פרשני:בבלי:חגיגה ב א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה ב א

חברותא[edit]

מתניתין:
הכל חייבין בשלש רגלים במצוות ראייה בעזרה, ובהבאת עולת ראייה (תוספות בהבנת רש"י), חוץ מ:
חרש.
יתבאר בגמרא, אם המדובר הוא בחרש שגם אינו שומע וגם אינו מדבר, לפי שאין בו דעה. או שמדובר אפילו במי שמדבר אך אינו שומע, או שומע אך אינו מדבר.  3 

 3.  מסקנת הגמרא: חסורי מחסרא והכי קתני: הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה. ואף על פי שפטור מן הראייה חייב בשמחה. וחרש שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן, פטורים אף מן השמחה.
שוטה וקטן. הואיל ואין להם דעת, הם פטורים מכל המצוות.  4 

 4.  כתב רש"י: חוץ מחרש שוטה וקטן, דלאו בני דעה ופטורין מן המצות. ולפי מסקנת הגמרא שהובאה לעיל בהערה, זה שחרש פטור היות ואין בו דעה הוא רק לענין שמחה. אבל לענין ראייה, אף בני דעה, וכגון חרש המדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר, אף אלו פטורים. ופטור זה נלמד ממצות "הקהל", שפטרה התורה את אלו מן המצוה.
וטומטום (שאברי ערוותו מחופים בעור). והוא נלמד ממה שאמרה תורה "יראה כל זכורך", ולא אמרה "זכור".  5 

 5.  מבואר בגמרא, שהטומטום פטור אפילו כשודאי זכר הוא, וכגון שניכרים ביציו מבחוץ.
ואנדרוגינוס. אדם שיש בו גם אברי זכרות וגם אברי נקבות.
"אנדרו" הוא זכר בלשון יונית, ו"גינוס" היא נקבה (ערוך). ואף הוא נלמד מ"זכורך".
ונשים. שהרי אמרה תורה "יראה כל זכורך".
ועוד, שמצות הראייה היא מצות עשה שהזמן גרמא. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה.  6 

 6.  כתבו התוספות בשם הירושלמי, שהנשים חייבות בראייה, ולמדוה ממצות הקהל. ואינן פטורות אלא מקרבן ראייה. אבל הוכיחו שהבבלי חולק על הירושלמי. וראה עוד בזה בטורי אבן.
ועבדים שאינם משוחררים. היות ודינם במצוות שוה לדין אשה.
ולדעת רבינא בגמרא, משנתנו באה לפטור אף מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שנאמר: אל פני "האדון" ה' - מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא זה שיש לו גם אדון אחר. ולפיכך שנינו "שאינן משוחררין", לרבות את מי שנשתחרר חלקית אך לא לגמרי.
וכמו כן אותם שאין יכולים להלך ברגליהם ללא משענת וסיוע, פטורים הם ממצוות ראייה. והם: החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו מסיבות אחרות (ומתבאר בגמרא).  7 

 7.  כתב רש"י: מי שאינו יכול לעלות ברגליו מירושלים לעזרה. ומשמע בפשיטות, שאין בכלל שיעור זה מביתו ועד ירושלים. ולכן, אפילו אם אין יכול לעלות ברגליו מביתו עד לירושלים אך הוא יכול לעלות מירושלים להר הבית, הרי זה חייב בראייה, וחייב לרכוב על חמור או כל כיוצא בזה כדי להגיע לירושלים. וכן משמע בפשטות מן הירושלמי (הביאו הטורי אבן לקמן ו א), שנסתפקו שם מאיזה מקום בירושלים מודדין. אבל בתוספות ב ב ד"ה ומי, כתבו בדעת רש"י, שהוא הדין אם אינו יכול לעלות ברגליו מביתו שהוא פטור. והוכיחו כן מן הסוגיא תחלת ו א, וראה בהערות שם, והאריך בכל זה החזון איש קכט א.
ונלמד הפטור הזה ממה שאמרה תורה: שלש "רגלים" תחוג לי בשנה.  8  ומשמעות "רגלים" היא: מי שראוי לעלות ברגליו חייב לעלות, להוציא מי שאינו יכול לעלות באמצעות רגליו, אלא באמצעות משענת.

 8.  אף שפסוק זה בחגיגה נאמר, יש ללמוד מכאן שכל הפטור מחגיגה פטור מראייה, טורי אבן.
ומבארת המשנה:
איזהו קטן שהוא פטור מן הראייה, ואף חכמים לא חייבו לחנכו? כל קטן שאינו יכול "לרכוב על כתפיו" של אביו, ולעלות עמו מירושלים להר הבית.  9 

 9.  תמהו האחרונים על לשון המשנה: מירושלים "להר הבית", שהרי ראיית פנים בעזרה היא, ואין די בראייה בהר הבית? ! ורש"י כתב לעיל גבי "כל מי שאין יכול לעלות ברגליו": מירושלים לעזרה, ודין אחד הוא עם האמור כאן. וראה מה שכתב התוספות יום טוב, ומה שכתב עליו הרש"ש, וראה טורי אבן ומשמר הלוי סימן ב.
אבל משהגיע לשיעור זה, הרי הוא בכלל מצות חינוך לראייה, מדרבנן, דברי בית שמאי.  10 

 10.  כתבו התוספות, שאין הקטן מביא קרבן חובה אלא לנדבה. והביאו בשם רש"י, שכתב: איזהו קטן - לא קאי לראייה בראיית קרבן, אלא רק לראיית פנים בעזרה. וביאר בשפת אמת, שדקדקו כן מלשון רש"י שכתב בד"ה בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף, גדול הבא להיראות צריך להביא עולה, הרי משמע שהקטן אינו מביא עולה (ודלא כמהרש"א).
ואילו בית הלל אומרים שיעור אחר: כל שאינו יכול "לאחוז בידו" של אביו ולעלות מירושלים להר הבית ברגליו, עדיין הוא פטור מראייה, ואין צריך לחנכו לכך. ורק משהגיע לשיעור זה, הרי זה צריך להראות, מדין "חינוך", מדרבנן.  11  והטעם שאין אנו מצריכים לחנכו למצות ראייה קודם לשיעור זה, הוא משום שנאמר "שלש רגלים תחוג לי בשנה", ונתמעט מ"רגלים" כל מי שאין יכול לעלות ברגליו. וכיון שאילו הוא היה גדול ואינו יכול להלך ברגליו היה פטור ממצות ראייה, הרי אף כשהוא קטן אין בו דין חינוך (רש"י. וראה תוספת ביאור בהערות).  12 

 11.  כתב רש"י: הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצוות. ומבואר מדבריו כשיטתו בשאר מקומות, שחיוב החינוך הוא על אביו של הקטן, שחייב אביו לחנכו למצוות, אך אין הקטן עצמו מ ח ויב. ובדבריו כאן מבואר, שאף אמו חייבת לחנכו. ובגליון מהרש"א תמה על זה.   12.  ביאור הדברים על פי שיטת החזון איש קכט ג: נתבאר במשנה לעיל, כל מי שאין יכול לעלות ברגליו שלו בלא משענת או סיוע של אחר, הרי הוא פטור מן הראייה. קטן שאין פטורו מחמת קטנותו, ואף אילו היה גדול היה פטור, אין בו דין חינוך, ולפיכך: הקטן שאין יכול לרכוב אפילו על כתיפו של אביו ולעלות, אין בו דין חינוך לכולי עלמא. ולכאורה היה לנו לומר, שאין הקטן בכלל חינוך כל שאינו הולך לבדו בלא סיועו של אביו, הואיל וגדול כעין זה היה פטור; אך הואיל ודרך הילוכו של הקטן אינו כדרך הילוך של גדול, ודרכו שהוא מסתייע באחרים, הרי אף כשמסתייע באביו כדי לעלות, חשוב הוא כמי שיכול לעלות ברגליו, והרי הוא בכלל חינוך. ובדבר זה נחלקו בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סוברים: אף אם רוכב על כתיפו של אביו ועולה חשוב כמי שיכול לעלות ברגליו לגבי קטן. ובית הלל סוברים: רק כשיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות, הרי הוא בכלל מי שיכול לעלות ברגליו. נמצא לפי שיטת החזון איש, שהסיפא של המשנה: "שנאמר שלש רגלים", אינה מדברי בית הלל, אלא היא טעם ונימוק בין לשיעורם של בית שמאי, ובין לשיעורם של בית הלל. ושיטת הטורי אבן בהבנת הדברים אינה כן, ולדעתו אין חילוק בין שיעורו של קטן לשיעורו של גדול, אלא שסוברים בית הלל, הואיל ואין לחייב מעיקר הדין את הקטן בדין חינוך, כל שאינו יכול להלך ברגליו ואפילו בלי סיוע של אביו - נמצא שאם לא היינו מחייבים את הקטן אלא כשיגדל כל כך שיכול להלך בלא סיוע כלל, לא היה די זמן נותר עד שיגדל כדי לחנכו. ולפיכך אמרו חכמים: כל שיכול לאחוז בידו של אביו, שהוא דומה קצת למי שיכול להלך ברגליו, הרי הוא חייב בדין חינוך, וראה עוד שם ביאור סברת בית שמאי.
בית שמאי אומרים: קרבן הראייה צריך שיהיה שוה לפחות שתי מעות כסף, ואילו קרבן החגיגה צריך שיהיה שוה לפחות מעה כסף.
ובית הלל אומרים היפוך הדברים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף
גמרא:
שנינו במשנה: הכל חייבין בראייה:
ומפרשת הגמרא את לשון המשנה "הכל חייבין בראייה":
"הכל" - לאתויי מאי (את מי בא לשון זה לרבות)?
מפרשת הגמרא: לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. (עבד שהיה שייך לשני שותפין, ושחרר האחד את חלקו), לחייבו בראייה.  13 

 13.  כלומר: הואיל ומצד חירותו חייב הוא בראייה, צריך הוא להיראות, אבל צד עבדותו אינו חייב. ויש לעיין אם מביא קרבן ראייה בתורת חובה, או שמא הואיל וצד עבדותו פטור, אינו יכול להביא קרבן בתורת חובה. ומדברי הטורי אבן נראה, שמביא עולת ראייה לחובתו.
ולרבינא, דאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה (ופירש כן סיפא דמשנתנו: ועבדים "שאינם משוחררים" ומשמע כל שאין משוחררים לגמרי הרי הם פטורים מן הראייה) - "הכל" לאתויי מאי?
שנינו במשנה לקמן ט א: מי שלא חג (שלא הביא קרבן חגיגה) ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל כולו.
והוא הדין מי שלא נראה בעזרה ביום טוב הראשון של חג, יש לו תשלומין כל שבעה, והרי זה נראה בעזרה ומביא עמו קרבן (טורי אבן).  14 

 14.  בטורי אבן כתב, שמדברי הרמב"ם משמע שאין תשלומין למי שלא נראה בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ותמה עליו מסוגייתנו. אבל המנחת חינוך והאור שמח (תחלת הלכות חגיגה), הוכיחו מלשון הרמב"ם, שמודה הוא שיש תשלומין לראיית פנים, ראה שם.
ונחלקו אמוראים לקמן ט א, בגדר תשלומין כל שבעה לענין חגיגה, והוא הדין לענין ראייה:
רבי יוחנן סובר: כולן "תשלומין לראשון" הם, ואין חיוב מצד עצמו אלא בראשון, ושאר הימים תשלומין הן לו.
ואילו רבי אושעיא סובר: "כולם תשלומין זה לזה". והיינו, שכל יום ויום הוא גורם לחיוב בפני עצמו, ואינו קשור לחיוב או לפטור של הימים שלפניו. ואם נתחייב ביום הראשון, הימים שלאחריו הם "תשלומין" לו. ואם היה פטור ביום הראשון ונתחייב ביום אחר, הרי הימים שלאחרי היום שהתחייב, הם תשלומין לו (רש"י לקמן).
ומפרשינן "הכל" - לאתויי מי שהיה חיגר ביום ראשון של הרגל, והיה פטור בו ממצות ראייה, ונתפשט (נעשה שלם ככל האדם) ביום שני, הרי הוא חייב להיראות ביום השני, ואם לא נראה בשני חייב להראות ביום אחר, ולהביא עמו קרבן (ואין אומרים: הואיל וביום הראשון היה פטור מן הראיייה, שוב אינו מתחייב לפי שאין "תשלומין" למי שלא נתחייב).
ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: כולן - שבעת הימים - הם תשלומין זה לזה, שלדעתו כל מי שהיה פטור בראשון מתחייב בשני.
אלא למאן דאמר: כולן תשלומין דראשון, ולדעתו מי שהיה פטור בראשון אין לו תשלומין, אם כן:
"הכל" - לאתויי מאי?
ומפרשינן: לאתויי סומא באחת מעיניו לחייבו בראייה.
לפי שאין הסומא פטור ממצות ראייה אלא משום שאינו יכול להלך לבדו בלא סיוע, ופטורו הוא משום שנאמר "רגלים". ולכן, אם אינו סומא אלא באחת מעיניו, הרי הוא חייב לעלות לרגל.
ומשנתנו דלא כי האי תנא, הפוטר אף את מי שהוא סומא רק באחת מעיניו ויכול ללכת בעצמו.
דתניא: יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, כיון שנאמר: "שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון" -
והמילה הזאת, ללא מסורת הניקוד, היא נקראת "יִרְאֶה" (בחיריק), שמשמעה, שיבוא: האדם לעזרה, ויראה שם את השכינה.
אך לפי מסורת הניקוד אנו קוראים אותה "יֵרָאֶה" (בצירי), שמשמעה, אדם צריך להביא את עצמו לעזרה, כדי ששם הוא יֵרָאֶה על ידי השכינה.
ושניהם נדרשים, ללמדך: כדרך שבא הקב"ה לראות(ך) (והיינו "יֵרָאֶה" כמשמעות מסורת הניקוד, שהאדם בא להראות על ידי הקב"ה), כך הקב"ה בא לֵירָאוֹת על ידך, בראייתך אותו (והיינו "יִרְאֶה", כמשמעות המקרא, בלי מסורת הניקוד).
מה "לראות(ך)" ("יֵרָאֲה") הוא כביכול בשתי עיניו של הקב"ה, שהיא ראיה מושלמת - אף לֵירָאות מן האדם, בשתי עיניו של האדם שבא לראות. למעט מי שאינו רואה בשתי עיניו, פטור מן הראייה.
ואיבעית אימא לבאר מה שאמרה משנתנו "הכל": לעולם, כדאמרי מעיקרא, שהוא בה להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לחייבו בראייה.  15 

 15.  בפשוטו, אין פירוש זה ממש "כדאמרי מעיקרא", כי מתחילה היינו סבורים לחייבו בראייה רק מצד חירותו, אבל צד עבדותו פטור, (ויש לצדד, שאינו מביא קרבן ראייה, הואיל וצד עבדותו פטור כמבואר בהערה לעיל) ; ואילו לפי משנה אחרונה, אף צד עבדותו חייב בראייה, ובודאי מביא אף קרבן. ומיהו, בטורי אבן צידד לומר, שאף למשנה אחרונה אין חייב בראייה אלא צד חירותו, ראה דבריו בסוגייתנו.
ודקשיא לך הא דרבינא, שאמר לפרש את הסיפא של משנתנו, שהיא באה ללמד שאף מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה. לא קשיא. כי:
כאן - סיפא הפוטרת חציו עבד וחציו בן חורין - נשנית כמשנה ראשונה, קודם שחזרו בהם בית הלל, והיו סוברים שאין כופין את רבו לשחררו, וכיון שכן הרי הוא פטור מן הראייה.
כאן - רישא המחייבת חציו עבד וחציו בן חורין בראייה - נשנית כמשנה אחרונה, לאחר שחזרו בהם בית הלל, והודו לבית שמאי שהיו אומרים: כופין את רבו ועושה אותו בן חורין.
והואיל וחייב האדון לשחררו, כבר מעכשיו הרי הוא כאילו נשתחרר, וחייב בראייה.  16  דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, הרי זה עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל!!!

 16.  ואף שהיה לבעל המשנה לחזור בו מן הסיפא שנשנית קודם חזרה - משנה אינה זזה ממקומה, רש"י. ורבינו עקיבא איגר לקמן ד א, העיר, שאף למשנה אחרונה נתמעט חצי עבד וחצי בן חורין מן הראייה כשהוא סריס ואינו יכול לקיים פריה ורביה. ויש מי שהעיר, דלפי זה יקשה, למה לנו לידחק לומר: משנה לא זזה ממקומה, נימא דסיפא מיירי במי שאינו יכול לקיים פריה ורביה? !
אמרו להם בית שמאי:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת חגיגה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א