2 בחינות במתן תורה - המקבל והנותן | הרב אליהו ברין | בית המדרש | אתר ישיבה

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

לימוד יומי מוצ"ש ה' תמוז ה'תשפ"ו

הקדשת הלימוד באתר

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
לימוד בספר תפארת ישראל
תפארת ישראל – הרב אליהו ברין

קטגוריה משנית

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

לחץ להקדשת שיעור זה

22 דק' קריאה • 41 דק' צפיה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

פרק מג
בחלופים שיש בין דברות ראשונות בפ' יתרו ובין דברות בפ' ואתחנן במשנה תורה, שכאשר ראינו הדברות בפ' יתרו והדברות שבמשנה תורה מצאנו חלוף ביניהם והחלופים הם אלו, בדברות הראשונות בדבור לא יהיה לך כתיב וכל תמונה, בדברות האחרונות כל תמונה, בראשונות כתיב על בנים על שלשים ועל רבעים בדברות אחרונות כתיב על בנים ועל שלשים, בדברות ראשונות כתיב ולשומרי מצותי ובדברות אחרונות ולשומרי מצותו (המחבר ז"ל מדבר בכאן מן הכתיב, אבל הקרי הוא באמת גם באחרונות מצותי). בדבור זכור בראשונות זכור את יום השבת לקדשו בדברות שניות שמור, בדברות ראשונות לא כתיב שורך וחמורך בדברות אחרונות כתיב שורך וחמורך, בדברות ראשונות כתיב ובהמתך בדברות אחרונות כתיב וכל בהמתך, בדברות ראשונות למען ינוח בדברות אחרונות לא כתיב למען ינוח, בדברות ראשונות נתן טעם לשמירת שבת כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובדברות אחרונות נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, בדבור כבד בדברות ראשונות לא כתיב כאשר צוך ה' אלקיך ובדברות אחרונות כתיב כאשר צוך ה' אלקיך, בדברות ראשונות לא כתיב למען ייטב לך בדברות אחרונות כתיב למען ייטב לך, אלו החלופים הם בין חמש דברות הראשונות שבפ' יתרו ובין חמש דברות ראשונות שבמשנה תורה. וכאשר ראינו דברי חכמים על זה אמרו במסכת שבועות (כ' ע"ב) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן יכולה לשמוע. והנה קשה אם אלו שני דברים נאמרו כאחד עדיין יש לשאול למה בדברות הראשונות כתיב זכור ובשניות שמור ולא הפך בראשונה שמור ובאחרונה זכור, ועוד מה נאמר בשאר החלופים אשר אמרנו, אם נאמר שזה הדין וזה המשפט גם כן בשאר החלופים למה זכרו זכור ושמור בפרט ולא זכרו כל שאר דברים לומר שנאמרו בדבור אחד, ועוד איך אפשר לומר שיהיו כל הדברים נאמרו בדבור אחד כי דבר זה שייך לומר בחלופים כמו זכור ושמור אבל דבר שנכתב במשנה תורה ולא נכתב כלל בדברות הראשונות מה שייך לומר שנאמרו בדבור אחד. אמנם מה שהקשה הראב"ע בפ' יתרו על דברי חכמים כי דבר זה שלא בטבע שיאמר ב' דברים כאחד, שהרי אי אפשר שיאמר האדם מלת זכור אלא אם כן יקדים הז' לכ"ף והכ"ף לרי"ש ומכל שכן שאי אפשר שידבר שני מלות שאין ענינם שוה בפעם אחד, ואם יאמר שדברי הקדוש ברוך הוא הם דרך נס ופלא יקשה כי איך אפשר שישמעו שני דברים כאחד שצריך שיכנס אות הראשון קודם באוזן ואח"כ השני ואי אפשר שיכנסו שני דברים כאחד באוזן, אלו הם דברי הראב"ע והוסיף עוד דברים כאלה וכאלה ואסף דברי רוח בחפניו ויש בוטה כמדקרות חרב. והוא פירש כי שמור הוא כמו זכור כי זכור פירוש שלא ישכח איזה יום מן השבוע לקדשו וכן שמור את יום השבת לקדשו שישמור יום השבת שלא ישכח מלקדשו. ואלו דברים כמו שרמז הרמב"ן ז"ל על הראב"ע שלא ידע מן השרשים אשר הם לחכמים, אשר אמרו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, לכך שמור את יום השבת לקדשו אין ספק שהוא לא תעשה ואילו זכור את יום השבת בודאי הוא עשה, ומכל שכן כי כאן מוכח בפירוש מן הכתוב שנתן טעם בראשונות כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובדברות שניות נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, שכל זה נראה כי הבדל יש בין זכור ובין שמור כמו שיתבאר בפירוש דבר זה. ומה שאמר כי איך אפשר דבר זה כמו שמבואר בדבריו, הלא אמרו ז"ל עצמם שאי אפשר אל פה לדבר ואל אוזן לשמוע, ורצו בזה כי לא היה קול גשמי ולא שמיעה גשמית רק קול רוחני, ואם כן מה שאלה בדבר זה כיון שהם בעצמם אמרו כך. ועוד מה עלה על דעתו וכי הדברים אשר דבר השם יתברך שוים אל דבור בני אדם, כי דבר זה אינו כלל, שהרי משה שמע הדבור וכל ישראל לא שמעו וכי דבר זה בדרך הטבע כאשר קול אחד יוצא שהאחד ישמע ואחד לא ישמע והכתוב אומר (דברים ד') השמע עם קול אלקים חיים מדבר וגו' ויחי ואם כן מאי קשיא:
וקודם שבאנו לבאר דבר זה, ראוי לך לדעת ההפרש שיש בין משנה תורה אשר בה גם הדברות השניות ובין שאר התורה. במסכת מגילה (ל"א ע"ב) אין מפסיקין בקללות וקאמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל בקללות שבמשנה תורה מפסיקין ואין בכך כלום מאי טעמא הללו מפי הקדוש ברוך הוא נאמרו ובלשון רבים נאמרו והללו משה מפי עצמו אמרן ובלשון יחיד ע"כ. ואין הכונה הזה ח"ו שיאמר משה דבר מפי עצמו אף אות אחת, רק ההפרש שיש בין המשנה התורה ובין שאר התורה כי התורה שנתן השם יתברך לישראל יש בה שתי בחינות, הבחינה האחת מצד השם יתברך אשר הוא נותן התורה, הבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה. ואם היה אחד נותן לחבירו דבר והם שוים במדרגה אין כאן רק בחינה אחת כי שניהם שוים במעלה, אבל כאשר השם יתברך שהוא על הכל נתן התורה לישראל והם בארץ אי אפשר שלא יהיה כאן בחינה מיוחדת מצד הנותן ובחינה אחרת מצד המקבל. ולפיכך התורה כולה חוץ ממשנה תורה שהוא חומש האחרון ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן, כי המקבל מקבל בסוף כאשר גמר הנותן את גזרת דבריו ואז המקבל מקבל, ולפיכך נקרא משנה תורה כאילו היה דבר מיוחד שהוא מצד המקבל, ויש בחינה מצד המקבל דכתיב במשנה תורה (דברים א') הואל משה באר את התורה הזאת כי המקבל הוא צריך יותר פירוש וביאור, וזהו ההפרש אשר יש בין התורה ובין משנה תורה. ולפיכך כל דבור שנאמר בתורה אף שמשה היה מדבר אותו מכל מקום היה כאלו השם יתברך מדבר כל התורה, שכך גזר וכך צוה השם יתברך והיה השם יתברך נותן הדבור בפיו וכמו שכתוב בעשרה דברות (שמות י"ט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול, וכך היה בכל דבור שהיה מדבר משה, השם יתברך שם הדבור בפיו. אבל משנה תורה היה מדבר משה מעצמו כמו השליח שמדבר כאשר צוה לו המשלח, וזה פירוש מה שאמרו חכמים קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם כלומר שלא היה השם יתברך נותן הדבור בפיו שלא היה משנה תורה רק לקבל את התורה, והקבלה הוא על ידי מי שקרוב אל המקבל כי המקבל הוא עיקר במשנה תורה, לכך היה זה על ידי משה רבינו ע"ה שהוא קרוב אל המקבל, כלל הדבר כי השם יתברך נתן התורה וישראל היו מקבלים אותה והקבלה היא בסוף וזהו משנה תורה שהיא בסוף, ולכך הדבור הוא כפי הראוי אל המקבל כי המקבל הוא עיקר שם, דהיינו כי משנה תורה לאוסופי אתי לבאר יותר כאשר ראוי אל המקבל וזהו עיקר גדול, ובזה יתורץ כל החלופים והשנוים שהם בדברות אחרונות. ועוד תדע כי התורה היא הברית בין השם יתברך ובין ישראל המקבלים את הברית, והברית הוא מחבר כורת הברית והמקבל את הברית ביחד, וכל דבר שמחבר את שנים ביחד בצד אחד הוא קרוב אל האחד ובצד השני קרוב אל האחר. ולכך התורה שהיא הברית בין השם יתברך ובין ישראל בצד אחד קרוב התורה אל השם יתברך אשר כרת הברית ובצד השני קרוב התורה אל המקבל הברית הם ישראל, ולכך כל התורה חוץ ממשנה התורה השם יתברך בעצמו דבר עליהם והוא הכורת הברית, אבל משנה התורה שהוא בסוף התורה והוא קצה השנית הוא קרוב אל ישראל המקבלים התורה, ולפיכך משנה תורה מפי משה שמעו כי משה קרוב אל ישראל הם המקבלים ומפני כך היו שני לוחות הברית גם כן ולא היה לוח אחד, מפני שהם לוחות הברית וכל ברית הוא בין שנים האחד הכורת והשני המקבל הברית, ולכך היו חמש כתובים על לוח אחד וכל החמש מה שלא יעשה אל השם יתברך אשר כרת ברית עמהם, ולוח השני נגד מקבל הברית הוא האדם ולכך על לוח השני כתובים מה שלא יעשה אל מקבל הברית. ודבר זה עצמו בתורה גם כן שהיא הברית גם כן בין השם יתברך ובין ישראל שכל התורה חוץ ממשנה תורה דבר השם יתברך בעצמו אבל משנה תורה הוא כנגד מקבל הברית הם ישראל, ולכך כל משנה התורה בלשון יחיד נאמרה מפני כי משנה תורה שהוא קרוב אל המקבל כמו שאמרנו הוא מאחד ומקשר את ישראל כאיש אחד, וגם כי כל התורה שהיה השם יתברך מדבר היה מדבר אל האדם מצד כי האדם הוא בעל שכל, ולפיכך כל הדברות היו כאשר ראוי אל האדם השכלי שאין צריך אליו ביאור ופירוש כל כך, אבל משנה תורה שהוא סוף התורה ואין קבלת התורה מצד השכל רק מצד המקבל החמרי ומצד הזה ראוי קבלת התורה לאדם ולא אל המלאכים השכלים, ולפיכך משנה תורה היה מדבר משה שהיה אדם והיה מדבר אל ישראל מצד שהם בני אדם המקבלים לכך צריך פירוש יותר, וזה שאמרו משנה התורה לאוסופי אתי, ואי אפשר לכתוב בפירוש רק שפתחנו לך פתח ותבין הדברים שהם דברי חכמה, וכל אלו דברים ברורים מאד והכל הוא ענין אחד ואין חילוק, ובשביל זה יבואר כל החלופים והשנוים שהם בפ' ואתחנן ובפ' יתרו, ומעתה תבין ותדע כי לא הוקשה לרז"ל בכל התוספת שיש בדברות משנה תורה כי הוא ביאור לתורה, וכל הדברים אשר זכרנו החילוף אשר בין חמשה דברות הראשונות של פ' יתרו ובין חמשה דברות ראשונות של משנה תורה הכל הוא תוספת ולא גרעון, כי מה שנאמר במשנה תורה כל תמונה בלא וי"ו אל תאמר שזהו גרעון, כי כאשר כתיב לא תעשה לך פסל הנה כלל הכל באזהרה אחת, וכאשר כתב לא תעשה לך פסל כל תמונה הרי יש כאן תוספת כאלו כתיב לא תעשה לך פסל דהיינו כל תמונה בעולם ולפרש כל פסל הוא דאתי, אבל פסל וכל תמונה משמע שני דברים ולא יהיה קאי לא תשתחוה להם רק על וכל תמונה שנזכר שנית, ולכך כתיב פסל כל תמונה בדברות אחרונות דהשתא קאי בודאי לא תשתחוה להם ולא תעבדם גם על פסל, ולא היה משמע כך כאשר היה נכתב פסל וכל תמונה שהיה בא לא תשתחוה רק על כל תמונה, ועוד יתבאר. ועל שלשים הוי"ו הוא תוספת בדברות אחרונות, ויראה כי הוא תוספת ביאור שלא תאמר כי השם יתברך פוקד עון אבות על בנים כשנתמלאה סאה שלהם, ואם לא נתמלא סאתם ולא שלם עונם ולא פקד על הבן יפקוד על בני בנים, ואם עדיין לא שלם העון יפקד על רבעים אבל על דור חמישי לא יפקד עון האב הראשון, וזהו פירוש הרמב"ן ז"ל, והוצרך הרמב"ן ז"ל לדחוק מה שכתב במשנה תורה ועל שלשים ועל רבעים שהוא בטעם או כלומר או שלשים או רבעים, אבל אין הפירוש כך, כי לכך הוסיף וי"ו בדברות אחרונות לומר כי פוקד עון על בנים ועל שלשים גם על רבעים, כי לפעמים הוא רשע גדול שפוקד העון על שלשים ועל רבעים, וכאשר יאמר על שלשים כל שכן שפוקד על בני בנים וכן כאשר יאמר על בנים כל שכן על עצמו. וכן מוכח מדברי חכמים במדרש (ילקו"ש שלח ר' תשמ"ג) משל לד' דיוטאות נפלה דליקה באחת מהן וכו', כמו שהתבאר למעלה, והדליקה הוא העונש ומוכח שפוקד העון על כולם ולכך הוסיף במשנה תורה ועל שלשים ופי' זה ברור. והכל הוא לפי מה שהוא רשע כאשר הוא אינו רשע כל כך אין העונש חל רק עליו, ואם הוא יותר רשע פוקד על בנים ואם יותר רשע פוקד עוד על בני בנים וכן כולם. ומעתה הוא דומה אל עושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי, שאם הוא צדיק יותר החסד הוא לבניו אחריו יותר עד לאלפים. ודבר זה הוסיף באור במשנה תורה בזה שאמר ועל שלשים, כי משנה תורה לאוסופי אתי כאשר היה הדבור בהר סיני על בנים על שלשים מכל מקום פירוש הדבור הוא על בנים ועל שלשים כי דבר ה' צריך לביאור, ולפיכך לא קשיא מה שאמר הכתוב בפ' ואתחנן (דברים פרשה ו') את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם כי בודאי גם זה דבור ה' רק שהוא תוספת ביאור, וכן מה שנאמר בדברות אחרונות מצותו הוא תוספות שהוא שייך אל דברות אחרונות. ועוד יש לך לדעת כי כאשר תעיין תמצא מן לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא שמדבר תמיד בלשון נסתר כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא וכן אח"כ כי ששת ימים עשה ה' את השמים ולא כתיב אשר עשיתי וכן כל הדברות, והטעם בזה כי אנכי ולא יהיה לך הם שייכים אל השם יתברך עצמו כי אלו שני דברות מפי הגבורה שמענום וכמו שהתבאר למעלה, ולכך הם לנוכח לגמרי כי איך לא היה נמצא להם לנוכח שהרי זה קבלת מלכותו ובודאי בקבלת מלכותו יתברך נמצא להם ולפיכך הדבור באלו שנים לנוכח, אבל שאר הדברות אינם לנוכח כי אף על גב כי שאר דברי תורה גם כן לנוכח אינו דומה כי שאר התורה היה הדבור על ידי משה והיה מדבר עמהם לנוכח אבל עשרת הדברות השם יתברך היה המדבר כדכתיב משה ידבר והאלקים יעננו בקול, ולפיכך היה הדבור לא תשא בלשון נסתר ולא בלשון נוכח. ומפני כי ולשומרי מצותו הוא דבק אל לא תשא שאחריו נאמר, ולכך כתיב מצותו בלשון נסתר לפי שהוא דבק אל לא תשא שהוא גם כן בלשון נסתר. והרמב"ן ז"ל פי' כי לכך שם ה' אלקיך בלשון נסתר, כי אנכי ולא יהיה לך בלבד שמענו מפי הגבורה ומכאן ואילך משה ידבר והאלקים יעננו בקול ולכך כתיב בלשון נסתר כאלו משה ידבר לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. ואין צריך לומר כך כי אף על גב כי משה ידבר היה הדבור בא מן השם יתברך שהרי כתיב את עשרת הדברים דבר ה' אל כל קהלכם, אבל הפירוש כמו שאמרנו כי שני הדבורים שהם קבלת מלכותו יתברך זה היה לנוכח לישראל כי זהו עצם קבלת מלכותו הקדוש ברוך הוא עליהם ולכך היה הדבר לנוכח. ומפני כי הדברות האחרונות יותר מתחברים יחד כמו שיתבאר שהרי חמשה דברות אחרונות שבמשנה תורה הם בוי"ו החבור, ואף כי חמשה דברות ראשונות לא נאמר בהם וי"ו החבור מכל מקום הם מתחברים יחד וכמו שיתבאר, ולפיכך אילו כתיב במשנה תורה ולשומרי מצותי לשון מדבר בעדו ואח"כ הדבור הג' בלשון נסתר וכן כל שאר הדברות לא היה אל הדברות מן לא תשא ואילך החבור עם השני דברות הראשונים כי הראשונים בלשון מדבר בעדו ואח"כ בלשון נסתר, ולכך התיבה האחרונה מן לא יהיה לך שהוא לשומרי מצותו בלשון נסתר לחבר דבור זה עם אותם שבאו אחריו. וכן מה שנאמר בדברות האחרונות וכל בהמתך והוסיף שורך וחמורך מה שלא נאמר בדברות הראשונות, הכל הוא תוספת ביאור ללימוד שלהם כי כך ראוי לענין משנה תורה שהיא תוספת ביאור, אבל לפי מה שאמרנו כי משנה תורה הוא כנגד המקבל הוא האדם לכך כתב שורך וחמורך כי השור והחמור שעושה בהם האדם קרובים אליו מעבדו ואמתו, כמ"ש ר' יוסי (שבת קי"ח ע"ב) מעולם לא קריתי לשורי שורי רק שדי ולכך אין לכתוב במשנה תורה שהיא נאמרה אל המקבל עבדך ואמתך וכל בהמתך כי שורו וחמורו אשר הם לצורך האדם נחשב לו לאדם יותר משאר בהמתו ואינו כמו עבדו ואמתו. ומפני טעם זה כתוב ג"כ בדבור זכור ובהמתך ולא כתיב וכל בהמתך כמו שכתוב בדבור שמור, כי מאחר שלא הזכיר כאן שורך וחמורך רק החשובים ביותר ולא הזכיר כל מה שהוא צריך אל האדם המקבל לכך לא כתב וכל בהמתך אבל בדברות אחרונות שהזכיר שורך וחמורך אשר הוא צריך אל המקבל הזכיר גם כן וכל בהמתך שגם כן הוא צריך אליו. ועוד יש בזה דבר עמוק ותבין אותו ממה שאמרנו כי משנה תורה קרובה אל המקבל. וכן מה שלא נאמר בדברות ראשונות למען ייטב לך ובדברות אחרונות למען ייטב לך כבר בארנו לך למעלה, כי הדבר אשר אינו ראוי לעולם במה שהוא עולם גשמי ולפיכך אי אפשר שיהיה בעולם דבר שהוא אלקיי לגמרי בשלימות מבלי שיצורף אליו החסרון, וכאשר היה דבר השם יתברך אל ישראל פנים אל פנים היה הדבור הזה לאדם בצד שיש לאדם מעלה אלקית נבדלת, ומדרגה זאת אינה לאדם בשלימות רק בחסרון כי האדם אינו נבדל לגמרי רק הוא אנושי, ולפיכך לא כתיב בדברות הראשונות למען ייטב לך, כי הדבר שהוא בשלימות מבלי שום חסרון הוא טוב והדבר שמצורף אליו חסרון לא שייך אצלו טוב כי הטוב הוא בלא חסרון. ובדברות השניות אשר באר משה לישראל ואין דבר זה במדרגה כמו הדברות הראשונות ששמעו מפי השם יתברך, כי ראוי מדרגה זאת לאדם מצד שהוא אדם ומצד הזה אין חסרון והדבר שאין בו חסרון הוא הטוב, אבל המדרגה האלקית לגמרי אי אפשר שתהיה מדרגה זאת בשלימות ולכך לא נאמר בראשונות טוב. וכתיב בדברות האחרונות גם כן למען יאריכן ימיך חסר וי"ו לתוספת ביאור, וזה שכל מקום שנאמר ימים רבים אינם אלא של צער מפני כי דומים לו שהם רבים אף שהם מעט, והפך הימים הטובים נראים שהם אחדים כדכתיב (בראשית כ"ט) ויהיו בעיניו כימים אחדים אף שהם רבים, ולפיכך כתיב למען יאריכן ימיך חסר וי"ו כלומר שהם ימים טובים כאילו אינם רבים שכך הם ימי הטובה ודבר זה מבואר. ובדבור זה הוסיף כאשר צוך שדבר זה תוספת ביאור שמבאר המצוה לומר שתקיים המצוה בענין אשר צוך, וכבר בארנו למעלה כי משנה תורה הוא ביאור ולפיכך נאמר כאשר צוך, וגם מפני כי כאשר צוך בא על חוזק האזהרה שיש לכבוד אב ואם, כי כבוד אב ואם נקרא משפט לפי שהוא מחוייב כמו שהארכנו למעלה. ומפני כי דברות אחרונות נגד המקבל כמו שאמרנו, והמקבל הוא מקבל חוזק האזהרה שהוא במצוה ולכך הוסיף במשנה תורה דוקא כאשר צוך, ועוד יתבאר:

פרק מד

series?.Name || 'Series image'

תפארת ישראל – הרב אליהו ברין (32)

הרב אליהו ברין

24 - מעלת השבת וכיבוד אב ואם

25 - 2 בחינות במתן תורה - המקבל והנותן

26 - חטא העגל

טען עוד

כבר התבאר לך כי החלופים שיש בין דברות הראשונות ובין דברות אחרונות הוא מצד התוספת שראוי למשנה תורה מן הטעם אשר אמרנו והם דברים ברורים. ומזה תוכל להבין מה שאמרו ז"ל (שבועות כ' ע"ב) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו יותר מכל שאר החלופים והשנוים, כי שאר החלופים לפי הראוי ולפי הסדר, אבל זכור ושמור אי אפשר לומר בשביל התוספת בדברות שניות דאין כאן תוספת רק חסרון שהרי לא נזכר כלל זכור בדברות שניות ואם כן אין כאן תוספת. ואם הפשטנים אשר לא הבינו דברי תורה אמרו כי שמור הוא כמו זכור ואין כאן רק מלות שונות, אין צריך להשיג על דברים כאלו, כי כאשר תתבונן במה שכתוב בדברות הראשונות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ובדברות שניות כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו', יתבאר לך בבירור שהשנוי הזה נמשך בשביל כי בדברות הראשונות נאמר זכור את יום השבת ובדברות שניות כתיב שמור את יום השבת, והדבר אשר הוא מקובל לרבותינו ז"ל כי כל מקום שנאמר שמור הוא מצות לא תעשה ואם כן מצות עשה של זכור חסר לגמרי, וזה שהוכרחו לומר כי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וכן שוא ושקר גם כן בדבור אחד נאמרו, מפני שאף על גב שאין כאן שנוי מלאו לעשה ומעשה ללאו, מכל מקום יש כאן חלוף שהוא גרעון שהרי לא כתיב שקר בדברות אחרונות, ולכך הוצרכו לומר בדבור אחד נאמרו. ועוד כבר אמרנו כי הדברות במשנה תורה הם לתוספת ולא תמצא תוספת בלא עיקר, ולכך כאשר עיקר הדבר נכתב בדברות האחרונות ויש בהם תוספת זהו בודאי שייך לומר שפיר אבל שיהיה שנוי בעיקר הדבור דבר זה לא יתכן כלל, ולפיכך כל השנוי אשר בדברות כולם הם תוספת שהרי עיקר הדבור אין לו שנוי רק שיש כאן תוספת, אבל זכור ושמור שהעיקר הדבור הוא המצוה עצמה היא זכור ובדברות אחרונות שמור לא יתכן לומר שהשנוי הוא תוספת אחר כי השנוי הוא בעיקר הדבור, וכן שוא ושקר הרי המצוה עצמה שלא יעיד שקר או שלא יעיד שוא ולכך באלו שנים בפרט אמרו שנאמרו בדבור אחד כי כל שאר החלופים כלם הם כסדר מפני שמשנה תורה לאוסופי אתא. ומעתה לא יקשה מה שכתב בדברות אחרונות לא תתאוה ובדברות הראשונות לא תחמוד וגו', כיון שכתיב לא תחמוד בתחלת הדבור הרי יש כאן עיקר הדבור בשניהם בשוה ואין קשיא כלל כאשר עיקר הדבור שוה בשניהם. אמנם כל שאר החלופים שהם בדבור זכור ושמור הם נמשכים אחר התחלת הדבור של כל אחד ואחד, כי זכור הוא מצות עשה לזכור את יום השבת והזכירה הזאת הוא מורה על מעלת שבת ולכך יזכור אותו ומה מעלתו של שבת כי מה יום מיומים, ואמר כי בודאי יש יום מיומים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', וזהו מעלת השבת מבין שאר הימים שהוא יום מקודש משאר הימים. ובמצות זכור לא שייך הטעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ובמצות זכור לא שייך הטעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' כי זה אין טעם כלל אל מעלת ומדרגת השבת על שאר הימים ולפיכך הוצרך לתת טעם כי ששת ימים וגו', ואצל שמור שאינו רק לא תעשה שלא יעשה מלאכה ומה שהאדם יושב בטל ואינו עושה מלאכה אין זה מעלת השבת שהרי אין זה דבר נראה שכמה בטלנים יש, רק עיקר מעלת השבת על ידי מצות עשה להזכיר יום השבת שזהו מעלת השבת בפעל, ולפיכך במצות שמור לא נתן הטעם כי ששת ימים עשה ה' וגו' כי זה מורה על מעלת השבת, רק נתן טעם למה שאמר שמור שיהיו נזהרים ישראל בשמירתו ושלא יחללו אותו יותר מכל העמים ואל דבר זה צריך טעם שמאחר שהשם יתברך ברא עולם בששה ימים ונח ביום השביעי ראוי שיהיו כל הנמצאים שומרים השבת כי אין זה מגיע לישראל בלבד, ועל זה נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים כלומר כי השבת מתיחס לישראל דוקא, כי כמו העולם שברא השם יתברך בששת ימי בראשית ולא היה בו מנוחה ואח"כ קבל העולם השלמות והמנוחה, כך וזכרת כי עבד היית במצרים ולא היה לך מנוחה ויפדך מבית עבדים והקנה לך ההשלמה והמנוחה. ועוד כי דבר זה שהוא יציאת מצרים היה השלמת העולם לגמרי, כי לא הושלם העולם עד שהיו ישראל במציאות, ולפיכך יציאת מצרים שאז היו ישראל לעם הוא השלמת העולם, ולכך השלמת ישראל היה כמו השלמת העולם כי כמו שהעולם לא היה לו מנוחה ובשבת קנה השלמתו כך ישראל היו לעבדים בעמל ויגיעה ולא היה להם מנוחה עד שיצאו ממצרים ואז קנו המנוחה, ולפיכך דבר זה עצמו מה שישראל יצאו ממצרים הוא מתחבר עם השבת כי עתה היה השלמת העולם לגמרי והוא השלמה העליונה אשר קודם זה לא היה לעולם עדיין השלמה אליו וכאילו עתה קנה ההשלמה, ובארנו דבר זה באריכות יותר במקום אחר, בשביל זה ראוי שיהיה מצווך את יום השבת יותר מכל האדם כי הם אינם ראויים לשבת כי אם ישראל שבהם השלים השם יתברך את עולמו, ואי אפשר לפרש יותר כי פירשנו אותו במקום אחר. ומזה הטעם נקרא שבת הגדול השבת שלפני הפסח, כי הפסח שבו יצאו ישראל ממצרים הוא ההשלמה הגדולה והעליונה שהשלים העולם כאשר יצאו ישראל והיו לעם אל השם יתברך, וכאשר נברא העולם בשבעת ימי בראשית היה דבר זה בכח בלבד ויצא לפעל, כי לא היה בעולם בריאה חדשה רק כמו שאמרו על כל הנסים שנתחדשו בעולם (בראשית רבה פ' ה') תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית על הים שיהיה נקרע וכן על כל הנסים ור"ל שכל הנסים היו בכח ויצאו לפעל בזמנם ולפיכך מה שיצאו ישראל לפעל היה בכח הבריאה גם כן. ולפיכך שבת שלפני הפסח ראוי לקרא שבת הגדול, כי שם השם יתברך בכח השלמת הבריאה של שבת בראשית לצאת לפעל לגמרי מה שיושלם העולם על ידי ישראל, והוא גדול יותר ויותר ממה שהוא שבת בראשית שהשלים הטבע בלבד ושבת שסמוך לפסח שיצאו ישראל ממצרים בשביל יציאת מצרים שהיה בכח השבת ראוי שיהיה נקרא שבת הגדול, כי היציאה ממצרים היא השלמה העליונה וגדולה וזהו פירוש האמת והנכון. ועוד יש לך לדעת מה שכתוב בדברות אחרונות וזכרת כי עבד היית במצרים זהו עצמו הטעם שישמרו ישראל השבת, והוא מבואר ממה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' י"א) אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג והשיב לה הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל יהיה בן זוגך, כי ישראל הם נבדלים מן האומות והשבת נבדל משאר הימים כמו שהתבאר למעלה ולכך הם בעצמם מזדווגים ומתחברים יחד. וזה שאמר שמור את יום השבת לקדשו שלא לעשות מלאכה בשבת שהוא קדוש ונבדל משאר הימים וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך משם, וכבר בארנו כי מה שהוציא השם יתברך את ישראל מבית עבדים ששם היו עבדים דבר זה מורה שהיו נבדלים בקדושה מן האומות החמרים וכמו שבארנו למעלה אצל אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו' מבית עבדים ע"ש, ודבר זה קדושת ישראל לכך נתתי לך השבת שהוא נבדל גם כן מן ימי החול אשר בהם המלאכה והשביתה מן המלאכה היא קדושה נבדלת על כן צוך ה' אלקיך את השבת כי השבת הוא בן זוגך לגמרי, ובחבור גור אריה בפ' ואתחנן תמצא עוד פירוש ע"ש, גם בחבור גבורת ה' (פרק מ"ה) ע"ש:
וכאשר תבין דברים אלו אשר אמרנו תוכל להבין למה בדברות ראשונות כתיב זכור ובדברות שניות שמור ולא ההפך, וזה כי לפי שפירשנו למעלה כי משנה תורה קרובה אל המקבל הם ישראל ואילו שאר תורה קרובים הדברים אל השם יתברך, ולכך מצוות עשה שיש להם מעלה יותר קרובים אל השם יתברך ומצות לא תעשה קרובים אל המקבל ודבר זה ידוע, ולכך אף הנשים חייבות במצות ל"ת אבל במ"ע אין הנשים חייבות בכלם, והבן זה. ולפיכך בדברות ראשונות כתיב זכור שהוא מצות עשה אבל בדברות אחרונות כתיב שמור שהוא לא תעשה. ומה שתמה הרמב"ן ז"ל אחר שזכור ושמור שניהם נאמרו מפי הגבורה למה לא נכתבו שניהם בלוחות, דבר זה אין קשיא כלל כי אף על גב שזכור ושמור נאמרו בדבור אחד אין לכתוב בלוחות רק דבור זכור כשם שלא נזכר בפ' יתרו רק זכור בלבד מטעם שהתבאר שאין זכור בלא שמור עמו. ויראה כי לדעת רבותינו ז"ל כתב בלוחות שניות דברות אחרונות שבפ' ואתחנן ולא ראשונות שבפ' יתרו, מפני שהלוחות השניות היו מעשה משה ולכך ראוי לכתוב שם שמור אשר הוא במשנה תורה, וזהו אמרם (ב"ק נ"ד ע"ב) מפני מה לא נאמר טוב בדברות ראשונות שלא יאמרו פסקה טובה ח"ו מישראל ואם לא היה טוב בלוחות שניות כל שכן יאמרו ח"ו אין טובה לישראל אחר שאין בלוחות שניות טוב. וכן מוכח לפי הפירוש אשר אמרנו למעלה כי לא נאמר טוב בלוחות ראשונות מפני שהיו מעשה אלקים. ומזה נלמד כי הלוחות השניות שהיו מעשה משה נאמר בהן טוב כך יראה דברי חכמים ואין ספק בזה כלל. ועוד נראה כי לכך לא כתב בדברות ראשונות זכור ושמור ביחד מפני שבא לומר כי יש אל מצות השבת שתי מדרגות זו על זו הא' הוא שמור ויותר מזה זכור, ואילו נכתבו ביחד לא היה זה רק ענין אחד לא שני דברים, וזה שרמזו חכמים במדרש (שו"ט מז' צ"ב) כל ענינה של שבת כפול קרבנה כפול שני כבשים עומרה כפול שני עומרים לאחד עונשה כפול מחלליה מות יומת שכרה כפול וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד אזהרתה כפול זכור ושמור, וכל זה סוד אחד מורה על מדרגת השבת והוא ידוע למבין, ואילו נכתב ביחד לא היה כאן כפול רק עשה ולא תעשה והבן זה, ובדבור שמור נאמר כאשר צוך ולא נאמר זה בדבור זכור, והטעם כמו שבארנו כי משנה תורה היא תוספת ביאור וכאשר צוך הוא תוספת ביאור לומר במרה אפקידו כמו שיתבאר בסמוך כי שבת וכבוד אב ואם במרה אפקידו ונכתב זה במשנה תורה כמו שיתבאר:

פרק מה
בחלופים אשר יש בין חמש דברות אחרונות של יתרו ובין חמש דברות אחרונות של ואתחנן, והחלופים הם אלו, בפרשת יתרו לא תרצח לא תנאף לא תגנב כולם בלא וי"ו, ובדברות ואתחנן כולם בוי"ו לא תרצח ולא תנאף ולא תגנב וכן כולם, בפ' יתרו מקדים בית רעך ובפ' ואתחנן מקדים אשת רעך ואחר כך בית רעך. בדברות יתרו לא תחמוד בית רעך ובדברות ואתחנן ולא תתאוה בית רעך, בדברות יתרו לא כתיב שדהו ובפ' ואתחנן כתיב שדהו. אבל מה שנאמר בדברות ראשונות לא תענה ברעך עד שקר ובדברות אחרונות כתיב עד שוא דבר זה כבר בארנו שאמרו ז"ל שוא ושקר בדבור אחד נאמרו ללימוד שלהם כמו שדרשו ז"ל במסכת שבועות (כ' ע"ב). אמנם שאר החלופים כבר התבאר לך כי הבדל יש בין משנה תורה ובין שאר התורה, כי משנה תורה הוא יותר קרוב אל האדם המקבל ומפרש אל המקבל יותר כפי מה שהוא ראוי אל המקבל, ומפני כך אלו דברות אחרונות שבפרשת ואתחנן הכל בוי"ו כי המצות כל אחת ואחת מחולקת לעצמה והאדם שהוא המקבל הוא אחד, לכך נאמר לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב הכל בוי"ו כי האדם שהוא המקבל הוא אחד ואליו נאמרו המצות המחולקות ביחד עד שיש להם חבור ביחד. אבל בחמש דברות ראשונות שאין המצות הראשונות כל כך קרובים אל המקבל הוא האדם כאשר המצות שייכים אל השם יתברך אנכי לא יהיה לך לא תשא לכך אינם בוי"ו, כי אשר הוא מקבל המצות אצלו המצות שקבל הם בחבור יחד עד שהם אחד, אבל הגוזר והנותן אף שיצאו מן השם יתברך שהוא אחד אין מחבר אותם רק המקבל הוא האדם שאצלו הם המצות האלו ביחד. ומלמד לך דבר נפלא בחכמה כי אלו עבירות בפרט גוררת האחת את האחרת יותר מן הראשונים, מצד שאלו המצות הם מתחברים כאחד והעובר אחת יותר קרוב שיבא לעבור האחרת, ואף אם לא נכתב זה בחמש דברות אחרונות של פרשת יתרו הרי משנה תורה לאוסופי אתי. ומזה הטעם חמש דברות אחרונות הן בפרשת יתרו והן בפרשת ואתחנן כולם הם מצות לא תעשה שכבר אמרנו כי מצות לא תעשה קרוב אל המקבל יותר, אבל חמש הדברות הראשונות של יתרו שלש מצות עשה ושתים מצות לא תעשה ודברות של ואתחנן שלש מצות לא תעשה ושתים מצות עשה, כי חמש האחרונות הם מצד המקבל שהוא האדם ומצות לא תעשה יותר קרובים אל המקבל מן מצות עשה וכל אלו הדברים הם דברים ברורים מאד בפירוש התורה. ובדבור לא תחמוד בפרשת ואתחנן התחיל לא תחמוד אשת וגו', הכל על שורש אחד אשר אמרנו כי משנה תורה שהוא ביאור התורה הוא יותר קרוב אל המקבל שהוא האדם, ויותר קרוב אל האדם האשה שהאדם מתחבר אל האשה ומפני כך דברות האחרונות בפרט מקדים מה שהוא קרוב אל האדם מצד האנושית שבו, אבל בדברות הראשונות מקדים ביתו כי כך הוא מצד מעלת האדם לפי השכל שהוא צריך קודם לבית ואחר כך ישא אשה, ולפיכך בדברות הראשונות מזכיר הבית קודם ואחר כך האשה, אבל דברות אחרונות הם מצד האדם המקבל ולכך מזכיר האשה קודם הבית כי האשה השלמתה יותר קרובה אל האדם. ומפני כך מבדיל בין האשה ובין שאר הקנינים שכתב לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה, כי הבדל והפרש גדול יש ביניהם כי האשה היא מתחברת לגמרי עם האדם והיא השלמתו ושאר דברים הם קנינים בלבד. וגם כתב בשאר הקנינים לשון לא תתאוה ואצל האשה כתב לא תחמוד, כי לשון תאוה בא על תאוה חמרית לגמרי כמו (במדבר י"א) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה (דברים י"ב) כי תאוה נפשך לאכול בשר, (בראשית ג') כי תאוה הוא לעינים, ולעולם תמצא התאוה רק בענין זה, ולפיכך בדברות אחרונות שהם יותר קרובים אל האדם נאמר לא תחמוד אשת רעך כי לשון חמדה שייך על דבר שאינו כל כך תאוה חמרית, ומפני כי האשה השלמתו של אדם לכך שייך בזה לשון חמדה ואצל שאר הקנינים יאמר לשון תתאוה כי תאות הדבר שהוא רבוי הקנינים הוא תאוה חמרית ולכך כתיב לא תתאוה בית רעך. ובדברות ראשונות כתיב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך וגו', כי כבר אמרנו כי הדברות שהם בפרשת יתרו אינם כל כך קרובים אל האדם שהוא חמרי לכך כתיב לשון חמדה אף בשאר קנינים, דמכל מקום אף שאר קנינים הם השלמת האדם בצד מה ואם שאינם שוים מכל מקום הם השלמת האדם גם כן, ולפיכך בדברות ראשונות כתיב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת הקדים הבית כי מצד מעלתו וכבודו שיש באדם השכלי שאינו חמרי יותר קודם הבית אל האשה כמו שהתבאר למעלה, כי כבודו שיהיה לו בית קודם ולא ישא אשה ואחר כך יבנה לו בית שזה אינו כבודו, ומצד המקבל שהוא אדם חמרי בודאי קודם האשה אל האדם, ולפיכך בדברות האחרונות הקדים האשה אל הבית כי משנה תורה הוא קרוב אל האדם במה שהוא אדם חמרי כמו שהתבאר למעלה. ובדברות אחרונות כתיב כאשר צוך ופירשו רז"ל במרה אפקידו על השבת (סנהדרין נ"ו) וכן כתיב בדבור כבד כאשר צוך ופירשו גם כן (שם) במרה אפקידו על כבוד אב ואם, ומה שנצטוו על השבת ועל כבוד אב ואם קודם כל המצות כי יש להם קדימה על שאר המצות, כי שתי המצות האלו באים על תחלת הבריאה כי השבת הוא מצד שהשם יתברך ברא כל העולם וכבוד אב ואם מורה על כי השם יתב' ברא את האדם כי האדם הוא עיקר הבריאה בעולם, ולפיכך המצות האלו קודמות לשאר מצות ונצטוו עליהם במרה שישמרו השבת שיכיר האדם בורא כל העולם וגם יכיר את מי שברא האדם בפרט ולכך מצות כבד את אביך ואת אמך קודמת שבזה יכיר גם כן השם יתברך אשר בראו, כמו שהתבאר למעלה במצות כבד שמזה הטעם נסמכו יחד השבת וכבוד אב ואם, לכך אלו שתי מצות קודמים כי אלו שניהם מורים על ההתחלה שברא הכל וזהו כל העולם ועל התחלת הבריאה הפרטית הוא האדם לכך הם קודמים לשאר מצות. והוסיף בדברות אחרונות בדבור לא תחמוד שורו וחמורו, ודבר זה פירשנו למעלה בדבור שבת שגם בדבור שבת הוסיף שורך וחמורך והכל הוא ענין אחד, כי בדברות הראשונות כשם שלא הזכיר שורו וחמורו שלא זכר רק החשובים יותר רק בדברות אחרונות שהם אל המקבל והמקבל הוא עיקר ולכך הזכיר גם כן שורו וחמורו כי אלו הם צריכים ושייכים אל המקבל כמו שאמרנו, וכן בדבור לא תחמוד הזכיר שורו וחמורו שהם צריכים אל האדם והם קרובים אליו מעבדו ואמתו כמו שהתבאר למעלה. ומה שבדברות הראשונות כתיב שקר ובאחרונות שוא, דע כי כל עדות שאינה אמת הוא שקר מצד ושוא מצד, וזה כי אם מעיד ראובן פרע השטר שיש לשמעון עליו ולא היה דבר זה מעולם הנה זהו שקר והוא גם כן שוא כי לשון שוא הוא לשון חנם ובטלה כי הוא אי אפשר שיהיה כי לפי האמת שלא פרע והוא העיד שפרע הרי העיד דבר שוא ובטל, אבל מכל מקום נקרא שקר בצד זה שהרי היה אפשר להיות אמת אם פרע השטר אבל הוא שוא ובטל כאשר הוא לפי האמת שלא פרע. ונקרא שקר מצד הענין בעצמו שהיה אפשר להיות אמת, ולפיכך דבר זה הוא שוא במקרה בלבד לא כמו מי שנשבע על העמוד של אבן שהוא של זהב כי דבר זה שוא בעצמו אבל דבר זה אינו שוא בעצמו רק במקרה כאשר לפי האמת שלא פרע והוא העיד שפרע והיה אפשר להיות אמת, ובשביל כך כתב בדברות ראשונות שקר ובדברות אחרונות שוא כי הוא שקר מצד עצם הענין כי היה אפשר להיות הדבר אמת, אבל בדברות אחרונות כתיב שוא כי מצד המקבל אשר מעיד עליו הוא שוא כי הוא יודע שאינו כך ולא קבל פרעון כלל ואצלו הוא דבר בטל ושוא, ודברות אחרונות הם מצד המקבל ולפיכך כתיב בדברות אחרונות שוא, אבל בשבועה כתיב בדברות ראשונות ואחרונות שוא שנשבע על עמוד של שיש שהוא של כסף ואין כאן שקר רק שוא ולא שייך בזה שקר. ומה שהוסיף בדברות אחרונות שדהו, גם זה מטעם אשר אמרנו כי שדהו הוא לאוסופי כי עיקר החשיבות הוא הבית והאשה עבד ואמה ושור וחמור שהם בריות חשובים בעצמם אשר הם ראוים לאדם מצד חשיבותו אשר הוא אדם שכלי, לכך לא הזכיר שדהו בדברות ראשונות שאינו בריאה חשובה בעצמה שאינו רק אדמה, אבל בדברות האחרונות שהוא כנגד המקבל שהוא אדם גשמי ואל המקבל מפני צרכו יותר צריך אליו השדה מן שורו וחמורו, כמו שאמר רבי יוסי (שבת קי"ח ע"ב) מימי לא קריתי לשורי רק שדי, אם כן השדה יותר נחשב ולכך כתב גם כן כאן שדהו. כלל הדבר בכל הדברים אשר אמרנו כי מן מה שאמרו משנה התורה לאוסופי אתי תדע להבין כל החלופים שיש בין דברות אחרונות ובין דברות ראשונות אם תבין ויש לך פתח לכנוס אם יש לך לב להבין. ובעל הטעמים הניח שני טעמים מחולקים לעשרת הדברות, הטעם האחד כסדר שאר התורה לחלק בין פסוק לפסוק בלבד, והטעם השני כאשר ראוי לעשרת הדברות, כי אנכי ולא יהיה לך הם דבר אחד כמו שהתבאר בפרקים הקודמים כי אלו שני דברות מדברים בו יתברך בעצמו שלא יהיה כופר בעיקר יתברך, וזהו אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך שהוא ממעט במציאותו לשתף בעבודתו ולכך זוכר שניהם יחד. וחלק לא תשא בפני עצמו שמדבר בשמו יתברך ודבר זה ענין בפני עצמו וכבר התבאר זה למעלה בבאור רחב. ואחר כך זכור את יום השבת לקדשו וגו' שהוא דבר בפני עצמו ואינו דומה ללא תשא שהוא בשמו יתברך אבל זכור את יום השבת אין החטא הזה בשמו יתברך רק במעשיו ודבר זה בפני עצמו. ואח"כ כבד את אביך ואת אמך הוא בפני עצמו שהוא מדבר באב ואם העלה הפרטית של בשר ודם כמו שהתבאר למעלה. ואח"כ לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ברעך מדברים בעלול הוא האדם ואלו ארבעה דברות הם דבר אחד ויש להם טעם אחד, אבל לא תחמוד נבדל לעצמו שכלם הם במעשה שאף הדבור נחשב מעשה כמו שהתבאר למעלה אבל לא תחמוד עיקר החטא בלב הוא ולכך מחולק לא תחמוד לעצמו ולעולם תמצא כי העשירי מחולק ונבדל מן התשעה למי שמבין את זה. והנה התבאר לך ביאור עשרת הדברות הקדושים כפי מה שראוי לדבר מבלתי יציאה מן דרך האמת, והוא יתברך ידריכנו בדרך אמת ויאיר עינינו:

תפארת ישראל – הרב אליהו ברין

הרב אליהו ברין

ראש כולל הלכה בישיבה הגבוהה בית אל.

42 דק'
אורות ישראל – הרב אליהו ברין
אהבת ישראל מתוך אור השכינה
אורות ישראל (שיעור 4)
כח' חשון התשע"ג
41 דק'
אורות התורה – הרב אליהו ברין
תורתן משמרתן
אורות התורה פרק ו', פסקאות ד'-ה' (שיעור 7)
כ"ב כסליו תשע"ג
42 דק'
אורות התורה – הרב אליהו ברין
אסור לדרוס את החול!
פרק י"ב סעיפים ה - ז
ד' שבט תשפ"ו
41 דק'
תפארת ישראל – הרב אליהו ברין
מעלת השבת וכיבוד אב ואם
שיעור 20 -פרקים מ-מא
ט"ז אייר תשפ"ג

תפארת ישראל – הרב אליהו ברין

35 דק'
תפארת ישראל – הרב אליהו ברין
"לא יהיה לך" , "לא תשא"
שיעור 19 - פרק ל"ו , ל"ז
הרב אליהו ברין | ט' אייר תשפ"ג
46 דק'
תפארת ישראל – הרב אליהו ברין
תורתן של אבות
שיעור 12 - פרק י"ט - כ"א
הרב אליהו ברין | כ"א שבט תשפ"ג
41 דק'
תפארת ישראל – הרב אליהו ברין
מצוות בטלות לעתיד לבוא
שיעור 23 -פרקים מ"ט , נ"א - נ"ב
הרב אליהו ברין | ט"ו סיון תשפ"ג
תפארת ישראל – הרב אליהו ברין
פרק א'
הרב אליהו ברין | כ"א בשבט התשס"א

תפארת ישראל – הרב אליהו ברין

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

אמונת עיתך
מצבים מיוחדים בטבילה – חלק א
באדיבות מכון התורה והארץ
רבנים שונים | תשע"ד
22 דק'
חקת
מדוע נענש משה שלא יכנס לארץ
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ה
אמונת עיתך
מצבים מיוחדים בטבילה – חלק א
באדיבות מכון התורה והארץ
רבנים שונים | תשע"ד
נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב ש. יוסף וייצן
הרב יוסף צבי רימון
הרה"ג דוב ליאור
הרב אורי שרקי
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
הרב הלל גפן
הרב חיים ירוחם סמוטריץ
הרב משה אליה

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו

עוד שיעורים

אזור אישי

מתחברים עכשיו לצפיה בשיעורים אחרונים שלך, השאלות שלך בשאל את הרב ולהמשך צפיה בסדרות שיעורים בדיוק מהרגע שבו עזבת אותן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il