ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נושאים שונים
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
מצוות עשה מן התורה לקבור את המת, ומי שאינו קובר את מתו עובר בלא תעשה. דין זה נלמד מהפסוקים בפרשת כי תצא: "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות ותלית אותו על עץ, לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא". על כך אומר הספרי: "לא תלין נבלתו על העץ - מצוות לא תעשה. כי קבור תקברנו - מצוות עשה". כן לומדת גם הגמרא בסנהדרין, ונפסק להלכה בשולחן ערוך.
מצווה זו ואיסור זה מוטלים קודם כול על קרובי הנפטר. אך אם אין לנפטר קרובים, או שהם אינם עוסקים בקבורתו מכל סיבה, המת נקרא "מת מצווה" וכל אחד מישראל מחויב להתעסק בקבורתו. חיוב זה חשוב ביותר, עד שהוא דוחה כמעט את כל המצוות, ואף אדם לא יכול להתחמק בטענת ריחוק מטומאה, אפילו כהן גדול. למרות שעקרונית המצווה היא רק כלפי אדם מישראל, יש לקבור גם את מתי הגויים משום דרכי שלום.
אומנם יש לדעת כי בפשטות מצוות הקבורה חלה על גופה שלמה ברובה, ולא על חלקי ושרידי גופות. מקור הסוגיה הוא בירושלמי, שם נאמר: "קבור תקברנו - מיכן שאינו נעשה מת מצווה עד שיהא ראשו ורובו", ודברים אלו הובאו בשולחן ערוך להלכה. אך הסתפקו האחרונים האם הקבורה תלויה בזה בהכרח, כלומר - האם כוונת הירושלמי היא שבפחות מ"ראשו ורובו" אין לגופה דין של מת מצווה - אבל עדיין חלה עליה חובת קבורה, או שאף פקעה ממנה חובת קבורה. לדעת המשנה למלך, החזון איש, שבט הלוי ועוד, במקרה כזה אין חובת קבורה מהתורה, וכתב שבט הלוי שכך היא הסכמת גדולי הפוסקים. אך יש שחלקו, ודעתם שגם בחלקי גופות קיימת מצוות קבורה. צריך להדגיש שגם לדבריהם מדובר בחלקים עד גודל כזית, ולא על שרידים זניחים ל"ע.
למעשה לדעת כולם צריך לקבור אף חלקי גופות מכמה טעמים - ביניהם חשש טומאה, כבוד המתים וכבוד החיים, אמונה בתחיית המתים ועוד. אך ייתכן שאין בזה גדר של מצוות עשה מדאורייתא, וממילא יש לכך משמעויות.
גבול המצווה
התורה מדריכה אותנו בכל שבילי החיים, וכשם שהיא מצווה אותנו במצוות מסוימות, כך היא קובעת גבול עליון בהתאמצות לקיימן. בזה ובזה אנו מקיימים את רצון ה', בדרישה - או בפרישה.
הכלל בכל מצוות עשה שבתורה הוא שאדם מחויב להוציא עד חמישית מממונו כדי לקיימה, ובלא תעשה - חייב להוציא כל ממונו. לפי זה, יוצא לכאורה שאדם חייב לבזבז את כל ממונו כדי לקבור את קרוביו, שהרי יש בכך לאו של "בל תלין". אך כתבו כבר הפוסקים שאין זה נכון, מכיוון שאין בלאו הזה "קום עשה"; כלומר, רק במקרה שאדם עלול לעבור על לאו בצורה אקטיבית הוא מחויב להוציא את כל כספו כדי להימנע מכך - לדוגמה אם יכריחו אותו לאכול בשר וחלב או ללבוש שעטנז. אך כאן, בזה שהוא אינו קובר את מתו, העבירה על הלאו היא רק באופן פסיבי - ועל אופן זה הכלל לא נאמר. בגלל סיבה זו ומסיבות נוספות, נפסק שאדם צריך להוציא רק עד חומש כדי לקבור את מתו, ככל מצוות עשה, וייתכן שאף אסור לו להוציא יותר מכך.
כל זה הוא לגבי הוצאת ממון. אך לגבי סיכון חיים, פשוט וברור שאין להסתכן על מנת לקבור את המת, שכידוע, רק על שלוש עבירות חמורות חייב אדם למסור את נפשו, ומצוות קבורת המת אינה אחת מהן. התופעה שבה גופות יהודים נמצאות בידי רשעים לצורכי מיקוח אינה חדשה לצערנו, וגדולי הראשונים והאחרונים התייחסו אליה במפורש. ההלכה מורה שלא מחלצים את המת "בכל מחיר", ממוני או אחר, מכירה במצבים בהם "נתייאשו מלקוברו" עקב סכנה, כפייה או אי יכולת, וישנם דינים מיוחדים לכך לגבי שבעה ושלושים, אנינות ועוד. אפילו במקום שיש ביזיון ממש למתים, כגון שהגויים רועים את בהמותיהם בבית הקברות, פסק הרמ"א על פי תרומת הדשן שיש למחות בידם רק אם מדובר בהוצאה קטנה ואין בדבר חשש סכנה.
אומנם ישנו מקום שממנו משמע אחרת. בספר שמואל מסופר כי אנשי יבש גלעד חדרו בפעולה לילית לעומק שטח האויב הפלישתי בעיר בית שאן, כדי לגנוב ולקבור את גוויות שאול ושלושת בניו, שנתלו על חומות העיר כסמל לניצחון הפלישתים בקרב בהר הגלבוע. למרות שבפסוקים לא כתוב במפורש שפעולה זו הייתה מסוכנת - מכך שהיא בוצעה בלילה וממקורות נוספים אפשר להסיק שהיה בה סיכון מסוים. לכאורה, מכאן יש הוכחה שצריך, או לפחות מותר, להסתכן על מנת להביא חלל לקבורה!
אך באמת אין כאן סתירה כלל. אנשי יבש גלעד לא הסתכנו על מנת לקבור את פלוני או אלמוני פרטי. הם הסתכנו כדי לקבור את מלך ישראל ובניו. מובן שהפלישתים לא תלו את גופת שאול כי היה להם איתו ריב מסוים - הם תלו אותו כדי לבזות את מלכות ישראל ועם ישראל. על כן ההלכות הרגילות לא שייכות כאן, יש פה ממד חדש של הלכות ציבור, שלא שייך להשוות אותו למקרים הפרטיים הנדונים בפוסקים.
מצוות הקבורה במלחמה
מכאן אנו מגיעים לשאלה חשובה: האם מותר לסכן חיילים על מנת להביא חללי מלחמה לקבורה?
היה מקום לומר שגופות חיילים דומות לגופות שאול ובניו, שהרי הם מייצגים את המדינה כולה, אך סברה זו אינה פשוטה. ראשית, ככלל אין למדים הלכה מנביא. שנית, עם כל החשיבות של אזרח או חייל צה"ל, אין זה דומה למלך ישראל. שאול היה "סמל שלטון", כמו שבימינו האויב יחזיק חלילה בגופת ראש הממשלה או הרמטכ"ל. סיבה שלישית ואולי החשובה ביותר - מכיוון שדין זה שייך ל"הלכות ציבור", הוא משתנה כל העת לפי המציאות הקיימת. בזמן שאול, היה זה אקט חד־פעמי של מסירות נפש כדי להציל את כבוד המלכות. אך אם הדבר היה הופך לעניין של נוהג, שפלישתים היו חוטפים בקביעות את חללי ישראל כדי להפעיל עליהם לחץ ולהשיג הישגים - האם בני ישראל היו מסתכנים גם במצב כזה? ואם היה זה גורם מפריע בדרך לניצחון? כאן נכנסים עניינים נוספים כמו ראייה לטווח רחוק, העדפת טובת הכלל וכדומה. זהו בדיוק התפקיד של "השופט אשר יהיה בימים ההם" - הכנסת והממשלה, לשקול ולאזן בין הצרכים השונים ולהכריע.
סברה נוספת שנאמרת בעניין זה היא שהחזרת החללים מעלה מאוד את מורל ולכידות הצבא, וממילא זהו חלק ממהלך המלחמה הכללי. אך גם זה אינו פשוט כלל, ויש לדון כמה מהנחה זו היא אמיתית וכמה מושפעת מהמצג בתקשורת, שמבליטה קולות מסוימים (מניסיוני האישי, למרות שאינו מייצג בהכרח, לא ראיתי שכשיצאנו למשימות חיפוש שרידי חללים הדבר גרם להרמת המורל בצורה מיוחדת אצל הלוחמים - ואולי להפך).
גם אם אכן זה המצב, הרמת המורל אינה שיקול בלעדי. היא שיקול מסוים, בתור מערכת שיקולים רחבה הרבה יותר. לדוגמה, ייתכן שהחזרת החללים בנקודת זמן מסוימת אכן מרימה את המורל, אך בטווח הארוך דווקא תוריד את המורל, כגון אם היא תגרום לחטיפות רבות נוספות. וכמובן אין הרמת מורל גדולה יותר מהניצחון – ולכן הכול צריך להיות מכוון אליו, ולהימדד ביחס לשאלה האם הדבר עוזר או מפריע לניצחון.
בנוסף לכך, מורל הוא נגזרת של תודעה וחינוך. אם המסר הציבורי יהיה שהחללים נמצאים בגן עדן, במקום שאין ברייה יכולה לעמוד, והם בעצמם היו מעדיפים שהמדינה לא תושפל כדי להחזיר את עצמותיהם - המורל לא ייפגע. ויש כאן כר נרחב להסברה על חשיבות ונצחיות הנשמה, לעומת הגוף החולף.
למעשה, הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, הרב יעקב אריאל שליט"א ופוסקי דורנו פסקו שאין להכניס חיילים בסכנה ברורה על מנת להביא חללים לקבורה, אפילו אם התוצאה תהיה שהחלל לא ייקבר.
חשוב לומר שכל זה הוא רק לגבי פעולות צבאיות מסוכנות. אך לגבי משא ומתן על החזרת גופות החללים, בוודאי אם בתמורה משחררים רוצחים, העניין מסובך עוד יותר. כאן, בנוסף לבעיות הקודמות, יש גם כניעה לטרור ולסחטנות, פיקוח נפש עתידי עצום (כמוכח מהעבר), נתינת תמריץ לאויבי ישראל ועוד. בסוגיה זו כבר דנו בהרחבה גדולים, והעולה מדבריהם שהדבר מסור לממשלה, וככלל אין לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות חללים.
סיכום והמלצות
ידיעת המצב בשטח היא חלק חשוב בפסיקת ההלכה. לא כולם מודעים לכך, אבל במהלך המלחמה התקיים מערך שלם של שו"ן (שבויים ונעדרים) שבו הושקעו משאבים אדירים של המדינה, צה"ל, שב"כ ומוסד - כולל סיכון ממשי של חיילים וייתכן אף מותם. נעשה שימוש בנכסים מודיעיניים ובתצפיות, תוך הפניית קשב ארגוני ופעילויות בשטח שהיו יכולים להיות מופנים לניצחון במלחמה. מעיסוקיו של מערך זה, במהלך ולאחר החזרת כלל החטופים החיים ברוך השם, היה חיפוש גופות וחלקי גופות במעגל סיזיפי - שהרי לכל גופה יכולים להתגלות שרידים, ושרידי שרידים, וכך עד אין סוף. כל זה נעטף בתקשורת שליבתה את הרגשות תוך השתמשות במשפחות הכואבות ובסיסמאות כמו "השבת הבנים לקבר ישראל", ככסות דקה לתבוסתנות ואגואיזם. המציאות שנוצרה, שהזכירה לעיתים סחר בגופות, היא טירוף הדעת והשפלה לאומית. אלו מילים קשות, אבל הן מתארות בנאמנות מציאות קשה.
לאור כל האמור, ולאור הדיון ההלכתי שנפרש לעיל, אנו ממליצים על מספר צעדים לעתיד שישקפו את היחס התורני הראוי לסוגיה קשה זו, בתקווה שההמלצות יישארו מיותרות, ותופעה מחרידה זו תיעלם מהעולם.
1. על גופות חללים, בין חיילים ובין אזרחים, לא יתנהל כל משא ומתן הכולל שחרור מחבלים חיים, הזרמת סיוע כלכלי, נסיגה משטחים או כל הטבה אחרת. לכל היותר יועברו גופות מחבלים תמורת גופות חללים.
2. בהתאם לעיקרון הפשוט של ניגוד עניינים, להורי החללים ולקרוביהם לא יהיה מגע מכל סוג עם מקבלי ההחלטות, ובמידה והם עצמם נמנים עימם - עליהם להימנע מלעסוק בכל דבר הקשור לנושא. כדי שסעיפים אלו יעמדו במבחן המציאות, יעוגנו מסקנות ועדת שמגר משנת תשס"ח בחקיקה ראשית, כולל סעיף חסינות לחוק ששינויו ידרוש 80 חברי כנסת.
3. מדינת ישראל וצה"ל יקיימו מאמצים לאיתור גופות חללים בהתאם לתנאים הבאים:
א. המאמצים לא יכללו בשום צורה סיכון ברור לכוחות.
ב. המאמצים לא יכללו סיכון ברור לאמצעים או סוכנים שחיוניים ללחימה.
ג. במידה ותתקיים התנגשות (מבחינת לוח זמנים, סד"כ, סד"כ רק"ם וכדו') בין פעילות מבצעית לפעילות להשבת חללים - פעילות השבת החללים תידחה.
4. לאחר הבאת חלל לקבר ישראל, בין כתוצאה מפעולה יזומה ובין שהועבר על ידי האויב, לא יתקיימו פעילות או מאמץ להביא שרידים נוספים לקבורה. החריג היחיד הוא במקרה שבו מלכתחילה הובאו לקבורה שרידים מעטים, והגיע מידע מהימן על מקום רוב גופת החלל. במקרה זה יתקיימו מאמצים על פי סעיף 3.
5. בשום אופן לא תינתן "חסינות" למחבלים כדי לא לאבד מידע המצוי אצלם בקשר לחללים. כמו כן לא תינתן "חסינות" למתחמי לחימה פעילים, מעל לקרקע או בתת קרקע, מחשש לפגיעה בחללים. סעיפים 5-3 יעוגנו בפקודות הצבא.
6. בכל הודעה רשמית, ההתייחסות לחללים תהיה כאל גופות המוחזקות על ידי האויב, ולא כאל "חטופים", "שבויים" או "חיילים". אם חלילה ניתקל שנית במציאות של חטופים חיים יחד עם חללים, תיעשה הפרדה ברורה בכל פרסום בין החטופים החיים לחללים. כמובן שבכל מקום שבו תיווצר סתירה בין המאמצים, המאמץ להשבת החיים יקבל עדיפות.
7. מערך השו"ן יחולק לשני מערכים שונים - מערך השו"ן החיים ומערך החללים. מערך החללים יתוקצב בתקציב מסוים, סגור מראש, שייקבע בידי הממשלה והקבינט. גובה התקציב ייבחן מחדש כל ארבעה חודשים (או כל זמן אחר שייקבע), וישתנה לפי הנסיבות.
אפילוג - היחס למוות ביהדות
מדרך היהדות בכלל, והרב קוק בפרט, להבין שבמקום שבו ערכים מתנגשים, סימן הדבר שיש כאן ערך מקיף וכללי יותר ששני הערכים מדגישים בו זוויות שונות, ובלימוד נכון ניתן להבין איך ערכים אלו דווקא משלימים ומחדדים זה את זה. גם בסוגיה זו אנו נפגשים לכאורה בערכים סותרים - כבוד המת וכבוד האומה, מצוות הקבורה ומצוות הניצחון. לסיום, ננסה להציע דרך שבה הבנת הדברים לאמיתם תלמד שאין כאן סתירה כלל.
השקיעה והדשדוש בחוויית המוות היא הפוכה מדרך התורה, כאמור בפסקה הידועה בשמונה קבצים: "המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה – מוות". היהדות מלמדת שהמוות הוא רק שלב מסוים, גם אם מכאיב, בהתעלות האינסופית של הנשמה. לכן יש מקום חשוב לכאב, אך הוא מוגבל - שבעה, שלושים, שנה - ואז חוזרים לחיים. הגמרא אומרת : "כל המתקשה (=מתאבל) על מתו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה".
בניגוד אליה, ההשקפה האלילית היסודית על המוות היא כ"סוף הדרך". אצל הגויים, שבאמת יכולים לתפוס רק את העולם הזה, המוות הוא חוויה בלתי נתפסת, לא ניתנת לעיכול. מתוך ה"חור השחור" הזה, יכולות לצאת שתי תפיסות מנוגדות. תפיסה אחת היא הדחקת והכחשת המוות, שמתבטאת בין השאר בזלזול בגווייה. כך אנו רואים שבנושאים כמו ניתוחי מתים וחפירות ארכאולוגיות הפוגעות בקברים, אין שום כבוד כלפי המתים ועצמות אבותינו, והיחידים שנאבקים על כך הם גורמים דתיים.
אומנם צריך לזכור שכשם שהגישה האלילית יכולה להביא להדחקה וביזוי, כך היא יכולה להביא לשקיעה עמוקה בחוויית המוות. כבר ביציאתנו ממצרים הוזהרנו שלא לשרוט שרטת ולקרוח קורחה, ולא לדרוש אל המתים, כגדר מפני פולחני המוות שהיו נפוצים בארץ כנען בעת ההיא. לכוהנים, נושאי דבר ה', אסור בכלל להתקרב אל המת למעט אל קרוביהם, ולכהן הגדול - מרכז עבודת ה' בעם – אפילו לא לקרוביו. התורה מחנכת אותנו שהגופה היא קליפה, אומנם של דבר גדול וחשוב - אבל רק קליפה. אין לקרובי הנפטר להיאחז בגוף כטובע הנאחז בקש, אלא להבין שיקירם חי בעולם הנשמות, ומשם הוא קשור ומחובר אליהם אף יותר משהיה בחייו.
ייתכן שבחילוק זה מקור הבלבול שהתפשט בקרב חלק מהציבור התורני. ציבור זה, שהיה רגיל להילחם על כבוד המת מתוך אמונה בקדושת הנשמה, צריך לבדוק היטב שהוא לא נופל לצד השני ומעצים את העיסוק בקבורה מעבר לפרופורציה. גם למשפחתו של משה רבינו, אדון הנביאים, לא היה "קבר לבכות עליו". האם בגלל זה ערכו נפחת? האם זיכרונו בקרב עם ישראל התעמעם? להפך, העובדה שאין לנו חיבור לגופו הגשמי מלמדת שהוא התעלה יותר ויותר, מעבר לכל מציאות פיזית. כל הרוגי המלכות שנשרפו על במות האינקוויזיציה ואפרם התפזר ברוח, כל מקדשי השם לאורך הדורות שמקום קבורתם לא נודע - האם יש מי שחושב שבגלל שאין להם קבר ירד משהו ממעלתם? "אמר ה' מבשן אשיב, ממצולות ים".
אם כן, המגמה שחופפת על כל עניין הקבורה היא הכבוד לנשמה, שמתבטא ביחס לכלי שבו היא הופיעה. אך אסור להתבלבל, הגוף מצד עצמו מתכלה ונאבד ואין לו ערך, כל ערכו הוא מצד הקישור אל הנפש הנצחית. כשמסתכלים על הדברים בפרספקטיבה הזאת, כל הסתירות המדומות מתפוגגות.
למדינת ישראל אסור להפקיר את ביטחונה או את האינטרסים שלה למען קבורת נופלים. להפך - יותר עילוי וכפרה לנופלים יבואו מכך שהמדינה לא תיכנע ותשפיל את עצמה. זהו עילוי הנשמה האמיתי! יתרה מכך - ייתכן שאם עם ישראל נפגע כתוצאה מוויתורים שנעשו על מנת לקבור נופל, אותו נופל סובל מכך בעולם הנשמות. כל כך מופרך ומכאיב הוא המצב שחיילים גיבורים וקדושים שנפלו למען הרמת קרן ישראל, גורמים לאחר מותם להנמכתה חלילה, בניגוד מוחלט לרצונם.
מצוות הקבורה ומצוות הניצחון במלחמה הן לא "ערכים סותרים" כמו שנראה במבט שטחי. שתיהן עוסקות בנושא אחד - נצח ישראל וכבוד ישראל. אך אין להשוות את חשיבותן: מצוות הניצחון היא כבוד האומה, ולכן היא הרבה יותר כללית ומקפת בהשוואה למצוות הקבורה, שהיא כבוד לנטף אחד מנשמת הכלל. על כן בהתנגשות בין הצדדים ודאי שערך הניצחון יגבר, לא מתוך זלזול במת חלילה, אלא מתוך ההבנה שכבודו האמיתי הוא בהיותו חלק מהכלל.
בהשקפה זו צריכים אנו להתרומם ולרומם את העם. כמו בכל עניין בתורה, גם הלכות אלו הן "כפטיש יפוצץ סלע" - מתחלקות לכמה טעמים, ויש בהן צדדים לכאן ולכאן. אך נדמה שבימינו, כל מי שמביט בצורה ישרה על החומרנות השוטפת והאגואיזם הממאיר, מבין שחובה להדגיש את הצדדים השמים את מצוות הקבורה במקומה הראוי, ומבררים את חוסר הערך שבגוף הזמני לעומת החיבור לשלשלת הנצח של האומה. ואין ספק שככל שיד ישראל תגבר על אויביהם וקרנם תתרומם, כך גם נתקרב יותר לגאולה השלמה, ונזכה כולנו לראות את קדושי דורנו יחד עם קדושי כל הדורות, ול"ניצחון המוחלט" על חרפת המוות, כנבואת ישעיה:
"בילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר".
"יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך".
מתוך העיתון 'בשבע'
למה ללמוד גמרא?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הלכות שטיפת כלים בשבת
ל"ג בעומר: סוד כוחו של רשב"י
אנחנו קודש למענך
האם מותר לפנות למקובלים?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך ללמוד גמרא?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
