ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דין חטאות המתות לעומת צער בעלי חיים | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


ה שבט תשע"ו

דין חטאות המתות לעומת צער בעלי חיים


הרב עזריה אריאל

שאלה:
שלום רב,
דין "חטאות המתות" נראה קשה מאד. היה ניתן לצפות שכל בהמה שאין אפשרות להקריב אותה תרעה עד שתסתאב. אך הדין בבהמה שעונה על הגדרת חטאת המתה הוא שממיתים אותה ברעב, שהוא מוות קשה מאד ואכזרי, וכל זאת בבהמה שאפילו לא "תזכה" להיות קרבן בסופו של דבר. התורה מלמדת אותנו חמלה כלפי בעלי חיים, כולל בשחיטה ובהקרבת קרבנות, ופה ההוראה נראית כמעט הפוכה לחלוטין.
איך ניתן להניח את הדעת מבחינה מוסרית לגבי דין זה?
תודה מראש.

תשובה:
לשואל, שלום!

אכן שאלה קשה.
1. ראשית יש לברר מהי משמעותו המעשית של דין "חטאות המתות" (החטאות שאינן ראויות להקרבה, כגון שמתו בעליהם). ההבנה המקובלת בדין זה היא שהחטאות נמצאות במקום סגור ללא מים ומזון עד שימותו. כך כותב הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין ד, א): "וכיצד הן מתות? לא שיהרגם בכלי או בידו, אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו", ובפירושו לתמורה פ"ד מ"ה: "ונועלין בפניה עד שתמות ברעב". כדבריו משתמע בברייתא בנזיר כה,א ותמורה יז,ב, שמעלה הוה-אמינא על ולד שלמים ועולה: "יכול... ימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו?" וכו', ומשמע שזוהי הקבלה לדין הממשי בוולד חטאת. וכן בקידושין נה,ב, על בהמה שיש ספק האם היא חטאת, "כונסה לכיפה והיא מתה מאליה", ופירש רש"י שזה כדין חטאות המתות, וכתב במפורש (ד"ה והיא מתה): "ואין נותנין לה מזונות".
אך קיימות שתי דעות נוספות בראשונים: א. ב'שיטה מקובצת' בתמורה שם (אות כא) מביא גרסה אחרת בגמרא: "חמש חטאות מתות דממיתין להם בידים", ולפיה העניין מובן יותר, שהורגים אותן בידיים בצורה שמפחיתה את סבלן. ב. שיטה אחרת לגמרי משתמעת במאירי (קידושין נה ע"א), הכותב על בהמה שיש ספק אם היא מהחטאות המתות: "ושמא היא אחת מן החטאות המתות ותרעה עד שתמות, והוא שאמרו 'כונסה לכיפה והיא מתה מאליה' וכניסת כיפה - לאו דוקא, או שמא כיפה היתה שם מיוחדת לכך". נראה מדבריו (בפרט מהשוואה ללשון רש"י שם, שהמאירי לקח מקצתה והשמיט את דבריו שאין נותנים לה מזונות) שאין דין להרעיב את הבהמות למוות, אלא יש לתת להן לרעות באחו עד שימותו, או אולי להכניס אותן למתחם מסוים שבו שהו עד סוף ימיהן. אמנם במקום אחר כותב המאירי (שבועות יא,ב): "כבר ידעת שחמש חטאות מתות, רצוני לומר שמכניסין אותן לכיפה ונועל עליהן עד שימותו", אבל כוונתו, כפי הנראה מקידושין, שנועל אותן שלא יברחו מהמתחם המיועד להן, אך מותר וממילא גם צריך לתת לה אוכל.

2. כעת ננסה להבין את הדין גם על פי ההנחה המקובלת שהכוונה למוות ברעב. כדי להבין זאת צריך לברר תחילה: מה המקור לדין זה שכך ממיתין אותן? הרמב"ם הנ"ל ממשיך וכותב: "ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו", ומדבריו משתמע שגם אופן ההמתה הוא הלכה למשה מסיני. ברם, בגמרא בבכורות טז ע"א יש מקום גם להבנה אחרת, שההלכה למשה מסיני לימדה רק שאין מה לעשות עם החטאות הללו: אי אפשר להקריב אותן, וגם לא לפדות אותן אם וכאשר יהיה להן מום ולהשתמש בדמיהן לקרבן נדבה (וזה מה שלימדה ה"הלכתא" שהחטאות אינן "לרעייה" כדין אשם שהתייתר). מאידך, אסור ליהנות מהן (עיין בבכורות שם), וגם לא להרוג אותן, כי זוהי הטלת מום בקדשים (עיין עבודה זרה יג ע"ב, ואכמ"ל). מן התורה נשארת לנו הברירה לתת להן לרעות במרחב מושגח שבו ידעו שבהמות אלו אסורות בשימוש, וההחלטה לכנוס לכיפה היא הנחיה של חכמים, כדי למנוע תקלה במקרה שהבהמה תברח או מישהו ישכח מה טיב בהמה זו וישתמש בה לצרכו ויעבור על איסור הנאה מקדשים (שיקול זה הוזכר ביומא סו ע"א לגבי מי שהקדיש בהמה בזמן הזה). כעין זה כתב ב'בית האוצר' לר"י אנגל עמ' 172, ואכמ"ל.

3. לעניין השאלה הערכית, כיצד דין זה מתיישב עם איסור צער בעלי חיים, יש הבדל בין שני המקורות דלעיל לדין זה: אם זוהי הלכה למשה מסיני להמית את הבהמות, קשה לי יותר לגזור מכאן איזושהי תפיסה עקרונית. זוהי "גזירת הכתוב", שאפשר לנסות לתת לה טעם כזה או אחר (למשל, שנפש בהמית שיועדה למיתה בגלל חטא האדם, כקרבן, צריכה למות בכל אופן), אבל הדברים ישארו בגדר ההשערה. לעומת זאת אם זוהי גזירת חכמים, מחשש לתקלה, הרי שמתברר כאן מדרג ערכי מסוים: העקרון הוא שמותר לצער את בעלי החיים לתועלת האדם, עד גבול מסוים של סבירות, על פי חומרת הצער מחד וגודל התועלת מאידך. הצער כאן ברור וניכר לעין; השאלה כיצד אנו מודדים ומתייחסים אל התועלת. בראייתם של חז"ל, האפשרות שיהודי יעשה איסור בידיו, ולו גם בשוגג, חמורה יותר מאשר הצער שנגרם לבעל חיים. כך כתב בערוך השולחן (יו"ד סי' שט ס"ג): "כל שעושה מטעם איסור, או חשש איסור - ליכא [=אין איסור] צער בעלי חיים". כלומר, כאשר האדם גורם צער לבעל החיים כדי למנוע עבירה אחרת מהאדם - אין בכך איסור צער בעלי חיים, כי גם זה חלק מתועלתו של האדם.
בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' פב-פג) דיון עקרוני על צער בעלי חיים בכניסה לכיפה, בהשוואה לאפשרות אחרת של מוות מיידי בידי האדם: לדעתו (ובניגוד לדעת הרב השואל) יש עדיפות להכנסה לכיפה משום שבשעת ההכנסה אין לבהמה צער, והוא בא מאליו כעבור זמן. אמנם הסבל של הבהמה קשה יותר, כפי שציין שם, אבל מבחינת איסור צער בעלי חיים המדד הוא יותר מנקודת ראותו של מעשה האדם, עד כמה הוא היה מעורב בעניין. שיקול זה מבליט את מרכזיותו של האדם בבריאה, וההקפדה על צער בעלי החיים היא בעיקרה מבחינת נקיות הנפש של האדם (העדפה דומה בשו"ת אגרות משה, חושן משפט ח"ב סימן מז, ביחס לדרך העדיפה להשמיד מזיקים, עיין שם).
אין כוונת הדברים להפחית מערכו של צער בעלי חיים, אלא להעמיד במקום גבוה יותר את חומרתם של איסורים כגון הנאה מהקדש.

4. בירושלמי (שבת פ"א ה"ד) יש אמירה 'נועזת' בעניין החטאות הללו: "נחמן בריה דרבי שמואל בר נחמני בשם רבי שמואל בר נחמני: חמש חטאות מתות, רצו בית דין לבטל - מבטלין. אמר רבי חייא בר אדא: הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה, ויפלו לנדבה, אבל ליקרב על גבי המזבח - אין חטאת מתה קריבה". רבים תמהו על מאמר זה: כיצד יוכלו חכמים לבטל הלכה למשה מסיני?! על שאלה זו נאמרו מספר תירוצים, ואציין ל'נועם ירושלמי' המפרש שבית הדין יקבע תנאי שכל בהמה שתוקדש לחטאת ויארע לה כך הם מפקיעים את הקדשה (מ"הפקר בית דין הפקר" או "לב בית דין מתנה"). נראה שהירושלמי חש בקושי המוסרי שאנחנו חשים בו, ולכן חידש אפשרות פתרון כזה של הפקעת הקדושה.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il