הייתי שמח לקבל הסבר בנוגע לדברים מסויימים שהרב כתב. הרב כתב כך: הדרך הנכונה היא להיות שלמים בכל. להקפיד על קלה כבחמורה במצות וזה כולל את מצות ישוב ארץ ישראל ואת מצות אהבת ישראל. ובדרך זו הולכים בני התורה הלומדים בישיבות הגבוהות בדרכה של ישיבת מרכז הרב. הם מקפידים בכל ההקפדות ההלכתיות שמקפידים החרדים וגם מקפידים לקיים את מצות ישוב ארץ ישראל ואחדות ישראל. קצת לא הבנתי למה הרב מגדיר באופן כללי את החרדים שהם לא מקפידים לקיים את מצוות ישוב הארץ ואחדות ישראל. אשתדל לעשות סדר בשאלותי: 1) א. באמת הדתיים הם בעיקר (לא רק, יש גם חילונים) אלו שבנו יישובים ביש"ע, אבל אני לא מבין למה החרדים לא מקיימים את יישוב הארץ כי הם לא מקימים יישובים ביש"ע, הרי גם בני ברק, רכסים, בית שמש, ירושלים ועוד זה ארץ ישראל, גם העיר שהקימו אלעד היא בארץ ישראל, ומדוע לא יחשב להם הדבר כקיום מצוות ישוב הארץ? ב. ואם רק הקמת יישובים ומאחזים ביש"ע (אולי נכון יותר כיום לומר יו"ש) נחשבת כמצוות יישוב הארץ, אז איך ניתן להגדיר את הציבור הדתי לאומי באופן כללי כמקפיד על יישוב הארץ, הרי רבים (אם לא יותר מ50%) מהדתיים הלאומיים גרים בערים השונות בישראל, רעננה, כפר סבא, ירושלים ועוד? 2) בנוגע למצווה השניה שהבנתי מדברי הרב שהדתיים מקפידים עליה לעומת החרדים שלא, והיא מצוות אחדות ישראל. א. הרב כתב בקצרה, ולא הצלחתי להבין מה הכוונה/הגדר במצווה הזו "אחדות ישראל". ב. אם הכוונה לאהוב כל יהודי וכו’, למה הדתיים מקיימים את המצווה הזו לעומת החרדים שלא? תודה רבה, שנשמע ונתבשר בשורות טובות ושנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

מצות ישוב ארץ ישראל היא שכל הארץ תהיה בידינו ונשב בכל מקום ולא להניח מקום שלא נתישב בו. אכן גם מי שגר בבני ברק מקיים מצות ישיבת ארץ ישראל אך כיון שההתישבות בחלקי יהודה ושומרון מחייבת מסירות והקרבה המצוה לשבת בהם גדולה יותר, ותמיד בכל מצוה - לפום צערא אגרא. מצות אהבת ישראל היא לכלל ישראל ככלל וגם לפרט. ההבדל בין הצבור החרדי לבין הצבור הדתי לאומי, שהצבור החרדי מתבדל כשיטה משאר חלקי הצבור ומתרכז בעצמו ואינו רואה את עצמו שותף עם כל כלל הציבור בבנין המדינה היהודית. הגם שהוא משתתף בבחירות אך מגמתו בשותפות זו לדאוג לצרכים של הצבור החרדי. ולא כן הציבור הדתי הלאומי, הוא אינו מתבדל הוא שואף ופועל יחד עם כל הצבור כולו לחיזוקה של המדינה, הוא הולך לצבא ותורם בכל התחומים. כמובן, בלי לטשטש את הביקורת על הדברים הטעונים תיקון במדינה מבחינה דתית.