פרשני:בבלי:חגיגה טז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה טז ב

חברותא[edit]

הראשונים שנזכרו במשנתנו מתוך כל זוג (יוסף בן יועזר, יהושע בן פרחיה, יהודה בן טבאי, שמעיה, הלל) היו נשיאים.
ושניים להם (השניים שבכל זוג: יוסף בן יוחנן, ניתאי הארבלי, שמעון בן שטח, אבטליון, מנחם ושמאי) היו אבות בית דין.
גמרא:
תנו רבנן: שלשה החכמים משלשת הזוגות הראשונים, שאמרו שלא לסמוך (יוסף בן יועזר, יהושע בן פרחיה, יהודה בן טבאי), ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך (שמעיה, והלל), היו נשיאים. ושניים להם (אותם שנחלקו עליהם) אבות בית דין, דברי רבי מאיר.
נמצא, לפי דעת רבי מאיר, שמתוך זוג החכמים: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, היה יהודה בן טבאי הנשיא, ושמעון בן שטח אב בית דין. כי הרי יהודה בן טבאי הוא משלשת הזוגות הראשונים, ואמר שלא לסמוך (וכן היא דעת התנא של משנתנו). וחכמים אומרים לא כן הוא, אלא: יהודה בן טבאי אב בית דין, ושמעון בן שטח נשיא
והוינן בה: מאן תנא (מי שנה, רבי מאיר או חכמים) להא דתנו רבנן:
אמר יהודה בן טבאי: אראה בנחמה (כאילו אמר: לא אראה בנחמה, והגמרא הפכו לברכה, רש"י מסכת מכות), אם לא הרגתי עד (יחיד) זומם, שהעיד יחד עם עד נוסף עדות שקר על אדם וזממו להורגו, ופסק בית הדין מיתה על אותו אדם, ועדיין לא הרגוהו, ובאו עדים והזימו את אחד העדים, אך לא נמצאו עדים שיזימו את חבירו.
והרי אמרה תורה: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו.  17 

 17.  ובפירוש אחר פירש רש"י שם: נשבע שימותו בניו ואראה בנחמתן. והתוספות פירשו כאן שהיא לישנא קלילא של שבועה בלשון קצר, כלומר: לא יוכל לראות בנחמות ציון אם לא כך וכך היה מעשה. ודוגמא מצינו בלשון המקרא: ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. כי כל האנשים הרואים את כבודי וגו'. אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וגו'.
ולכן הרגתיו, אף שלא היה אלא עד "זומם", ועדיין לא נהרג הנידון, כדי להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון.
אבל לדעתנו, אדרבה, אין עד זומם נהרג אלא קודם שנהרג הנידון, אבל נהרג אין העד חייב מיתה.  18 

 18.  כתיב: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ולא תחוס עיניך נפש בנפש. והיו הצדוקים מפרשים כפשוטו, שכבר ניטלה נפשו של הנידון. אבל חכמים למדו ממה שאמרה תורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", דמשמע שעדיין אחיו קיים, ולמה נאמר "נפש בנפש", ללמדך שאין העדים זוממין נהרגין עד שייגמר דינו של הנידון למיתה.
אמר לו שמעון בן שטח ליהודה בן טבאי: אראה אני בנחמה, אם לא שפכת דם נקי!  19 

 19.  כתבו התוספות, שאין אומרים: "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן (כמו שמצינו בחמורו של פנחס בן יאיר, שלא רצה לאכול פירות של טבל), צדיקים עצמן לא כל שכן", לפי שלא אמרו זאת אלא במידי דאכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור. ובשפת אמת כתב, שלולי דבריהם היה אפשר לומר שהריגת אדם לא חשובה תקלה, כיון שאפשר שנתחייב אותו העד מיתה, והקב"ה אינה אותו לידו של יהודה בן טבאי, ראה שם.
שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם. ובאותו מעשה לא הוזם אלא אותו עד לבדו, שהעידו עליו עדים "עמנו היית במקום אחר", ועל העד השני לא ידעו.
מיד קיבל עליו יהודה בן טבאי, שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח. כדי שאם יטעה בהוראה, ילמדהו שמעון בן שטח.
כל ימיו של יהודה בן טבאי, היה משתטח על קברו של אותו עד הרוג, והיה קולו של יהודה בן טבאי כשהיה בוכה נשמע.
כסבורין היו העם (כששמעו את קולו בלילה, או ביום כשאין רואים אותו, רש"י מכות) לומר: שקולו של הרוג הוא.
אמר להם יהודה בן טבאי: קולי הוא!
ותדעו שכן הוא, שהרי למחר הוא (על עצמו אמר בלשון נסתר) מת, ושוב אין קולו נשמע, הרי שקולי הוא.  20 

 20.  כתבו התוספות: מה שלא אמר "כשאינני שם אין קולי נשמע", משום שהיו אומרים לו: אין העד צועק אלא בשעה שיהודה בן טבאי שם, אבל אם אינו צועק כשמת יהודה בן טבאי אף שנמצא הוא אצלו, על כרחך שקולו של יהודה בן טבאי הוא.
אמר תמה ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי מה ראיה היא זו שקולו של יהודה בן טבאי הוא, ממה ששוב לא נשמע הקול אחר שמת יהודה בן טבאי, והרי:
דלמא פיוסי פייסיה יהודה בן טבאי - כשעלה לשמים - לאותו עד.
או שמא בדינא תבעיה, תבע העד את יהודה בן טבאי בבית דין של מעלה, ושוב אינו צועק כאן.
ומני הא ברייתא שנראה ממנה שבתחילה הורה יהודה בן טבאי הלכה בפני שמעון בן שטח, עד שקיבל עליו שלא לעשות כן, האם כרבי מאיר או כחכמים?  21 

 21.  פירש רש"י, שבהכרח הורה הלכה מתחילה בפני שמעון בן שטח, ממה שאמרו: מיד קיבל עליו, ומשמע שעד עכשיו אכן הורה בפניו, וכן משמע מלשון הגמרא בתירוצה. אבל ממה שהורה להרוג את העד, אין להכריח כן, כי יש לומר שלא היה שמעון בן שטח באותו מקום כשהורה, ראה רש"י בתירוץ הגמרא.
אי אמרת בשלמא רבי מאיר היא, דאמר: שמעון בן שטח אב בית דין ויהודה בן טבאי נשיא - היינו דקא מורי - יהודה בן טבאי קודם שקיבל עליו - הלכה בפני שמעון בן שטח.
אלא אי אמרת רבנן היא, דאמרי: יהודה בן טבאי אב בית דין, ושמעון בן שטח נשיא,
תיקשי לך: אב בית דין בפני נשיא - מי מורה הלכה?! ואיך הורה תחילה יהודה בן טבאי הלכה בפני שמעון בן שטח?!  22 

 22.  כתב המאירי: אף על פי שאב בית דין היה מתמנה עם הנשיא, צריך היה לחלוק כבוד לנשיא, ואינו מורה הלכות בפניו.
ודחינן: לא כאשר אמרת שקיבל עליו שלא להורות הלכה בפני שמעון בן שטח. כי יש לומר שאב בית דין היה, ואף מתחילה לא הורה הלכה בפני שמעון בן שטח, ואכן לא היה צריך לקבל על עצמו להמנע מלעשות כן.
ומאי "קבל עליו" דקאמר יהודה בן טבאי: לאצטרופי עם אחרים להורות הלכה, דאפילו אצטרופי נמי לא מצטריפנא עמם, אלא אם כן ישב שמעון בן שטח אף הוא.  23 

 23.  כן פירש רש"י. והתוספות פירשו: לא מצטריפנא לנטות אחרי רבים כדי לבטל דברי שמעון בן שטח. והמאירי כתב: לא להורות הוא לפניו היה אומר, אלא להצטרף עמו, כלומר שלא יורה אלא עמו, שתהא הוראה יוצא על ידי שניהם. וכנראה שלא גרס המאירי: דאפילו אצטרופי נמי לא מצטריפנא.
שנינו במשנה: יצא מנחם נכנס שמאי:
והוינן בה: להיכן יצא מנחם?
אביי אמר: יצא לתרבות רעה.
רבא אמר: יצא לעבודת המלך.
תניא נמי הכי כדרבא: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון (לבוש מלכותי).
אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן:
לעולם אל תהא שבות (איסורי חכמים שאסרו בשבת ויום טוב) קלה בעיניך! שהרי סמיכה ביום טוב אינה אסורה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור
ותמהינן: פשיטא?!
ומשנינן: שבות מצוה (דבר שהוא מצוה ואסרוהו חכמים משום שבות) איצטריכא ליה לרבי יוחנן להשמיענו, שהרי הסמיכה מצוה היא.
ותמהינן: הא נמי פשיטא, שהרי שנינו במשנה בביצה: יש שבות שאסרו חכמים אפילו כשיש מצוה בעשייתה, ולא היה צריך רבי יוחנן להשמיענו זאת (רש"י).
ומשנינן: רבי יוחנן הוצרך להשמיענו את דבריו שמשתמע מהם שנידון משנתנו הוא איסור שבות שבסמיכה, כדי לאפוקי, להוציא ממאן דאמר - לפרש מחלוקתם של גדולי הדור במשנתנו - שבסמיכה גופה, אם היא מצוה בשלמי חובה, הוא דפליגי.
והסובר שלא לסמוך, אין זה משום שבות, אלא משום שסבר שלמי חובה אינם צריכים סמיכה כלל, שהרי לא נאמרה סמיכה בתורה בשלמים אלא בשלמי נדבה.
וכיון שאין בשלמי חובה מצות סמיכה, אסור לסמוך עליהם, שהרי משתמש הוא בקדשים.
וקא משמע לן רבי יוחנן: בשבות הוא דפליגי, האם גזרו שבות לבטל את הסמיכה. ולכולי עלמא צריך סמיכה אפילו בשלמי חובה.
אמר רמי בר חמא: שמע מינה מדברי רבי יוחנן, שביאר טעם האומרים שלא לסמוך הוא משום שבות שמשתמש בבעלי חיים, שסמיכה בכל כחו בעינן בקרבנות.
דאי סלקא דעתך לא בעינן שיסמוך בכל כחו - מאי קא עביד (מה איסור יש בדבר לסמוך שלא בכוח ביום טוב)!?
והרי יכול ליסמוך אפילו ביום טוב, שהרי אינו משתמש בבעלי חיים?!
מיתיבי מהא דתניא: כתיב "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לה', וסמך ידו על ראש העולה".
למדנו מכאן כי רק בני ישראל הזכרים סומכין, היות שכל הפרשה ל"בני ישראל" נאמרה, ואין בנות ישראל סומכות.  24  רבי יוסי ורבי שמעון (הגר"א) אומרים: בנות ישראל סומכות, רשות.

 24.  הקשו התוספות במסכת קדושין לז: תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא היא, שהרי אין סמיכה בלילה, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות? ! ותירצו דסמיכה הוקשה לשחיטה, והוה אמינא כשם ששחיטה כשירה בנשים הוא הדין שחייבות בסמיכה. ובטורי אבן כאן האריך לבאר, דבסמיכה כיון שאחר שעבר הלילה לא בטל המצוה, אין זה מצות עשה שהזמן גרמא, והוא הדין מילה לפי דעתו אינה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא, ראה שם. ובשפת אמת הביא דברי הטורי אבן בסגנון אחר: דכי האי גוונא לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא דהיא רק תנאי דאין לילה כשר לסמיכה, וכן במילה, וראה שם מה שכתב בזה.
אמר רבי יוסי: סח לי חכם אחד ששמו אבא אלעזר:
פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים ולא עשינו כן מפני שאנו סוברים שיש מצות סמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים.
ואי סלקא דעתך "סמיכה בכל כחו" בעינן, האם משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים!? והרי כשסומך בכל כחו, משתמש הוא בבהמת קדשים?!
אלא לאו, שמע מינה לא בעינן סמיכה בכל כחו, ותיקשי לרמי בר חמא?!
ומשנינן: לעולם אימא לך: בעינן סמיכה בכל כחו.
ולא אמר להן אבא אלעזר לעשות סמיכה גמורה שיש בה משום עבודה בקדשים, אלא דאמר להו אבא אלעזר לאותן נשים: אקפו ידייכו (הקלו, ואל תכבידו את ידיכן) ולא תסמכו בכל כוחכן, כדי שלא להשתמש בקדשים.
ותמהינן עלה: אי הכי, שלא היתה זו סמיכה כשירה, כיון שלא היתה בכל כחו, האיך אמרו בברייתא: לא מפני שסמיכה בנשים, ומשמע אילו היה דין סמיכה אף בנשים, היה אפשר לפרש שלכן אמר להן לסמוך כדי לקיים מצות סמיכה.
והרי תיפוק ליה דאינה לסמיכה כשירה כלל, כיון שלא עשו בכל כוחן?!
אמר מתרץ רבי אמי: "חדא, ועוד" קאמר!
חדא: דליתא לסמיכה כלל.
ועוד: כדי לעשות נחת רוח לנשים.
אמר רב פפא: שמע מינה מדרבי יוחנן שמפרש טעם איסור הסמיכה משום שבות:
אפילו צדדין של בהמה אסורין משום שבות!
כלומר: אף על גב שעיקר השבות הוא שלא לרכוב על גבי בהמה (ומשום גזירה שמא יחתוך זמורה כדי להנהיגה), מכל מקום כל השמושים בבהמה אסורים, ואפילו במקום שאינו עשוי כדי להשתמש, כגון צידי הבהמה.
דאי סלקא דעתך: צדדין מותרין, נסמוך אראשה (ב"ח) של בהמה שאינה אלא כצדדין?!
אלא לאו שמע מינה: אפילו צדדין אסורין.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת חגיגה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א