פרשני:בבלי:חגיגה יז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה יז א

חברותא[edit]

רב אשי אמר: אפילו תימא צדדין מותרין, אי אפשר לסמוך על ראשה, היות וכל ד"בהדי גבה" - כגבה דמי! כל מקום בבהמה שהוא שוה לגובה הגב של הבהמה, כגון הראש, הרי הוא כגב הבהמה שגזרו עליו באיסור שבות, ויש בסמיכה, אפילו על הראש, משום שבות.
מתניתין:
בית שמאי אומרים:  1 

 1.  מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהקרבת שלמים ועולות ביום טוב, מתבארת על פי הגמרא בביצה יט א, וכ ב, וברש"י שם.
מביאין ביום טוב שלמים, שהם חובת היום, ויש בהם אכילה לבעלים (אבל נדרים ונדבות שאינן לחובת היום, ויכול להקריבם בזמן אחר, אין באים אפילו שלמים).
ואין הבעלים סומכין עליהם ביום טוב, מפני שהסמיכה היא בכל כחו, ובהשענותו הוא משתמש בבעלי חיים, ואסור בשבת ויום טוב משום שבות. אלא סומך עליהן מערב יום טוב, כי אין צריך שתהא הסמיכה סמוכה לשחיטה (וכדעת שמאי רבם במשנה לעיל).
אבל לא מביאין ביום טוב עולות כלל, ואפילו לא עולות ראייה שהן חובת היום, כיון שאין בהם גם אכילה לבעלים.
חוץ מעולות שקבוע להם זמן. כגון תמידין ומוספין, שהן דוחים את השבת וכל שכן את היום טוב.  2 

 2.  אבל עולת ראייה, אף על פי שמצותה ביום טוב הראשון של רגל, כיון שיש לה תשלומין כל שבעה, אינה חשובה קרבן שקבוע לו זמן, כן כתב הטורי אבן, וכן כתב המנחת חינוך מצוה פח בדעת רש"י; וראה בגמרא ובתוספות פסחים עו ב, ובהערה לקמן.
ובית הלל אומרים:
מביאין ביום טוב שלמים.
(ופליגי בה בביצה יט, אם אף נדרים ונדבות של שלמים באים לדעת בית הלל ביום טוב, כיון שיש בהם אכילה לבעלים, או שמא מודים הם לבית שמאי, שרק שלמים שהם לחובת היום באים ביום טוב, ולא נדרים ונדבות כיון שיכול להביאן לאחר זמן).
וכן מביאין ביום טוב עולות.
(ופליגי בה בביצה כ ב, אם מביאים רק עולת ראייה שהיא לחובת היום, או אף נדרים ונדבות של עולות קרבים ביום טוב לדעת בית הלל; ומיהו קרבנות שקבוע להם זמן שהם דוחים אפילו את השבת, כל שכן שהם דוחים את היום טוב לכולי עלמא).  3 

 3.  ברש"י לעיל ז ב (וראה לשונו כאן) כתב: "דקסברי בית שמאי לכם ולא לגבוה" כלומר: לא התירה תורה אלא מלאכת אוכל נפש להדיוט, שנאמר: אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ודרשינן "לכם ולא לגבוה". ומשמע דוקא לבית שמאי אבל לא לבית הלל. וצריך לפרש כוונתו, דהיינו לאותו מאן דאמר דסבירא ליה אפילו נדרים ונדבות של עולה שאין בהם צורך הדיוט שכולה לגבוה, אף אלו מקריבין ביום טוב, ועל כרחך דלא דרשי לכם ולא לגבוה. ומיהו בביצה יט א מבואר, דאיכא למאן דאמר נדרים ונדבות של שלמים קרבים לבית הלל אבל לא נדרים ונדבות של עולה, ולדעתו כתבו התוספות בביצה יב א וכ ב, דאף בית הלל מודו דדרשינן לכם ולא לגבוה, והיינו טעמא דחלוקים השלמים מן העולה.
וסומכין עליהם.
אף שהסמיכה שבות היא, כיון דמותר להביאן לא גזרו שבות לבטל סמיכתן (וכדעת הלל רבם במשנה לעיל).
עצרת (חג השבועות) שחל להיות בערב שבת, ולדעת בית שמאי אינו יכול להביא עולת ראייה לא ביום טוב ולא בשבת, לפיכך:  4 

 4.  לכאורה היה נראה הטעם דנקט "עצרת" ולא שאר רגלים, מפני שפסח וסוכות לעולם אין חל יום ראשון שלהם בערב שבת, היות ו"לא אדו ראש" ו"לא בדו פסח". אלא שבסיפא דמשנתנו איתא: "חלה להיות בשבת" ואעצרת דרישא קאי, והרי כיון ש"לא בדו פסח" "לא גהז שבועות"? ! וראה בהגהות רבי יצחק אייזיק חבר, שביאר לפי דעת רש"י למה נקט "עצרת".
בית שמאי אומרים: "יום טבוח" שלו (יום שחיטת קרבנות החגיגה והראייה, או קרבנות הראייה לבדם, נקראים "יום טבוח", מאירי) הוא אחר השבת.  5 

 5.  ביארו התוספות, כי אפילו למאן דאמר (לעיל ט א) תשלומין דראשון, הם ואם לא היה ראוי בראשון אינו משלים בשני, מכל מקום יש תשלומין לעולת ראייה שלא היה יכול להקריבה ביום ראשון מחמת השבת. כי בכל מקום שאין העכוב בגופה, אלא מחמת שהיום גורם, הרי זה חשוב כמי שראוי בראשון ומשלים ביום אחר. ובטורי אבן (לעיל ט א ד"ה כיון) חלק על דבריהם, שתלו הטעם משום דהיום גורם, ולדעתו עיקר הטעם הוא, כיון שאם תאמר שאין לו תשלומין הרי ממילא הוי קרבן שזמנו קבוע שהוא דוחה את השבת (כי מה שאינו דוחה את השבת כדין קרבן שזמנו קבוע הוא - לדעת הטורי אבן - זה משום שיש לו תשלומין כל שבעה), וכיון שכן, הדין נותן שלא ידחה את השבת ויהיה לו תשלומין, ראה שם שהאריך בזה. ובמנחת חינוך מצוה פח ד"ה וראיתי, כתב שלא כדבריו; ומשום, שטעם קרבן שאין זמנו קבוע שאינו דוחה את השבת אינו מפני שאין מוכרח להקריבו היום, אלא גזירת הכתוב היא בקרבנות שבעצמותם זמנם קבוע שידחו את השבת, וכשבעצמותם אין קבוע זמנם אינם בכלל דחייה. ולפי זה, קרבן שיש לו תשלומין שאינו דוחה את השבת, אינו משום שיוכל להקריבו בחול, אלא משום שעל ידי דין תשלומין נעשה הקרבן בעצמותו קרבן שאין זמנו קבוע, וכיון שכן, אפילו אם בפועל לא יהא בקרבן זה - שאתה אוסרהו לעשות בשבת - תשלומין, כיון שלא ראוי היה בראשון, מכל מקום לא ידחה את השבת מחמת עיקר דין תשלומין שלו, ונדחית סברת הטורי אבן. וראה גמרא ותוספות פסחים עו ב, והובא במנחת חינוך שם.
ובית הלל - לשיטתם, שסוברים מביאין עולת ראייה ביום טוב - אומרים: אין לה "יום טבוח", אלא ביום טוב מביאה.  6  ומודים בית הלל לבית שמאי: שאם חלה עצרת להיות בשבת, שעושין "יום טבוח" אחר השבת, כיון שאין עולת ראייה דוחה את השבת.

 6.  א. בפשוטו, אין הנידון במשנתנו אלא על טביחת העולה, כי את החגיגה הרי בין לבית שמאי ובין לבית הלל מקריבים ביום טוב, וכן כתבו המאירי ומהרש"א; ורש"י שהזכיר גם את החגיגה צריך ביאור, וראה תוספות ומהרש"א; ובהגהות רבי יצחק אייזיק חבר ביאר שיטת רש"י בזה. ב. מחלוקת בית שמאי ובית הלל ב"יום טבוח" נתבארה כפי מסקנת הגמרא, ומתחילה סלקא דעתין בגמרא לפרש באופן אחר.
וב"יום טבוח" של עצרת שחלה להיות בשבת:
א. אין כהן גדול מתלבש בכליו הנאים של חולין (רש"י), אבל בשאר "יום טבוח" היה מתהדר.  7 

 7.  התוספות תמהו על רש"י, כי לפי פירושו למה נקט "כהן גדול"? ! ולפיכך מפרשים התוספות את כוונת המשנה על בגדי כהונה שלו, כי דרך הכהן הגדול היה, להכנס ולשמש ביום טוב בשביל כבוד היום. וביום טבוח היה נמנע מלעבוד בבית המקדש, כדי שלא יאמרו יום טוב הוא; וראה גם במאירי.
ב. ומותרין בהספד ובתענית, שלא כבשאר "יום טבוח".
והטעם: כדי שלא לקיים דברי האומרין (הצדוקים) שלעולם עושים עצרת אחר השבת.
שנאמר בתורה בספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת", והם מפרשים כפשוטו, שתמיד צריך להתחיל לספור ביום ראשון, שהוא ממחרת השבת. ולדבריהם עצרת חלה לעולם ביום ראשון. אבל חז"ל קיבלו את פירוש הכתוב, שכוונתו לממחרת יום טוב ראשון של פסח.
ולכן, אילו היו נוהגים מנהגי יום טוב באחד בשבת, היה נראה כאילו אנו מודים לשיטת הצדוקים.  8 

 8.  במאירי מבואר כאן, שבשאר "יום טבוח" היו נוהגים איסור הספד ותענית. ובמשנה למלך פרק ו מכלי המקדש (הביאו רבינו עקיבא איגר) כתב, שאי לאו הצדוקין היה אסור בהספד ותענית, שהרי אפילו יחיד שמביא קרבן אסור הוא באותו יום בהספד ותענית; וראה עוד שם לענין איסור מלאכה.
גמרא:
אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא:
מנין לעצרת - שאינה אלא יום אחד - שמכל מקום יש לה תשלומין, לקרבנות ראייה ולקרבנות חגיגה כל שבעה?
שנאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך: בחג המצות, בחג השבועות, ובחג הסוכות ".
מקיש הכתוב את חג השבועות לחג המצות, כדי ללמדך:
מה חג המצות יש לה לראייה ולחגיגה תשלומין כל שבעה, שהרי כן למדנו לעיל ט א מהאמור בחג הסוכות "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים", והוא הדין לחג המצות שהוא שבעת ימים - אף חג השבועות יש לה לראייה ולחגיגה תשלומין כל שבעה, ואף שחג השבועות אינו אלא יום אחד.  9 

 9.  תמה הצל"ח: מנין לנו שבחג המצות אין תשלומין כל שמונה מהיקש חג המצות לחג הסוכות, והרי בגמרא לקמן רצו ללמוד מהיקש עצרת לחג הסוכות, שאף בעצרת יש תשלומין כל שמונה? ! וראה שם.
ומקשינן: ואימא: מקיש חג השבועות לחג הסוכות, וללמדך: מה חג הסוכות יש לה תשלומין כל שמונה, שהרי אפילו ביום טוב האחרון של חג משלימין, אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שמונה?!
ומשנינן: יום שמיני של חג הסוכות - רגל בפני עצמו הוא, ואינו בכלל ההיקש שח חג בשבועות לסוכות.
ואכתי מקשינן: אימור דאמרי "שמיני רגל בפני עצמו" רק לענין פז"ר קש"ב.  10 

 10.  פז"ר קש"ב הוא נוטריקון: פייס = עושים פייס (הגרלה) איזה משמרת כהונה תקריב את הפר בקרבן מוסף, מה שאין עושים בכל ימות החג, לפי שהיה בהם מספר הפרים רב, ויכלו לחלק את העבודה בהם לכל משמרות הכהנים. זמן = מברכין בו "שהחיינו". רגל = יש לו שם רגל בפני עצמו, ואינו קרוי סוכות (ובסוכה מח א פירש רש"י שאין יושבין בו בסוכה). קרבן = אין קרבנותיו כסדר קרבנות החג, שפריו מרובים, אלא מתמעטים והולכים מדי יום, ומקריבים י"ד כבשים בכל יום, ואלים שנים. ואילו בשמיני עצרת רק פר אחד, איל אחד, ושבעה כבשים. שיר = אין השיר שהיו שרים על הקרבן המשך סדר השיר שהיו שרים בחג. ברכה = ברכת המלך. שהיו מברכים בו את המלך, זכר לשלמה המלך, שנאמר בו: ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך (ובסוכה פירש עוד רש"י שאומרים "את יום השמיני").
אבל לענין תשלומין, הרי אף יום השמיני תשלומין דראשון הוא.
ואם כן, יש להקיש גם אליו את חג השבועות, ויהיו תשלומיו של חג השבועות שמונה ימים?!
דהכי תנן: מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון.  11 

 11.  תמה הצל"ח: וכי לא ידע התרצן הראשון את המשנה המפורשת ששמיני תשלומין דראשון הוא ! ? ועוד הרבה לתמוה בדברי הגמרא, וראה שם מה שביאר. ויש מי שביאר דברי התרצן הראשון, דהכי קאמר: כיון ששמיני רגל בפני עצמו הוא, אם כן אין לך היקש של עצרת לאותו רגל, שלא הקישה התורה אלא עצרת לחג הסוכות ולא לשמיני עצרת. ועל זה הקשתה הגמרא, כיון דלענין תשלומין אינו רגל בפני עצמו, אם כן שוב יכול אתה להקיש עצרת לשמיני עצרת לענין תשלומין.
ומשנינן: כיון שיכול אתה להקיש חג השבועות לחג הסוכות ולהרבות הרבה ימים, ויכול אתה להקישו לחג המצות ולרבות מעט ימים, הרי כלל הוא:
תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת!
כלומר: כל מקום שתמצא שני דרכים, אחד תופש מרובה ואחד תופש מועט, טוב לך לתפוש את המועט, שהרי אפילו היה לך לתפוש את המרובה ותפשת את המעט, תפיסתך תפיסה היא, שהרי יש בכלל המרובה גם המועט, אבל אם תתפוש את המרובה והיה לך לתפוש את המועט, הרי נמצא שתפשת שלא כדת (רש"י).
אלא, למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות?
כדי לאקושי חג הסוכות לחג המצות, לומר לך: מה חג המצות טעון לינה בירושלים במוצאי יום טוב הראשון (רש"י), אף חג הסוכות טעון לינה.  12 

 12.  ביאר הב"ח: אין לומר אף חג השבועות לא הוקש לחג המצות אלא לענין לינה, ולא לענין תשלומין, כי אין היקש למחצה.
ומפרשינן: והתם - גבי חג המצות - מנלן שהוא טעון לינה?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת חגיגה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א