אחרי שבתי עשתה סדרה ארוכה של דברים מנוגדים לכבוד הורים, היא אמרה עוד פעם ביטוי שלדעתי חצוף. מאוד כעסתי (אני יודעת שזה לא טוב ואני מנסה לעבוד על זה, אבל הפעם זה הרגשתי שכבר לא יכולה) ואמרתי לה "אם אף פעם תגידי את זה עוד, תלכי ברגל ל (העיר בה תגור במשך הלימודים במכללה) ותשלמי את שכר הלימוד בעצמך". אחרי זמן קצר, היא שוב אמרה את זה (ואז ניסתה לתרץ כאילו התכוונה למשמעות אחרת של הביטוי). אני לא יכולה להגיד אם באמת התכוונתי לזה. המקום רחוק מאוד ממנו - ללכת ברגל היה ענין של כמה שבועות אם בכלל. באופן תיאורטי יש לה חסכונות והיתה יכולה לשלם אבל היא לא היתה יכולה להגיע גם לכסף הזה בלי עזרתינו. הכסף שמיועד לשכר לימוד נמצא בתוכניות שמסיבות שונות יש עליהם רק את שמי (או שמי יחד אם אמא שלי). בעלי לא השתתף בכל המעשה. (בעצם, מאז הוא כבר לקח אותה לשם ומסרתי לו כסף למטרות שונות שבקרוב בטח יכלול גם סידור תשלום השכר לימוד). מאז ניסיתי לעשות שלום עם בתי. אבל האם אני צריכה לעשות התרת נדרים? (סליחה שזה כל כך ארוך. אני מתביישת לשאול לרב שמכיר אותי)

כיון שלא אמרת הדבר בלשון של נדר, כמו אני נודרת כך וכך, וגם לא בטוח שהתכוונת בכלל לקיים זאת, אין על הדיבור הזה שם של נדר כלל.