קיים נתק חריף בין מוסדות השלטון: הכנסת, משרדי הממשלה ובתי המשפט לבין עולם התורה וחכמיה. בתהליכי קבלת ההחלטות ועיצוב המדיניות -בכל תחומי החיים- כמעט קול התורה אינו נשמע ואינו נחשב.
הלימוד המוגבל בשנים ראוי לו שיתמתח, וכל תלמיד לא ישלול את האפשרות להמשיך אחרי זמן החיוב הצבאי ללמוד, כי תלמיד חכם צריך השקעה וזמן כדי שיתפתח. הלימוד של נושאים רבים ומגוונים ובהעמקה, תוך שימוש בשיח ישראלי עכשווי, בבית מדרש המשמר את המסורת ומכבד את העבר, ומצד שני יכול לחדש בזהירות.
אם על-מנת להציל את גן הילדים שלנו, הנמצא בסכנה מוחשית של פגיעה, עלול בטעות להיפגע גם גן-ילדים או בית-ספר שלהם, האשם לפגיעה הוא לא בנו אלא ביורים. חיינו קודמים לחיי האויב. הם פושעי המלחמה ולא אנחנו. הם שוחטים תינוקות בשנתם. הם מתפוצצים במקום הומה נשים וילדים. נשקם טמא, נשקנו טהור!
דווקא במקום שבו מקפידים על אהבה וקבלה, שבו רואים חשיבות עצומה של כל דבר טוב וכל תכונה מעולה ומבינים שמקורה ממקום גבוה אלוקי, דווקא שם חייבת להיות סובלנות ואהבה עצומה.
המוסד לבטוח לאומי נותן קצבאות לנצרכים לפי קני מדה ברורים ומגובשים. יש לכך יתרון וחסרון. היתרון הוא הקביעות והבטחת הדבר, והחיסרון הוא שלא תמיד הכללים מתאימים בדיוק לכל אחד.
הנטייה היום לסגירת שכונות ואזורים מפני עניים על-ידי קוד כניסה, וכן אזוריים עירוניים המבקשים לבנות חומות וגידור על מנת לחצוץ מול שכונות אחרות, משפיעה באופן עקיף לדאגה כללית למצוא פתרונות תעסוקה גם למי שגר בשכונה ממול.
מדין עבר עברי ניתן להקיש לפועֵל, וללמוד שגובה השכר הראוי בפועל הוא כזה שיאפשר קיום בכבוד לפועל ומשפחתו. כך מצאנו גם לגבי שכרם של בעלי תפקידים ציבוריים, שהציבור מחויב לפרנסם באופן שיאפשר קיום ראוי להם ולמשפחתם.
"ואני תפילה" אומר דוד המלך ע"ה. אך מה עושים כאשר ה"אני" ולפחות החיצוני אינו תפילה? האם מישהו מחוץ לאדם יכול להכריחו להתפלל? והאם יש ערך לתפילה של מלמול שפתיים בהכרח או ישיבה בבית הכנסת וליבו בל עמו?
במקום "מה היה קשה לרש"י" ב"הבור ריק אין בו מים – נחשים ועקרבים יש בו" – נראה עדיף שהילד הרך יחווה וירגיש את "מה היה קשה ליוסף במעמקי הבור האפל, הקר והטחוב, המסוכן ורווי דמעות שליש ואכזבה מרה מאחיו משליכיו"
מצער לראות שרבים מבני הנוער שלנו נחשפים לעולמה של ישיבה ולמושגים כמו עמל תורה, אחריות אישית על הצמיחה הרוחנית, וכדו', רק בכניסתם לישיבה הגבוהה. הניסיון מראה שגם נערים צעירים יכולים מתוך שמחת נעורים ובגרות נפשית.
הטבע מלמד את המטייל מוסר ומידות טובות. המטייל חווה מפגש ישיר עם תופעות שונות המשפיעות על אישיותו ובונות אותה. אך בתנאי, שייתן דעתו על הסובב אותו ויקשיב היטב ל'שיעור' שהטבע מלמד אותו.
שמירת הטבע, בלשוננו היום: 'איכות הסביבה', נמצאת על-פי תפיסת האדם המאמין ברעיון המרכזי של "אחריות". כי הבורא ציוה על האדם: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי"
נדבך האחריות תובע מכולנו ענווה אל מול אוצרות הטבע אשר הפקיד הבורא למשמורת. ניצול חכם בידינו אותם נצרוך בתבונה ובחסכנות, ונפתחם רק בפיתוח בר-קיימא ענוותני וחכם.
מה שאנו צריכים לחזור ולהזכיר בראש ובראשונה לגרמניה, ולשאר העמים , זו העליונות הרוחנית-מוסרית-ערכית המוחלטת שממנה שאב ושואב העם היהודי את התנהלותו ודרכו. ראוי שגרמניה והעמים ידעו את מקומם ולפני שבאים הם בהטפות מוסר וערכים לעמנו באצטלה של צדק והגינות, של תרבות וקידמה.
כבר כמה אלפי שנים שיהודים ירדו מארץ-ישראל והשתקעו בגולה, לאו דווקא מטעמי ההיתר שמובאים בתלמוד, ורוב רובם של המקרים האלה היו משום שלא יכלו להסתדר בממונם ובגופם בארץ-ישראל והוכרחו לרדת לחו"ל. לא מצאנו שהיורדים האלה נקנסו בשום דרך בתוך הקהילה שאליה הם באו וקבעו מושבתם.
רק מחצית מהעם היהודי מתגורר במדינת ישראל ומחציתו עדיין בנכר. רובו המכריע נמצא בצפון אמריקה, ואינו מתכוון בשלב זה להעתיק את מקום מגוריו, וכל עוד יהודי יושב בנכר, דומני, שחל עלינו הכלל: "כל ישראל ערבים זה לזה".
