האם אפשר לאכול סעודה קבע רגילה לפני הסעודה מפסקת בערב תשעה באב?

המנהג הרווח הוא לאכול לאחר חצות סעודת קבע על לחם עם מספר תבשילים, מברכים ברכת המזון ומתפללים מנחה. לאחר מכן חוזרים לבית לאכול "סעודה מפסקת" בכל גדריה (תבשיל אחד, על הארץ, ביחידות, ונהגו בביצה או עדשים). יש להיזהר שלא להערים ולאכול סעודות אלו בסמיכות, וכן לא לשבוע מדי בסעודה הראשונה, כדי שהסעודה המפסקת תהיה סעודת קבע. מקורות: הנה מבואר בשו"ע (סי' תקנ"ב סע' ט'): "סעודה מפסקת, היא סעודה הנעשית בערב תשעה באב אחר חצות היום, והיא הסעודה האחרונה שלפני הצום ואין אוכלים אחריה סעודת קבע נוספת". והוסיף על כך הרמ"א בשם המהרי"ל: "ומנהג בכל גלילות אשכנז לאכול סעודה קבועה קודם מנחה, ואח"כ מתפללין מנחה ואוכלים סעודה מפסקת". ואף שהרבו בסעודה ראשונה ולא הקפידו על הדינים המיוחדים של סעודה מפסקת לאסור שני תבשילים וכדו', מכל מקום כתבו הפוסקים שני טעמים ליישב את המנהג. ראשית הרמ"א עצמו כתב שהטעם הוא מצד הכנה ראויה לצום: "ונוהגין להרבות קצת בסעודה ראשונה, כדי שלא יזיק להם התענית הואיל ופוסקים מבעוד יום כמו ביום כיפורים; ויש קצת ראיה לזה ממדרש איכה רבתי", אך סיים "מיהו מי שיוכל לסגף עצמו ויודע בעצמו שאין התענית מזיק לו ומחמיר על עצמו, נקרא קדוש כנ"ל". וטעם נוסף משום הציפיה לישועה, כתב המג"א (שם סקי"א): "ול"נ טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יום טוב ת"ב והיה מרבין בסעוד' אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזכרון שיהפך ב"ב לששון ולשמחה עיין בב"י סוף סי' תקנ"ד". כלומר, להגביר את אמונתנו בבניין בית המקדש וזכר לשמחה שתהיה בע"ה עשר ייבנה המקדש. יש רבים שהסתייגו ממנהג זה וראו בו הערמה, כיון שמגיעים שבעים לסעודה מפסקת, והיא נאכלת עראי, ואם כן הסעודה הראשונה היא נחשבת לסעודה מפסקת וצריך לנהוג בה לפי הכללים של סעודה זו (ראה מהרש"ל סי' ל', ב"ח תקנ"ב ד"ה ודבר, מג"א שם סק"י), וכתב בערוה"ש (שם סע' י"א): "רבינו הרמ"א אוהב ישראל היה וטרח ליישב המנהג, אבל מנהג זה אינו נכון". הסתייגות זו הובאה במ"ב (שם סקכ"ב): "ורבים מאחרונים אין דעתם נוחה בזה להרבות מתחלה בכמה מיני תבשילין ולהתענג בהם וזהו עיקר סעודתו ואחר מנחה שאינו רעב ואינו צמא כלל אוכל לזכר סעודה מפסקת והוא רק כעין סעודת עראי וע"כ יש מהם שאומר שלא יאכל קודם מנחה רק תבשיל אחד ואחר מנחה יאכל עדשים או ביצים וכנ"ל ואף שגם זה בכלל תבשיל הוא לא מצטרפי אהדדי". אולם חתם את דבריו, ביישוב מנהג זה: "והא"ר כתב להצדיק קצת את המנהג וז"ל אומר אני דכל זמן שהוא מכוין לש"ש בכונת הנ"ל [דהיינו שלא יזיק לו התענית] הרשות בידו אבל עכ"פ יראה כל אדם שלא ישביע עצמו יותר מדאי והחכם עיניו בראשו כדי שיוכל לאכול אחר המנחה סעודה המפסקת שלא יהא כאכילה גסה ועראי עכ"ל ובסעודה המפסקת יוכל לאכול פת עם תבשיל ולא מצטרפי אהדדי כיון שבירך בהמ"ז וגם התפלל מנחה באמצע". ולכן למעשה הנח להם לישראל, והנוהג כך יש לו על מי לסמוך, רק שיקפיד שלא לשבוע יותר מדי בסעודה הראשונה ולאכול לחם בסעודה השניה כדי שהסעודה מפסקת תהיה קבועה ולא ארעית, כאמור לעיל. לא התייחסנו בתשובה זו לאיסור ריבוי תבשילים, אך נכתוב בקצרה, שהמנהג לאכול בסעודה זו על הרצפה כאבלים (שו"ע שם סע' ז'), ונכון להזהר להניח דבר חוצץ בין הגוף לרצפה (כה"ח שם ל"ט). ואוכלים רק תבשיל אחד מחמת הצער על החורבן, ומלבד הלחם, נהגו לאכול עדשים או ביצים כמו אבלים, וז"ל המחבר (שם סע' ה'): "נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם, שהם מאכל אבלים". והוסיף הרמ"א: "ויש נוהגים לאכול ביצים קשים, שהוא ג"כ מאכל אבלים". ואוכלים סעודה זו ביחידות (שו"ע שם סע' ח'). וכתב הרמב"ם (תעניות ה' ט') ע"פ הגמ' (תענית ל. גבי מנהגו של רבי יהודה ברבי אליעאי): "זו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יתר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן, ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו, וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה, ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת". בשורות טובות ישועות ונחמות,