שלום לכבוד הרב. קראתי את תשובתך על החטאת המתה ורציתי לשאול : 1. אם אופן ההמתה הוא גזירת הכתוב אז מה טעם של האופן האכזרי של ההמתה? 2. אם אופן ההמתה זו קביעת חז"ל אז יש קושיה : הרא"ש על ע"ז י"ג מביא להלכה שמי שרוצה לכנוס לכיפה את הבכור במקום לחכות עד שיפול בו מום אינו רשאי בגלל בזיון קדשים. אז למה חז"ל לא חששו לכך לגבי חטאת ? (על הקדש שלא בפני הבית פחות קשה, אולי כיוון שאין אפשרות להקריב הקדושה לא לגמרי חלה) 3. נראה שהבדל בין המתת בידיים שאסורה מפני הטלת מום לבין המתת ברעב היא בגרמא. לכן אולי ניתן להמית ע"י גרמא באופן אחר, למשל, ע"י רעל באוכל ? 4. מה הסברות שביסוד פרטי דינים של חטאת מתה: מחלוקת רבי וחכמים בנמצאת לפני שהתכפר באחרת, למה דווקא אבודה ? תודה רבה

לשואל, שלום וברכה! 1. כפי שכתבתי, אם זוהי גזירת הכתוב איננו יכולים לקבוע באופן החלטי מהו הטעם אלא רק לנסות לשער אותו. כפי הנראה, מאחר שבהמה זו נקשרת לחטא חמור, ששייך לאיסור כרת, אין ברירה אלא לסלק את רושם החטא מן העולם, ואיננו רוצים להשאיר זכר ממנו. ומכיוון שלא ניתן להקריב אותה - אין ברירה אלא להמית אותה. 2. הקשית על ההצעה שאופן ההמתה הוא קביעה מדרבנן, כיצד זה מתיישב עם דברי הרא"ש (ע"ז פ"א סי' יג) שהכנסה לכיפה היא בזיון קדשים. הרא"ש אומר זאת על בכור, כאשר קיימת ברירה להמתין עד שיפול בו מום ואז ייאכל, אבל בחטאות המתות אין פדיון, ובכל מקרה לא יהיה מה לעשות איתם. לכן זה לא נחשב כביזיון קדשים. 3. על פניו, הצעתך להמית על ידי גרמא באופן אחר שגורם לחיות פחות צער, כגון רעל, היא הצעה טובה. ראה כעין זה ברש"י בסנהדרין קיב ע"ב ד"ה היו בה קדשי מזבח, שכתב על בהמת קדשים שלא ניתן לפדותה או להקריבה "הלכך ימותו, כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת", ועי"ש ברש"ש. 4. איני יכול במסגרת זו להסביר את כל הפרטים. לגבי החומרה המיוחדת בחטאת שאבדה ובעליה התכפר באחרת, ההסבר כנראה כך: כאשר אדם מפריש מראש שתי בהמות על מנת שיבחר בהמשך אחת מהן שתוקרב כחטאת ("מפריש שתי חטאות לאחריות"), השניה אינה צריכה למות, אלא תרעה עד שיפול בה מום, ותיפדה ודמיה יהיו לנדבה (תמורה כד ע"א ורמב"ם הל' פסולי המוקדשין ד,ה). מדוע? מפני שהחטא לא נקשר באופן הדוק לבהמה זו, והיא ממילא הופרשה בהתחלה רק בתור רזרבה. בדומה לכך, כאשר אדם הפריש בהמה אחת בלבד לחטאת, ואחר כך היא אבדה והפרישו בהמה אחרת במקומה, הרי שלדעת חכמים האדם עדיין מעלה בדעתו אפשרות שימצא את הראשונה (גמרא שם, כב ע"א), ולכן אם היא נמצאה לפני הכפרה הרי זה כמו שתי חטאות לאחריות. רק אם היא נמצאה אחרי הכפרה, בשעת הכפרה האדם כבר התייאש באופן סופי מהקרבתה של זו שאבדה, ולכן חל עליה דין חטאת המתה.