פרשני:בבלי:חגיגה ג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה ג א

חברותא[edit]

ואף על פי שפטור מן הראייה, הרי הוא  חייב בשמחה.
ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן - פטורין אף מן השמחה, הואיל והם פטורין מכל המצוות האמורות בתורה.  1 

 1.  בדין חגיגה בחרש המדבר ואינו שומע ובאלם השומע ואינו מדבר, נחלקו הראשונים: הרמב"ם (חגיגה ב ד) כתב: כל החייב בראייה חייב בחגיגה, וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה. אבל התוספות כאן כתבו: רק מי שאינו שומע ואינו מדבר פטור מן החגיגה, אבל האחרים חייבים בחגיגה. והטורי אבן באבני שהם כאן, פשיטא ליה שכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה, וכל הפטור מן החגיגה פטור מן הראייה, כיון שרואים אנו בגמרא דילפינן פטורי ראייה מפטורים שנאמרו בחגיגה (כגון "רגלים" האמור בחגיגה, וילפינן מיניה במשנתנו לענין ראייה), ומשמע נמי בגמרא, דילפינן לפטור מן החגיגה מפטורים שנאמרו בראייה, ראה שם. וצידד לומר, שאף התוספות מודו בזה, ולא אמרו כן אלא גבי מדבר ואינו שומע שאף בראייה לא כתבה התורה הפטור במקומו, אלא הוא נלמד בגזירה שוה מהקהל, ובקדשים דבר הנלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בבנין אב, אלא שפקפק בזה, כיון שבגמרא זבחים נסתפקה בזה הגמרא, ועלה בתיקו.
ומבארת הגמרא: מאי שנא לענין מצות ראייה, דפטירי חרש המדבר ואינו שומע והשומע ואינו מדבר, ומאי שנא לענין שמחה דמחייבי?
כי לענין ראייה, גמר, למדנו בגזירה שוה "ראיה ראיה".
"ראיה" האמורה במצות ראייה, מ" ראיה" האמורה במצות הקהל.
כתוב בספר דברים (לא י) בפרשת מצות הקהל:
"מקץ שבע שנים, במועד שנת השמטה, בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם".
(המלך היה קורא את משנה תורה בעזרה).
"הקהל את העם, האנשים, הנשים והטף, וגרך אשר בשעריך. למען ישמעו, ולמען ילמדו, ויראו את ה' אלהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".
"ובניהם אשר לא ידעו - ישמעו, ולמדו ליראה את ה' אלהיכם, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה.
דכתיב: "הקהל את העם, האנשים, הנשים, והטף".
וכתיב באותו ענין: "בבא כל ישראל לראות". הרי לשון ראיה במצות הקהל.
וכמו כן, גם במצות ראייה כתיב לשון ראיה: "יראה כל זכורך".
ומהגזירה שוה למדים: מה מצות הקהל, פטור בה המדבר ואינו שומע והשומע ואינו מדבר (וכדמפרש ואזיל), אף בראייה פטורים הם.
ומפרשינן לה: והתם גבי הקהל - מנלן שהם פטורים?
משום דכתיב במצות הקהל: "למען ישמעו ולמען ילמדו".
ותניא: "למען ישמעו" - פרט לחרש המדבר ואינו שומע.
"ולמען ילמדו" - פרט לאלם השומע ואינו מדבר, שאינו יכול ללמוד כיון שאינו מדבר (כך סלקא דעתין לפרש).
ותמהינן על מיעוט של האילם ממצוות הקהל משום שאינו בכלל "למען ילמדו": למימרא, האם בכוונת התנא לומר דכי לא משתעי, כי זה שאין האילם מדבר, גורם לכך שהוא לא גמר, שאינו יכול ללמוד?!
והא הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי, הרי שני אלמים, שהיו בשכנותו של רבי, והיו בני ברתיה (בני בתו) דרבי יוחנן בן גודגדא, ואמרי לה, ויש אומרים, שהם היו בני אחתיה (בני אחותו) דרבי יוחנן בן גודגדא -
דכל אימת דהוה עייל רבי לבית מדרשא, הוו עיילי ויתבי קמיה (כל פעם שהיה רבי נכנס לבית המדרש, היו האלמים נכנסים ויושבים לפני רבי), ומניידי ברישייהו, ומרחשן שפוותייהו (כאשר היה רבי משמיע את דבריו, היו מנענעין בראשם ושפתותיהם היו מרחשות), ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו (ביקש רבי רחמים עליהם ונרפאו מאלמותם והחלו לדבר) -
ואישתכח, ונמצא כשהחלו לדבר, דהוו גמירי (שהיו בקיאים), על אף אלמותם, בהלכתא (משניות, רש"י) וספרא, וספרי, וכולה הש"ס.  2 

 2.  בטעם שלא נזכר בגמרא גם המכילתא והתוספתא, ראה משמר הלוי סימן ו.
הרי שאף האלם יכול ללמוד, ואם כן, האיך מתמעט האלם מ"למען ילמדו"?!
אמר ביאר מר זוטרא את מיעוט האלם מ"למען ילמדו": קרי ביה "למען ילמדו (לאחרים) ". והאלם אינו יכול ללמד לאחרים.
רב אשי אמר, להכריח כדברי מר זוטרא: ודאי "למען ילמדו לאחרים" הוא! כך, שגם בלא הקושיא מהמעשה באותם אלמים, מוכרחים אנו לפרש את מיעוט האלם כדברי מר זוטרא, שהוא מ"למען ילמדו", וקרי ביה "למען ילמדו לאחרים". ולא משום "למען ילמדו בעצמם". כי האלמים אכן יכולים ללמוד בעצמם!
משום דאי סלקא דעתך לפרש את מיעוט האילם מחמת "למען ילמדו בעצמם", וכיון דלא משתעי לא גמר (כיון שהאלם אינו מדבר הוא אינו יכול ללמוד) -
תיקשי לך: והרי ודאי שהחרש המדבר ואינו שומע, כיון דלא שמע - לא גמר! (אינו יכול ללמוד).
ובודאי, כשאמרה תורה: "למען ישמעו", למעטו ממצוות הקהל - הוא מהטעם הזה, שאינו יכול ללמוד.
ונמצא, שבכלל המיעוט "למען ישמעו" התמעט כל מי שאינו יכול ללמוד, שהרי זה הוא עיקר הטעם למעט את החרש המדבר ואינו שומע.
ואם כן, לא היתה צריכה התורה לחזור עוד ולומר "למען ילמדו" כדי למעט את האילם שאינו יכול ללמוד.
כי לדבריך, האי אילם - כיון שלדעתך אינו יכול ללמוד - הרי כבר מ"למען ישמעו" (שהוא כמו "למען ילמדו") נפקא שהוא פטור?!
אלא ודאי, שאילם, השומע ואינו מדבר, כן יכול ללמוד. ולכן אינו בכלל המיעוט ד"למען ישמעו", הממעט כל מי שאינו יכול ללמוד.
ובהכרח שמיעוט האילם מ"למען ילמדו"
- משום דקרי ביה "למען ילמדו לאחרים" הוא. וכפי שפירש מר זוטרא.
אמר רבי תנחום: חרש שאינו שומע אפילו באזנו אחת בלבד (ומדבר), אף הוא פטור מן הראייה.  3 

 3.  הקשה הטורי אבן: כיון שאפילו חרש באזנו אחת פטור מהקהל, האיך אמרינן לעיל דחרש שאינו שומע שמיעטתו תורה מהקהל, הוא משום שאינו יכול ללמוד, והרי אפילו חרש באזנו אחת שיכול ללמוד, אף הוא אינו במצות הקהל? !.
שנאמר במצות הקהל: "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם", שהוא לשון רבים, ושתי אזנים משמע. ומכאן יש ללמוד כי מי שאין לו אפשרות לשמוע בשתי אזניו, אינו במצות הקהל.
הרי ילפינן ראייה מהקהל בגזירה שוה.
ותמהינן: והרי האי "באזניהם" מיבעי ליה: באזניהם דכולהו ישראל?!
כלומר: הרי לשון רבים של "אזניהם" - על אזניהם של כל ישראל הוא הולך, ולא על שתי אזניו של כל אחד (טורי אבן)?!
ומשנינן: ההוא מ"נגד כל ישראל" נפקא!  4 

 4.  בתוספות הביאו מירושלמי שתלו דין זה ודרשה זו במחלוקת רבי יוסי ורבנן בענין אחר. שנאמר "ולבני אהרן תעשה כותנות": לדעת רבנן שתי כותנות לכל אחד, ולדעת רבי יוסי כתונת אחת לכל אחד. והוא הדין כאן, לרבנן משמע שתי אזנים לכל אחד ואחד מישראל, ולרבי יוסי משמע שדי באוזן אחת לכל אחד ואחד מישראל.
כלומר: כיון שאמר הכתוב "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל", הרי הכל אמור, ולא היתה התורה צריכה להוסיף "באזניהם". ועל כרחך כוונת התורה בשתי אזניו של כל אחד. וללמד כדרבי תנחום!
ואכתי תמהינן: הרי אין "באזניהם" מיותר לדרשתו של רבי תנחום. כי אי מ"נגד כל ישראל" לבד, הוה אמינא: אע"ג דלא שמעי (הייתי אומר: לא הצריכה תורה אלא לקרוא את התורה נגד כל ישראל, ואפילו לא ישמעו) ולפיכך כתב רחמנא "באזניהם" והוא דשמעי, ולעולם "באזניהם" של ישראל הרבים, ולא בשתי אזניהם של כל אחד?!
ומשנינן: ההוא - שיהיו ישראל צריכים לשמוע - מ"למען ישמעו" נפקא. ולא היתה צריכה התורה להוסיף "באזניהם". ולכן אייתר "באזניהם" לדרשתו של רבי תנחום, שיהיה לכל אחד מישראל שני אזנים לשמוע.
אמר רבי תנחום: חיגר אפילו ברגלו אחת, הרי הוא פטור מן הראייה, שנאמר: "שלש רגלים תחוג לי בשנה", שמשמעותו מי שיש לו שתי רגלים.
ומקשינן: והא "רגלים" מיבעי ליה: פרט לבעלי קבין (מי שנחתכו שוקיו, חוקק בתוך עץ מקום להכניס בו את ראש שוקו, ונסמך על הקבים בתנועתו).
ומשנינן: ההוא - מיעוט של פרט לבעלי קבין - מ" שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" נפקא!
שהרי "פעמים" מתפרש "רגלים" (כדמפרש ואזיל), ומשמע: רק אדם שיש לו רגלים חייב בראייה. ונתמעטו בכך בעלי קבין, ואייתר ליה "רגלים" לדרשתו של רבי תנחום.  5 

 5.  בטורי אבן (באבני שהם) כתב להוכיח מכאן, שכל מי שפטור מן הראייה פטור מן החגיגה. שהרי אם לא כן האיך אנו אומרים ש"פרט לבעלי קבין" יש ללומדו מ"פעמים" האמור בראייה, ומיותר "רגלים" האמור בחגיגה לדרשת רבי תנחום? והרי צריך את "רגלים" האמור בחגיגה למעט בעלי קבין אף מחגיגה? ! ועל כרחך שלומדים זאת מראייה. וזה כשיטת הרמב"ם, ולא כפשטות שיטת התוספות שחלקו על זה (ראה לעיל בהערה גבי חרש).
דתניא: "פעמים":
אין "פעמים" אלא רגלים.  6 

 6.  ברש"י כתב: אלא רגלים, אדם שיש לו רגלים. וראה עוד ברש"י ד"ה פעמיך בנעלים.
וכן הוא אומר: "תרמסנה רגל (ענין דריכה, מצודות) רגלי עני פעמי דלים" (רגלי העני ופעמי הדלים ירמסו אותה, מצודות).  7 

 7.  במצודות שם הביא עוד פסוק להוכיח ש"פעמים" הם "רגלים", ממה שנאמר בתהלים פרק ע"ד: "הרימה פעמיך למשואות נצח, כל הרע אויב בקודש". ופירש שם במצודות: הרם רגליך ללכת להחשיך עד שינצח את כל האויב העושה הרעה בבית המקדש. ורש"י פירש שם באופן אחר.
ואומר, עוד אתה למד שאין פעמים אלא רגלים, ממה שנאמר: "מה יפו פעמיך בנעלים (מה מאד יפו רגלייך, כשהם בתוך הנעלים המהודקים בהם, לא יעדפו ולא יחסרו. מצודות) בת נדיב".
דרש רבא: מאי דכתיב "מה יפו פעמיך בנעלים, בת נדיב" - כך היא משמעות הפסוק:
"מה יפו פעמיך בנעלים" - כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל.  8 

 8.  ביאר המהרש"א: כל מי שאין רגלו יפה אינו עולה לרגל, וכמו ששנינו שהחגר פטור מן הראייה, ולפיכך אמר: מה נאין רגליהן של ישראל. ולפיכך תלה זאת בנעלים, כי מי שהולך יחף הולך בצער, כמו שנאמר: מנעי רגלך מיחף.
"בת נדיב" - האומה הישראלית, שהיא בתו של אברהם אבינו, שנקרא "נדיב", על שם שנדבו לבו להכיר את בוראו (רש"י).
והראיה שנקרא אברהם "נדיב", שהרי כל הגרים שהתנדבו מעצמם להכנס תחת כנפי השכינה נקראים על שמו. (עץ יוסף)
שנאמר: "נדיבי עמים (הגרים המתנדבים מבין העמים לקבל עליהם עול מצוות) נאספו, והם - עם אלהי אברהם". (מלבי"ם)
וכי רק אלהי אברהם הוא ולא אלהי יצחק ויעקב?!
אלא, אלהי אברהם, שהיה תחילה לגרים, ולפיכך כשמדבר על הגרים מזכיר את אברהם.  9 

 9.  כתבו התוספות: תחילה לגרים, שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפניו. ולפי מה שפירש רש"י שהגרים נקראים "נדיבים", וכן אברהם נקרא "נדיב", והם נקראים כך משום שהתנדב לבם להכיר את בוראם, הרי "תחילה לגרים", היינו שאברהם היה הראשון שהכיר את בוראו.
ומביאה עתה הגמרא עוד דרשה בשם רב תנחום:
אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משום רבי תנחום:
מאי דכתיב "ויקחוהו (את יוסף) וישליכו אותו הבורה, והבור ריק אין בו מים".
וכי ממשמע שנאמר "והבור ריק", איני יודע מעצמי שאין בו מים!? ולמה הוצרך הכתוב לומר שאין בו מים?! אלא, בא הכתוב ללמד, שרק מים אין בו, שלא היה הבור ריק אלא ממים, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואף על פי כן לא ניזוק יוסף (מהרש"א).  10  תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא, שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, שיום טוב היה, וחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פניו (רש"י).

 10.  הקשה הרא"ם: לימא קרא "אין בו מים" ולא יאמר "והבור ריק"? ! תירץ מהרש"א: אי לא הוה כתיב אלא "אין בו מים", הוה אמינא דלגופה אתי לומר שלא היה בו מים, ולא היינו מדייקים שנחשים ועקרבים יש בו. עוד הקשה הרא"ם (הביאו המהרש"א): כיון שהיו בו נחשים ועקרבים, אם כן האיך אמר הכתוב: וישמע ראובן "ויצילהו מידם" וגו' ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר. והרי כיון שהיו בו נחשים ועקרבים אין זו הצלה, שהרי ביבמות איתא: הנופל לבור שיש בו נחשים ועקרבים מעידין עליו שהוא מת, כי ודאי ימות? ! ותירץ: לא ידע ראובן שיש בו נחשים ועקרבים. ובפענח רזי תירץ (הביאו המהרש"א): הוא אמר להם להשליך לבור אחר, והם השליכו לבור שיש בו נחשים ועקרבים, ודקדק כן מלשון הכתובים, ראה שם. ובעץ יוסף הביא משם הזוהר: כיוון ראובן להצילו מיד בעלי בחירה, שמיד בעלי בחירה אין יכול להציל אפילו זכויות שלו ושל אבותיו, אבל נגד נחשים ועקרבים ידע ראובן שזכות יוסף וזכות אבותיו יעמוד לו. ויש מי שדקדק כן מלשון הפסוק: וישמע ראובן ויצילהו "מידם", ללמדך, לא הצילו אלא מידם ולא מנחשים ועקרבים.
אמר להם רבי יהושע: מה חידוש היה בבית המדרש היום?
אמרו לו רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא: תלמידיך אנו! ומימיך אנו שותין! ואין זה מן הראוי שנדבר בפניך (רש"י).
אמר להם רבי יהושע:
אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש!  11 

 11.  לכאורה נראה הכוונה, שהם אמרו לו: הואיל ותלמידיך אנו ודאי לא נוכל לחדש לך מה שאינך יודע, ועל זה אמר להם: אין בית המדרש בלא חידוש. אלא שמרש"י לא משמע כן.
אמרו לי: שבת של מי היתה? של רבן גמליאל או של רבי אלעזר בן עזריה, שהיה רבן גמליאל דורש שלש שבתות ורבי אלעזר בן עזריה אחת (ברכות כח א)?
אמרו לו: שבת זו - של רבי אלעזר בן עזריה היתה.
אמר להם רבי יהושע: ובמה היתה הגדה היום?
אמרו לו: בפרשת הקהל!
אמר להם רבי יהושע: ומה דרש בה רבי אלעזר בן עזריה?
אמרו לו, כך דרש: כתיב "הקהל את העם האנשים הנשים והטף".
והרי אם אנשים באים כדי ללמוד, והנשים באות כדי לשמוע את המצוות שידעו לקיימן (מהרש"א), הטף למה באין?  12 

 12.  ביאר מהרש"א: אף דכתיב באותו ענין: ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו? ! היינו בקטנים שהגיעו לחינוך, ומאמר זה על הקטנים שלא הגיעו לחינוך.
(אלא, ירושלמי) כדי ליתן שכר למביאיהן.  13  תמה עליהם רבי יהושע: מרגלית טובה היתה בידכם (הדרש הנפלא הזה) ובקשתם לאבדה ממני, השתמטתם תחילה מלומר לי?!

 13.  בעיון יעקב פירש, שבא רבי אלעזר בן עזריה להוציא מלב האומר: למה לי טורח ההליכה לעזרה, והרי כל ענין הקהל משמע לכאורה מן הכתובים שהוא כדי לשמוע וללמוד, ואם כן למה לי לילך, אשב בביתי ואחר כך אשמע ואלמד כל מה שאמרו שם, ואין צורך לבטל זמן בהליכה. וזה הוא שלימד רבי אלעזר לא כן, שהרי אף אם יהיה אמת כדבריך שהאנשים והנשים אינם באים אלא כדי לשמוע וללמוד, מכל מקום הטף למה באין? ! אלא על כרחך שעיקר טעם מצוה זו היא ההבאה עצמה, וכן באנשים ונשים הטעם העיקרי הוא שיבואו לעזרה לשמוע וללמוד ולא ישבו בביתם, כי ברוב עם הדרת מלך.
הוסיפו ואמרו רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא לרבי יהושע:
ועוד דרש רבי אלעזר בן עזריה באותה שבת: כתיב: את ה' האמרת (שבחת, רש"י) היום, וה' האמירך היום
אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שבח אחד שבח מיוחד לומר "אין כמוך" לכך בחרנוך לאלוה (רש"י), ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם.  14 

 14.  לפי פירוש רש"י: חטיבה הוא מלשון שבח, כמו: חטובות אטון מצרים, ופירושו: משובחות; הערה ברש"י בעין יעקב. ובמהרש"א הביא מדברי רש"י בחומש, שכתב: האמרת והאמירך, הוא לשון הפרשה והבדלה, הבדלתי לך מאלהי עובדי כוכבים להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה, וראה עוד שם. וכתב מהרש"א, שלפי זה יש לפרש "חטיבה" מלשון "חוטב עצים", שישראל נחטבים ונבדלים מכל שאר אומות.
אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת חגיגה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א