שלום וברכה, אני יהודי מאמין. אינני שואל מתוך כפירה חס ושלום, אלא פשוט כדי ליישב קושיות פנימיות אצלי: 1.מה ההבדל המהותי בין לפני חרם דרבי גרשום ואחרי חרם דרבי גרשום שלפני היה מותר לשאת כמה נשים בעל אחד ואחרי אסור? 2.איך זה מוסרי שבימי קדם לאדם היו כמה נשים ? האם זה לא התאכזרות כלפיהן? 3.למה פעם דווקא לגבר היה מותר לשאת כמה נשים ולאשה היה אסור לשאת כמה גברים?

לשואל, שלום וברכה! העלית שאלה שראויה לדיון רחב יריעה, ואכתוב כמה נקודות שנראות לי מרכזיות: לשאלה מס' 1: א. אם כוונתך לשאול מה השינוי שאירע בימי רבינו גרשום וגרם לו לאסור נישואי שתי נשים, אינני יודע להשיב בבירור. כפי הנראה הוא ראה שנישואין לשתי נשים גורמים נזק רב: מריבות, קושי לפרנס את שתיהן, ועוד; ואולי צרות הגלות שהכבידו בימיו החמירו את הקשיים הללו (עיין אנצי' תלמודית ערך 'חרם דרבנו גרשום', כמה מקורות בכיוון זה). רבי יעקב עמדין (שאילת יעבץ ח"ב סי' טו) העלה השערה אחרת, שהרקע לגזירתו הוא שהסביבה הנוצרית בימיו שללה זאת. לכאורה זהו נימוק צדדי וחיצוני (כפי שאכן טען רבי יעקב עמדין שם, שזוהי השפעה תרבותית זרה וראוי לבטל את האיסור), אך מסקנה זו אינה הכרחית: יתכן שרבנו גרשום הבין מתורתנו שהיתר זה איננו מומלץ, כפי שיוסבר להלן, והתורה אינה רואה אותו בעין יפה. ממילא, כשראה בדורו שיש שעת כושר להתקבלות השינוי, ולו גם בהשפעת הסביבה הגויית, מצא לנכון לתקן תקנה זו המכוונת יותר לרצונו של נותן התורה. ב. הקדמה למה שיבוא בהמשך: לא כל דבר שהתורה מתירה התורה גם רואה בעין יפה (זאת, בניגוד לדברים שהתורה מחייבת). חז"ל אמרו זאת במפורש לגבי היתר אשת יפת תואר במלחמה: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין כא ע"ב), אך הדבר ניכר בעניינים נוספים: 1. עבדות בעבד עברי, שהתורה מקבלת אותה אך בהסתייגות ותוספת תנאים מגבילים, "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה; ובירמיהו לד, ט: "לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ"). 2. על האב המוכר את בתו לאמה (עם אופציה לנישואין, ואכמ"ל) אמרו חז"ל (קידושין יח ע"ב, לדעת רבי אליעזר ורבי שמעון), שהפסוק "לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ" (שמות כא, ח) מתייחס לאב, שמאחר שהוא בגד בבתו - לא יוכל למוכרה שוב. הרי שהתורה התירה זאת ובכל זאת מגדירה את הדבר כבגידה! וברמב"ם (הלכות עבדים פ"ד ה"י, על פי התוספתא בערכין פ"ה ה"ג): "אֵין הָאָב רַשַּׁאי לִמְכֹּר אֶת בִּתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הֶעֱנִי וְלֹא נִשְׁאַר לוֹ כְּלוּם, לֹא קַרְקַע וְלֹא מִטַּלְטְלִין, וַאֲפִלּוּ כְּסוּת שֶׁעָלָיו. וְאַף עַל פִּי כֵן כּוֹפִין אֶת הָאָב לִפְדּוֹתָהּ אַחַר שֶׁמְּכָרָהּ, מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה". 3. מן התורה רשאי האב לקדש את בתו לאחר כשהיא קטנה, "את בתי נתתי לאיש הזה", ובכל זאת אמרו חז"ל (קידושין מא ע"א): "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה", ובלשון הרמב"ם (הל' אישות פ"ג הי"ט): "ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה, אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה". פירוש הדברים, שבכמה עניינים התורה התירה כביכול בלית ברירה, וחכמים ראו שהבשילה העת להפוך את הדברים לאיסור. הדבר דורש שיקול דעת של חכמים, מן הסברה ומדקדוק לשון הפסוקים, האם מדובר בהיתר 'דיעבדי' או היתר לכתחילה. ג. מה באשר לנישואי שתי נשים? האם יש לנו בתורה או בדברי חז"ל אמירה מסתייגת? אכן, יש על כך רמזים עבים בתורה ואמירות מפורשות בדברי חז"ל: 1. התורה מציינת את האיסור לשאת שתי אחיות בביטוי: "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ" (ויקרא יח, יח). עצם השימוש בביטוי "צרה" מלמד על הבעייתיות בזה (וכן בחנה ופנינה, שמואל-א א, ו), וגם הדין האוסר זאת בשתי אחיות, כפי שהסביר הרמב"ן על אתר: "שאינו ראוי שתקח אשה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו, לא שתהיינה צרות". כלומר, מכיוון שמציאות כזו עלולה להביא למתח התורה מבקשת למנוע זאת בין אחיות. 2. ההיתר המפורש בתורה לשאת שתי נשים, "כי תהיין לאיש שתי נשים" (דברים כא, טו), מופיע בהקשר שלילי: "כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה". גם סדר הפרשיות אינו מבשר טובות: בין היתר אשת יפת תואר במלחמה מכאן לבין בן סורר ומורה משם; וכבר עמדו חז"ל על הקשר בין הדברים (עיין רש"י לפס' יא). 3. סיפור התורה על בריאת האיש והאישה מציג כאידיאל את הדבקות ביניהם: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". לעומת זאת סיפורי המקרא על שתי נשים שרוויים בקנאה ומתחים, כגון שרה והגר, רחל ולאה, חנה ופנינה. על המסר העולה מכך כתב בהרחבה בספר 'מלמד התלמידים' (רבי יעקב אנטולי, מחכמי פרובנס בשנת ד'תתקס בערך, 1200 למניינם) בפרשת תזריע: "כי כן בא הסיפור [בפרשת בראשית] שאשה אחת נבראה מצלע האדם להיות עזר כנגדו, ולא נבראו שתיים, כי הן [=כלומר, ריבוי הנשים] על הרוב לצער ונזק, והוא שאמר 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד'. ואף על פי שלא נאסרו בתורה שתיים נשים או יותר, כבר קדם לנו כי הדברים שירחיקם השכל - יספיק לתורה במניעתם בדרך סיפור. וכשם שלא אסרה התורה השיכרות בפירוש, והספיק לה ברמזים בסיפורים, כן לא אסרה התורה לקחת נשים רבות, כי מי זה אשר ימלאנו לבו לעשות כן והלואי שיספיק האחת ובניה. אמנם המלכים, שממשלתם רבה בעושר ונכסים, הם שהיה הצורך להזהירם שלא ירבו להם נשים, אבל שאר אנשים אין צורך להזהירם, כי נזהרים הם מעצמם על זה". 4. התיאור הראשון בתורה על נישואין לשתי נשים הוא על למך (בראשית ד, יט). חז"ל (ירושלמי יבמות פ"ו ה"ה ובראשית רבה פרשה כג, ב) מבקרים זאת ואומרים שזה היה מנהגו של דור המבול, ראה רש"י שם. 5. במסכת אבות (פ"ב מ"ז) אמירה ביקורתית מפורשת: "מרבה נשים - מרבה כשפים". רבינו יונה מפרש שהכשפים הם חלק מהמלחמה בין הנשים על אהבתו של הבעל. 6. ידוע הדין שכהן גדול ביום הכיפורים חייב להיות נשוי, ככתוב: "וכיפר בעדו ובעד ביתו". מה שפחות ידוע הוא ההלכה שעליו להיות נשוי לאשה אחת בלבד ולא שתיים (יומא יג ע"א). 7. מעשית, ממקורות חז"ל מתברר שנישואין לשתי נשים היו בימיהם חזיון נדיר, כפי שהראה בעליל הרב ראובן מרגליות זצ"ל ('עוללות', בתוך 'מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו', עמ' 15 - 18). נמצא, אפוא, שרבנו גרשום לא המציא איסור "יש מאין". הוא אסר דבר שהתורה וחז"ל התייחסו אליו בשלילה ובכל זאת לא אסרו אותו, כנראה מחוסר ברירה. זהו המשך למה שעשו חז"ל בחלק מהנושאים האחרים שהוזכרו. מבחינה למדנית, האחרונים עסקו בלגיטימיות של חרם רבנו גרשום לאור כלל שקבע הטורי זהב (יו"ד סי' קיז ס"ק א) שאין לחכמים כוח לאסור דבר שהתורה התירה במפורש (כלל שיש לו סימוכין בחז"ל ובראשונים, ואכמ"ל). כיצד, אפוא, יכול היה רגמ"ה לאסור דבר שהתורה התירה בפירוש? נאמרו על כך כמה תירוצים. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (שיחות הרצי"ה לספר דברים, עמ' 361) מתרץ לאור האמור: כאשר חכמים מוצאים בכתוב רמזים לשלילת הדבר - מותר להם לאסור זאת, ואין זה בגדר "מפורש בתורה להיתר" (כעין זה מצאתי גם בשו"ת זכר יהוסף סי' ה, מהדו' מכון ירושלים עמ' יט). לשאלה מס' 2: למרות כל הנ"ל, דומני שהקושי המוסרי שאנחנו חשים בעניין זה, והביטוי שלך - "התאכזרות", אינם הולמים את תחושתן של נשות ישראל באותם ימים. ראה נא את אמותינו, שרה ורחל ולאה, שהציעו ביוזמתן לבעליהן לקחת אשה נוספת. אכן, בגמרא (יבמות סה ע"ב) נחלקו אמוראים האם מותר לשאת אשה שניה ללא הסכמת האשה הראשונה: רבי אמי, מחכמי ארץ ישראל, סבר שאם האשה הראשונה מתנגדת לכך חובת הבעל לתת לה אופציה של גירושין ולפצותה בכתובה. רבא, מחכמי בבל, סבר שניתן לשאת אשה שניה ללא הסכמת הראשונה, כל עוד הבעל יכול לקיים את כל התחייבויותיו בכתובה - פרנסה ועוד - לשתיהן. נראה ללמוד מעצם קיומה של מחלוקת זו שנישואין לשתי נשים לא היו דבר נפוץ, וכאשר היו - בדרך כלל הדבר היה בהסכמת האשה הראשונה. אם הייתה מסורת מושרשת אחרת, רבי אמי לא היה חולק עליה (ומצאתי שכך כתב בשו"ת אגרות משה אה"ע ח"א סי' לו ד"ה ואופן הראשון). אציין בהקשר זה שבתימן לא התקבל חרם דרבנו גרשום, ונישואין לשתי נשים היו נהוגים, אולם מחקר מקיף העלה שהיקף הנישואין לשתי נשים לא הגיע אפילו לאחוז אחד מהמשפחות (משה גברא, 'הנישואין לשתי נשים בתימן', קובץ 'מסורה ליוסף' ח עמ' 521 - 534, וראו שם עמ' 533 על מצב שלום הבית במשפחות אלו, וסיכומו ש"ברוב המקרים חיי הנישואין היו תקינים"). אני לא מתכוון לומר שבדרך כלל נשים היו מאושרות מכך, אבל כפי הנראה לא ראו זאת באותה צורה כפי שזה נראה היום. לשם השוואה, הבה נסתכל על ילד בכור שנולד לו אח: ידוע שלפעמים מתגלה תופעה של קנאה באח החדש, שלוקח את תשומת הלב שעד אז הייתה בלעדית לאח הגדול. האם משום כך נגדיר את הולדת הילד השני כאכזריות?! לא. ברור לנו שלמרות הציפיות של הילד הראשון לבלעדיות יש לנו תוכניות אחרות בחיים. ולא רק מצד זכותנו, אלא גם מצדו: העובדה שאנחנו רואים זאת בפשטות ובטבעיות מקילה גם עליו להתרגל ולאהוב את האחים הבאים בתור בלי להרגיש שהם גזלו לו את הוריו. ההשוואה עלולה להיראות מקוממת: הילד הוא אדם שהיינו שותפים ביצירתו, אנחנו אפוטרופסים עליו ובוגרים ממנו שנות דור, וטבעי להסתכל עליו "מלמעלה למטה" ולראות בו משהו ש"שייך לנו" בלי להתחייב לו לבלעדיות. לעומת זאת בת הזוג היא בת בריתנו ובת גילנו, שעלינו לראותה "בגובה העיניים" בשוויון מוחלט, ויש לה זכות מוחלטת לבלעדיות. אבל כפי הנראה תפיסה זו לא הייתה מובנת מאליה בעבר, ויש לכך מספר הוכחות. נשים לב למשנה באבות המלמדת ש"בן שמונה עשרה לחופה", לעומת הבנות, שבימי חז"ל התחתנו לרוב בסביבות גיל שלוש עשרה (מקורות: פסחים קיג ע"א: "בתך בגרה - דהיינו הגיעה לגיל שתים עשרה וחצי! - שחרר עבדך ותן לה"; תענית יג ע"ב: "אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה, הא נערה רשאה"; כתובות נז ע"ב: "בגרה יום אחד ונתקדשה" ושו"ע אה"ע סי' נו ס"א; סנהדרין עו ע"א: "המשהא בתו בוגרת"; שם ק ע"ב: "בגרה - שמא לא תנשא"). מדובר בפער שנים גדול מהמקובל כיום, ובעיקר, פער מנטלי גדול בין בחור בן שמונה עשרה לבין ילדה בת שתים עשרה. הפער המנטלי הצטמצם, כמובן, בהמשך החיים, אבל מערכת היחסים שנוצרה מתחילה היא היררכיה ברורה. אכן, מצאנו בחז"ל שמקובל שבעל פונה לאשתו במילה "בתי" (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א; מסכת דרך ארץ, פרקי בן עזאי, פ"ד ה"ב). שרה אמנו מכנה את אברהם אבינו "אדוני", אפילו במחשבתה! (בראשית יח, יב: "ותצחק שרה בקרבה... ואדוני זקן"). ממילא, מסתבר שגם הנשים קיבלו את הנישואין השניים בטבעיות ולא כמעשה אכזרי. לשאלה 3, מדוע לאישה אסור להינשא לשניים בעוד לאיש היה מותר לשאת שתיים? אין בידינו לומר אמירה מוחלטת על טעמי ההלכות שבתורה, מדוע התקשרות האישה לשני אנשים נאסרה לחלוטין לעומת התקשרות האיש לשתי נשים שהיא מדאורייתא "לא מומלצת אבל נסבלת". מכל מקום אעלה מספר השערות מכמה היבטים מהותיים ומעשיים: א. בבריאת האיש והאישה יש בחינה של "זכר ונקבה בראם", כישות אחת בעלת שני צדדים שווים, ויש בחינה של "עזר כנגדו", שלפיה האישה מהווה את השלמת האיש ולא להיפך. מבחינה זו, יכול להיות שיהיו לאיש כמה עוזרות, אבל קשה להיות עוזרת אחת לכמה אנשים כאשר יש סתירות בין הצרכים שלהם. ב. כמדומה שכך גם פני הדברים בדרך כלל מבחינה נפשית. קשר הנישואין מורכב מכמה וכמה רבדים. לרוב, הצורך של האישה להשתייך למסגרת הזוגית חזק יותר מהצורך של האיש (ובעבר היה אף חזק יותר: "וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ, רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ, אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ", ישעיהו ד, א). לעומת זאת אצל האיש המשיכה הפיזית דומיננטית יותר (עיין כתובות סד ע"ב: "מה בין מורד למורדת" וד"ל; קראתי גם סקרים על מערכות יחסים בין רווקים, שהעלו שלרוב הציפיה של האישה שהקשר יבשיל לנישואין הייתה חזקה מציפייתו של האיש, שהעדיף את הקשר הארעי והלא מחייב). ממילא, כאשר האיש מתקשר לשתי נשים הנזק שהוא גורם לטבעו ולנפשו הנו פחות מהנזק שגורמת האישה לטבעה ולנפשה בהתקשרותה לשני אנשים, מאחר שהשתייכותה לשתי מסגרות מנוגדת לחלוטין לאופיה. כמובן, אינני קובע מסמרות בתיאור זה לכל איש ואישה ולכל זמן ומקום, אך חוקי התורה נקבעו על פי הרוב, כפי שמסביר הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פל"ד). ג. מבחינת טובת הילדים וייחוסם: ריבוי נשים עדיין מאפשר לזהות את האב והאם. ריבוי גברים מקשה על האפשרות לזהות את האב. ד. מבחינה כלכלית: בעבר לאשה היה הרבה יותר חשוב להיות נשואה, מאחר שבדרך כלל לא יכלה לפרנס את עצמה לבדה. לא לחינם התורה מונה את האלמנה עם העניים. ממילא, היה צריך לאפשר ריבוי נשים, כדי לתת מענה למצבים שבהם יש מעט גברים והרבה נשים, כגון לאחר מלחמה (גם הפער בגיל הנישואין הנ"ל עלול ליצור חוסר איזון מספרי בין המועמדים לנישואין לבין המועמדות, מאחר שהשנתון של המועמדות גדול מספרית מהשנתון של המועמדים - תופעה שמתרחשת בימינו בציבור הדתי!). נשים העדיפו להינשא כאשה נוספת, משום שחיים של אשה בודדה היו גרועים בהרבה. ה. מבחינת שלום האנושות: ברי שתחרות בין שני אנשים על אישה אחת תוביל להרבה יותר שפיכות דמים מאשר להיפך... כבר הרצח הראשון הוסבר בחז"ל על רקע זה (בראשית רבה פרשה כב, ז). על דרך הדרוש, יתכן להעמיס זאת על הגמרא בגיטין נח ע"א, הממשילה את איסור אשת איש ל"שתי פתילות בנר אחד": הניסיון מלמד שבריבוי פתילות באותו נר תוספת האור זניחה לעומת הנזק בתוספת הפיח ובזבוז השמן. והנמשל: ההנאה שעשויה להיות ממצב זה בטלה בהרבה ביחס לנזק. כאמור, אלו הסברים למצב שאינו מושלם, מה בין ה"נסבל" ל"בלתי נסבל". יהי רצון שנזכה כולנו לזוגיות בלעדית מנעורים עד זקנה ושיבה בקדושה וטהרה ושמחה, נישואין שממלאים ומגדילים את הנפש והנשמה בכל רבדיה, "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". הדברים מוקדשים לע"נ סבה של אשתי, ר' ישראל טייכלר ע"ה, שהלך לעולמו לאחרונה. בהקשרה של תשובה זו אציין שהיה נשוי לאשת בריתו, תיבדל לחיים, במשך כשבעים שנה!