פרשני:בבלי:חגיגה יד א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה יד א

חברותא[edit]

תניא: אמר רבי שמעון החסיד לפרש הכתוב: "אשר קומטו ולא עת": אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו (נגזר עליהם) להיבראות  קודם שנברא העולם, ולא נבראו.
כלומר, מפני שהכתוב אומר "דבר צוה לאלף דור", ומשמע שמתן תורה יהיה לאחר אלף דורות. ואולם מתן תורה היה אחר כ"ו דורות, מאדם הראשון ועד משה רבינו. ואותן תתקע"ד דורות שחסרו, טרד אותן הקב"ה, מפני שראה כי אין העולם מתקיים בלא תורה.
עמד הקב"ה, ושתלן לאותן דורות בכל דור ודור, והן הן עזי פנים שבדור.  1 

 1.  כתב המהרש"א כי לפי הדרש הזה מתפרש הפסוק "אשר קומטו ולא עת", שקומטו מלהבראות בעתם, היינו קודם מתן תורה. ונבראו אחר כך בלא עתם, בכל דור ודור.
ורב נחמן בר יצחק אמר לפרש: "אשר קומטו" - לברכה הוא דכתיב - אלו תלמידי חכמים שמקמטין את עצמן משינה (חותכים ממכסת השינה שלהם), על (עבור) דברי תורה (ב"ח) בעולם הזה. והקב"ה מגלה להם סוד הנהר (ב"ח) לעולם הבא, שנאמר: נהר יצוק יסודם.  2 

 2.  כתב המהרש"א, שלפי דרש זה מתפרש הפסוק כך: אלו "אשר קומטו", שמקמטין עצמן בעולם הזה, שהוא עולם זמני וארעי - הרי בעולם הבא, שהוא "בלא עת", שאינו עולם זמני וארעי אלא נצחי, יזכה להם הקב"ה אז את סודו: "נהר יצוק יסודם". וראה ביאור אחר בהגהות "מלא הרועים".
אמר ליה שמואל לחייא בר רב בר אריא:  3  תא, אימא לך מילתא, מהני מילי מעליותא דהוה אמר אבוך (בוא ואמור לך מן הדברים הטובים אשר היה אומר אביך):

 3.  בגיטין סב א ובמנחות נג א הגירסא היא: "בר אוריין", ופירש רש"י "בן תורה".
וכך היה אומר: כל יומא ויומא נבראין מלאכי השרת מנהר דינור, ואמרי שירה, ובטלי (לאחר שהם אומרים שירה הם מתבטלים ונעלמים מיד).
שנאמר "חדשים לבקרים (מלאכים חדשים, שנבראים בכל בוקר - על ידם) רבה אמונתך (תהלתך) ".
ופליגא, חולק הוא בדבריו הללו, על דברי רבי שמואל בר נחמני, הסובר שהמלאכים נבראים בדיבור המקום, ולא יוצאים מנהר דינור.  4 

 4.  תוספות. והטורי אבן תמה על דבריהם, שהרי הכל מודים שיש גם מלאכים אחרים שהם קבועים וקיימים לעולם, חוץ מאותם שנבראים מן נהר דינור, שהם בטילין מיד אחר שאמרו שירה. ואם כן יש לומר שאף הוא מודה שמדיבור של הקב"ה נבראים המלאכים הקבועים? ! ולכן פירש: כיון שסבר רבי שמואל בר נחמני שמכל דיבור של הקב"ה נבראים מלאכים, אם כן יש לפרש הפסוק "חדשים לבקרים" על מלאכים אלו, ושוב אין להוכיח שנבראים מלאכים כל יום ויום מנהר דינור
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד.
שנאמר: "בדבר ה' - שמים נעשו. וברוח פיו - כל צבאם".
עוד מפרשת הגמרא, מענין לענין באותו ענין, את סתירת הפסוקים מספר דניאל לשיר השירים:
כתוב אחד בספר דניאל אומר: לבושיה (לבושו של הקב"ה) כתלג חיור (לבן כשלג), ושער ראשה כעמר נקא (שער ראשו כצמר לבן נקי).
ומאידך כתיב בשיר השירים: קווצותיו (קווצות שערותיו, כביכול, של הקב"ה) הן תלתלים, שחורות כעורב?!
לא קשיא: כאן - שצבע שערותיו לבן כמו של זקן - בישיבה (במושב הדין, ר"ח).
כאן - שצבע שערו שחור כשל בחור - במלחמה.  5 

 5.  ביאר מהרש"א שהפסוק בדניאל מדבר בישיבה בדין, כמו שמבואר בתחילת הפסוק "ועתיק יומין יתיב. לבושיה כתלג". ואילו בשיר השירים מדבר הפסוק על יציאת מצרים, שהיה נראה להם שם כגבור איש מלחמה.
דאמר מר: אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור.  6 

 6.  כתב רבינו חננאל: המראות הללו, כדרך חלום הם נראים. כדכתיב "אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו". וכתוב "ביד הנביאים אדמה", להודיע שמראה לנביאים כעין דמות ב"אובנתא דליבא". אבל הקב"ה ישתבח שמו אין לו דמות. וזה הדבר מוכיח שאין שם דמות, שאילו היה לו דמות היה לו תמיד דמות אחת, או דמות בחור לעולם או דמות זקן לעולם. אלא, למדך שאין שם דמות כלל. ומה שהוא מראה לנביאים כעין דמות, הוא מה שישר לפניו.
ומקשה הגמרא שיש סתירה בפסוק הנזכר בדניאל מיניה וביה: כתוב אחד אומר: חזה הוית עד די כרסון רמיו (ראיתי כסאות שהוטלו ונתקנו לישב במשפט) ועתיק יומין יתיב (והקב"ה יושב) לבושה כתלג חיור ושער ראשה כעמר נקא "כרסיה" (משמע כסא אחד) שביבין דינור (שביבים של אש) גלגלוהי נור דליק (גלגלי הכסא אש בוערת); הרי משמע מסוף הפסוק שאין אלא כסא אחד.
וכתוב אחד - כלומר: אותו פסוק בראשיתו - אומר: עד די כרסון (שני כסאות במשמע) רמיו, ועתיק יומין יתיב.
ומשנינן: לא קשיא: כסא אחד לו, וכסא אחד לדוד.
כדתניא: אחד לו ואחד לדוד, דברי רבי עקיבא.
אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא! עד מתי אתה עושה שכינה חול להושיב אדם בצדו?!
אלא שני הכסאות הן: אחד לישב עליו כשעושה דין לגויים, ואחד לישב עליו כשעושה צדקה לישראל.  7 

 7.  על פי רש"י בדניאל
ומסתפקת הגמרא: האם קיבלה מיניה (קיבל רבי עקיבא את דברי רבי יוסי הגלילי), או לא קיבלה מיניה?
תא שמע מברייתא שלמדנו בה: כסא אחד לדין וכסא אחד לצדקה, דברי רבי עקיבא.
הרי שקיבלה מיניה.
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה, כלך מדברותיך ולך (ב"ח) אצל נגעים ואהלות! המנע מדבריך בהגדה ופנה להלכות נגעים ואהלות שהן חמורים, ובהם אתה מחודד ולא בהגדה.  8 

 8.  רש"י סנהדרין סז ב
אלא כך ההוא ענינם של שני הכסאות: אחד מן הכסאות מיועד לכסא, ואחד מן הכסאות מיועד לשרפרף.
כסא - כדי לישב עליו, ושרפרף - להדום רגליו.
שנאמר: "השמים - כסאי, והארץ - הדום רגלי".  9 

 9.  הטורי אבן מחק את הסיוע מהמקרא היות והכתוב הזה אינו ענין לכסא הכבוד. וגם בסנהדרין אינו נמצא.
כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: שמונה עשרה קללות קילל ישעיה הנביא את ישראל, נתנבא שיבואו עליהם י"ח פורענויות.
ולא נתקררה דעתו של ישעיה עד שאמר להם המקרא הזה (הכתוב לאחר י"ח הקללות לקמן): "ירהבו הנער בזקן (יתגאה הנער על הזקן), והנקלה (הבזוי יתגאה כנגד) בנכבד".  10 

 10.  בספר "מראש אמנה" מבאר הגרא"מ שך שלא "קילל" ישעיה את ישראל, כפשוטו, אלא הביטוי "קילל ישעיה את ישראל" משמעותו היא, שהבהיר ישעיה הנביא לישראל לאיזה מצבים גרועים הם עתידים להגיע אם לא ישמעו את דבר ה', וכי המצב הגרוע ביותר שיקרה להם, שלא יהיו נשמעים לדעת תורה של זקני הדור. כי רק אם הוראתם של גדולי התורה נשמעת, יש סיכוי לתיקון. והביטוי "לא נתקררה דעתו של ישעיה", משמעותו, שלא חש ישעיה שהוא מבהיר היטב את גודל החורבן הצפוי עד שהביע בפניהם את המצב הקשה ביותר שהם עתידים להקלע אליו, שיזלזלו בסמכותם של גדולי התורה !
ומבארת הגמרא: אותן שמונה עשרה קללות - מאי נינהו?
דכתיב "כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה:
א. משען; ב. ומשענה; ג. כל משען לחם; ד. וכל משען מים; ה. גבור; ו. ואיש מלחמה; ז. שופט; ח. ונביא; ט. וקוסם; י. וזקן; יא. שר חמשים; יב. ונשוא פנים; יג. ויועץ; יד. וחכם חרשים; טו. ונבון לחש; טז. ונתתי נערים שריהם; יז. ותעלולים ימשלו בם; יח. ונגש העם איש באיש ואיש ברעהו".  11 

 11.  יהיו דחוקין ונגושין זה על זה בתיגור וחירום. רש"י ישעיה
ומבארת הגמרא את חסרון הדברים המתוארים בפסוק:
משען: אלו בעלי מקרא, שיחסרו ולא יהיו.
משענה: אלו בעלי משנה, כגון רבי יהודה בן תימא וחבריו.
פליגו בה רב פפא ורבנן:
חד אמר: שש מאות סדרי משנה היו בימיהם.
וחד אמר: שבע מאות סדרי משנה היו בימיהם.
כל משען לחם: אלו בעלי תלמוד, שיש לסמוך על הוראתן כסמיכת לחם (רש"י), שנאמר: "לכו לחמו בלחמי, ושתו ביין מסכתי ".
וכל משען מים: אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה.
גבור: זה בעל שמועות, ששמע הלכות פסוקות מרבותיו ושגורות בפיו.
ואיש מלחמה: זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה.
שופט: זה דיין שדן דין אמת לאמיתו.
נביא: כמשמעו.
קוסם: זה מלך, שנאמר: קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו.  12 

 12.  אמרי המלך ברורים כאילו היה קסם על שפתיו, כי אין דבר נכחד מאת המלך, לפי שכל האנשים יחזרו למצוא חן בעיניו. ולזה ימצא בכל דבר מי שיגלה אוזן המלך, לזה לא ימעול פיו במשפטו לעות הדין מחמת טעות ושגגה. מצודות
זקן: זה שראוי לישב בישיבה, וליטול ממנו עצה בכל דבר חכמה.
שר חמשים: אל תקרי "שר חמשים" אלא "שר חומשין", זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה.
דבר אחר: "שר חמשים" היינו כדרבי אבהו:
דאמר רבי אבהו: מכאן שאין מעמידים מתורגמן (שומע דרשת הרב ומשמיעה לרבים) על הציבור למי שהוא פחות מבן חמשים שנה.
ונשוא פנים: זה שנושאין לדורו בעבורו.
נושאין לדורו למעלה (הקב"ה נושא לדור בעבורו): כגון רבי חנינא בן דוסא.
נושאין לדורו למטה (מלכי האומות מכבדים את ישראל בעבורו): כגון רבי אבהו בי קיסר.
יועץ: שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים.  13 

 13.  מצינו גבי עיבור שנה כלשון הזה, דכתיב גבי חזקיהו "ויועץ המלך לעשות פסח בחודש השני", וכמאן דאמר בסנהדרין דף יב, שעיבר חזקיהו את השנה. עץ יוסף בשם ילקוט
וחכם: זה תלמיד המחכים את רבותיו.
חרשים: בשעה שפותח בדברי תורה, הכל נעשין כחרשין, שאינם יודעים לדבר.
ונבון: זה המבין דבר מתוך דבר.
לחש: זה שראוי למסור לו דברי תורה שניתנה בלחש. שהוא אב בית דין, ולבו דואג בקרבו, וראוי למסור לו סודות מעשה המרכבה (כדלעיל יג א).
וממשיך הכתוב ואומר: "ונתתי נערים שריהם".
ומבארת הגמרא: מאי "ונתתי נערים שריהם"?
אמר רבי אלעזר: אלו בני אדם שמנוערין מן המצוות.
ובהמשך אומר ישעיה הנביא: "ותעלולים ימשלו בם":
אמר רב אחא (מסורת הש"ס): אלו תעלי בני תעלי (שועלים בני שועלים).
ולא נתקררה דעתו של ישעיה הנביא עד שאמר להם "ירהבו הנער בזקן" - אלו בני אדם שמנוערין מן המצוות, והם ירהבו במי שממולא מצוות כרמון.
"והנקלה בנכבד" - יבוא מי שעבירות חמורות דומות עליו כקלות, וירהבו במי שעבירות קלות דומות עליו כחמורות.
אמר רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה (חורבנה) של ירושלים, לא פסקו מהם בעלי אמנה.
שנאמר (בישעיה, בפסוק הסמוך לפסוקים הקודמים שנזכרו מספר ישעיה):
"כי הנה האדון ה' מסיר מירושלים ומיהודה כל משען לחם.
כי יתפוש איש באחיו, בבית אביו, לאמר: שמלה לך, בקי אתה בחדרי תורה (וכפי שתבאר הגמרא להלן), ולפיכך, קצין, מורה תהיה לנו, ותלמדנו תורה.
ותחילה מפרשת הגמרא את הפסוק, לפני שהיא מסיימת את הפסוק ואת הראיה למימרתו של רב קטינא:
"שמלה לך": דברים של תורה, שבני אדם מתכסין בהן כשמלה (בני אדם נחבאים כדי שלא ישאלו אותם בהם, כי אינם בקיאים בהם), הם ישנן תחת ידך! כלומר: אתה כן בקי בהן.
וממשיך הכתוב לתאר את דברי המבקש ללמוד תורה מאדם שהוא משוכנע שיודע את התורה:
"והמכשלה הזאת תחת ידך".
מאי "והמכשלה הזאת"?
דברים, טעמי תורה הנסתרים, שאין בני אדם עומדין עליהן על בוריין, לאומרן כהלכתן, אלא אם כן נכשל בהן, עד שאומרן שתים ושלש פעמים בשיבוש (דהיינו טעמי תורה המסותרים, רש"י שבת קכ א) ואז נותן לב לעמוד ולהתבונן היטב בדברים שלומד - הם ישנן תחת ידך! ולכן קצין (רב ומורה) תהיה לנו.
וממשיך הכתוב לתאר את תשובתו של איש האמנה:
"ישא, יאמר מי שנתבקש להיות קצין, ביום ההוא, לאמר: לא אהיה חובש, ובביתי אין לחם ואין שמלה. לא תשימוני קצין עם!"
ומפרשת הגמרא את דברי איש האמנה:
"ישא" - אין "ישא" אלא לשון שבועה. שנאמר בעשרת הדברות "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".
וכך נשבע איש האמנה: "לא אהיה חובש"
- לא הייתי מחובשי בית המדרש! איני רגיל להיות חבוש בבית המדרש.
"ובביתי אין לחם ואין שמלה" - שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא.
הרי למדת שלא פסקו אנשי אמנה מירושלים. שהרי הוא אומר את האמת, ונשבע שאינו יודע תורה.
ומקשינן: ודלמא שאני התם, שאומר את האמת לא בגלל שהוא איש אמנה, אלא בגלל חששו שיתפס בשקר מיד.
דאי אמר להו "גמירנא" (לו היה משקר ואומר: אכן אני יודע וראוי להיות רב), אמרי ליה: אימא לן (יאמרו לו המבקשים: אמור לנו את אשר אתה יודע). ועל כן אומר הוא את האמת, ולא משום שהוא איש אמנה?!
ומבארת הגמרא: אילו לא היה איש אמנה, יכול היה להשתמט מהם בכבוד, כי הוה ליה למימר, יכול היה לומר על עצמו: גמר ושכח (אכן הייתי מחובשי בית המדרש, ולמדתי תורה, אלא שעתה שכחתי את לימודי).
מאי, ומהו שאמר "לא אהיה חובש"?
לא אהיה חובש את ספסלי בית המדרש כלל.
ומוכח מכאן שהוא איש אמנה, שהכחיש דברים שהיה יכול להתפאר בהם בלי שיעמדו אנשים על שקרו.
ומקשינן על אימרתו של רב קטינא, שלא פסקו אנשי אמנה:
איני! והאמר רבא: לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה בעלי אמנה.
שנאמר: "שוטטו בחוצות ירושלים, וראו נא, ודעו ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה, ואסלח לה!"
הרי שגם אם יבקשו איש אמונה, לא ימצאהו?!
ומשנינן: לא קשיא.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת חגיגה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א