...(כמה שאפשר) גבוה מאוד.

התפילה היא סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וככל שהאדם עולה כך גם תפילתו עולה. ולכן לאדם הנמצא בתחתית הסולם המניע לתפילה הוא הרגשת החיסרון והמצוקה, הגורמות לו לפנות אל אלוקים כדי שיעזור לו. אולם ככל שהאדם הולך ומתעלה במחשבתו הוא מבין שכל החסרונות עליהם הוא מתפלל אינם אלא סניף מהחיסרון הגדול של כל נברא, והוא הצורך שלנו בקשר עם האל. ולכך אט אט מתפילה שמטרתה להשלים את החיסרון שלנו הופכת התפילה עצמה לצורך. משל לאדם שבא אל הדואר כדי לשלוח מכתבים ובהם בקשות שונות. בסניף הדואר הוא ראה את הפקידה שמיינת את המכתבים. אט אט הוא התאהב בה. מתחילה הוא היה בא אל הדואר כדי לשלוח את בקשותיו, אולם כעת הוא ממציא בקשות כדי שתהיה לו סיבה לבוא אל סניף הדואר ולראות את אותה נערה. כך אנחנו, מתחילה אנו מתפללים כדי שיתמלאו בקשותינו, אולם כשאנו עולים במעלות החוכמה אנו מתחילים לרצות להתפלל לא בשביל הבקשות שלנו, אלא להפך, אנו מבקשים בקשות, לא כדי שהן יתמלאו, אלא רק כי שתהיה לנו סיבה לדבר עם המלך. ודאי שזו מעלה גדולה לא כל אחד זוכה לה בשלמות, אבל מי שמכוון את תפילתו, לא רק למילוי רצונותיו הפרטיים, אלא כדי שעצם התפילה תרומם אותו, ושם את עיקר חפצו במפגש עם ריבונו של עולם התפילה חודרת אל תוך לבו ומרימה אותו למדריגה זו.