פרשני:בבלי:חגיגה יב ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה יב ב

חברותא[edit]

וממשיכה הגמרא לבאר: הרי כיון דכתיב "את השמים", כבר ידענו שאין השמים, וכל שכן הארץ, שמותיו של הקב"ה. (מהרש"א)
ואם כן, "את" הארץ - למה לי!?
כדי להקדים שמים לארץ! ללמדך, ששמים נבראו קודם לארץ (בעיקר בריאתן, כדלעיל).
שאם לא היה אומר "את" הארץ אלא "את השמים והארץ", הייתי אומר: כאחד נבראו, ולא הקדים שמים לארץ אלא מפני שאי אפשר לקרות שני שמות כאחד. לפיכך כתב "את" להקדים.  10 

 10.  הקשו התוספות: והרי לעיל דרשינן מ"ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" שארץ נבראת תחילה, אף על פי שלא כתוב "את"? ! וביארו: התם דריש ליה מדשני קרא בסידריה, שנאמר: אלה תולדות "השמים והארץ" בהבראם, ואחר כך אמר: ביום עשות "ארץ ושמים", כדי להסמיך ארץ לעשיה. ורבינו חננאל נראה שאינו גורס בדברי הגמרא "את הארץ למה לי", שהרי כתב: וכיון שכתב "את" בשמים, כתב נמי "את" בארץ, כי ה"את" שכתב בארץ אינו צריך לגופו.
הואיל והחלה הגמרא לפרש את הפסוק של תחילת ספר בראשית, מוסיפה הגמרא ומפרשת:
כתיב: "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים":
ומקשינן: מכדי (הרי) בשמים אתחיל ברישא (בשמים התחיל בראשונה), וכמו שנאמר בפסוק הקודם: "את השמים ואת הארץ", ואם כן: מאי שנא דקא חשיב (מפרש הכתוב) מעשה ארץ תחילה, ולאחריו מעשה השמים?!
תנא דבי רבי ישמעאל: משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: השכימו לפתחי, למחר (ב"ח) השכים ומצא נשים ואנשים; למי משבח? הרי ודאי למי שאין דרכו להשכים, והשכים.  11 

 11.  רש"י כתב: אף כאן, הואיל וקרא הקב"ה לשמים תחילה להבראות, הוה ליה ארץ כמי ש"אין דרכו להשכים". ועוד, שכל מעשי הארץ "מתונים", ומעשה שמים במהירות. וזו, הארץ, השכימה עמה שהרי נבראו כאחת, לכך התחיל לספר מעשיה תחילה. וביאור הגמרא וביאור רש"י צריכים עיון.
תניא: רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן (ב"ח) רואות, ואוי להם לבריות שעומדות ואין יודעות על מה הן עומדות.  12 

 12.  תמה המהרש"א: וכי משום שאינן יודעין הבריות כל זה יהיה "אוי להם"? מאי נפקא מינה בידיעתן כל זאת? ! ראה מה שביאר בזה.
ומפרש: הארץ על מה עומדת: על העמודים, שנאמר: "המרגיז ארץ ממקומה, ועמודיה יתפלצון". הרי שהארץ עומדת על העמודים.
ועמודים עומדים על המים, שנאמר: "לרוקע (לשון שטיחה ופרישה) הארץ על המים".
ומים עומדים על ההרים, שנאמר: "על הרים - יעמדו מים".
והרים עומדים על רוח (ב"ח), שנאמר: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח". וכי מה ענין הרים אצל רוח? אלא ללמדך, שההרים עומדים על הרוח.
ורוח בסערה, שנאמר: "רוח סערה עושה דברו". כאילו אמר הכתוב: דבר (ענין) הרוח - סערה עשאתו.
סערה תלויה בזרועו של הקב"ה, שנאמר: "ומתחת - זרועות עולם". מתחת כל היצירה, זרועותיו של הקב"ה מחזיקות אותה.  13 

 13.  פירוש, הכל תלוי בגבורות של הקב"ה והגבורה היא זרועו, כדכתיב: לך זרוע עם גבורה, מסורת הש"ס בשם הערוך.
וחכמים אומרים: הארץ, על י"ב עמודים עומדת.
שנאמר: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ומספר שבטי בני ישראל הוא שנים עשר.  14 

 14.  הקשה בטורי אבן: לשון "וחכמים אומרים" משמע שהם חולקים על רבי יוסי; והרי רבי יוסי לא אמר רק "הארץ עומדת על העמודים" ולא אמר מספרם? ! וביאר: ושמא יש לומר: כיון שאמר רבי יוסי "על העמודים", ומייתי לה מן "עמודיה יתפלצון". מיעוט עמודים שנים במשמע. עוד כתב הטורי אבן: פשטא דקרא ד"גבולות עמים" הם שבעים, כמספר בני ישראל שירדו למצרים בשבעים נפש, לפיכך לא משמע לשאר תנאי מפסוק זה שי"ב עמודים הם.
ויש אומרים: על שבעה (ב"ח) עמודים הארץ עומדת, שנאמר: "חצבה עמודיה שבעה".
רבי אלעזר בן שמוע אומר: הארץ עומדת על עמוד אחד, וצדיק שמו, שנאמר: "וצדיק - יסוד עולם"
אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן, שנאמר: "הן לה' אלהיך השמים (הרי אחד), ושמי השמים" (הרי שנים).
ריש לקיש אמר: שבעה רקיעים הן, ואלו הן:
א. וילון; ב. רקיע; ג. שחקים; ד. זבול; ה. מעון; ו. מכון; ז. ערבות.  15  ומפרשת הגמרא כל רקיע למה הוא משמש:

 15.  כתב מהרש"א: פרטי הדברים במאמר הזה לא ידענו לכוון להם, ועל כן אמרתי לי בזה: במופלא ממך בל תדרוש !
א. וילון: אינו משמש כלום, אלא נכנס שחרית לתוך תיקו והאור נראה (מן השמש שברקיע השני, טורי אבן), ויוצא ערבית מתיקו, ומתפשט למטה מן האור והרי העולם חשוך (רש"י). ועל ידו מחדש הקב"ה בכל יום מעשה בראשית, שהכניסה והיציאה הן חידושו של מעשה בראשית.  16 

 16.  הקשו התוספות: אם כן היאך נראים הכוכבים בשמים בלילה, כיון שהם קבועים ברקיע השני, כמבואר לקמן? ! ולפיכך פירשו היפך דברי רש"י: נכנס שחרית בעולם וממנה אורה יוצא, ויוצאת ערבית מן העולם ומסתלק אורה ולכך הכוכבים נראים. ותמה הטורי אבן על פירושם: וכי אורה יוצאת לעולם מן וילון הא השמש נבראת להאיר על הארץ? ! וליישב פירוש רש"י כתבו התוספות: שמא נראים מתוכו כמו ע"י העננים, אך רוב פעמים שהעננים מחשיכין אותו ומכסין אותו.
שנאמר: "הנוטה כדוק (כיריעה) שמים, וימתחם כאהל לשבת". הרי למדת: יש שמים שאין משמשין אלא יריעה פרוסה.
ב. רקיע: שבו חמה ולבנה, כוכבים ומזלות - קבועין.
שנאמר: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, ויתן אותם אלהים ברקיע השמים".
ג. שחקים: שבו ריחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבוא (ב"ח).  17  שנאמר על דור המדבר: ויצו "שחקים" ממעל, ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכול. וגו' ...

 17.  ולפיכך נקראים "שחקים", מלשון שחיקה וטחינה. ואמר: וטוחנות מן לצדיקים, לצדיקים שבדור המדבר, כמו שמשמע מהפסוק המובא כאן, שנכתב על דור המדבר. מהרש"א. ובגירסת הילקוט: טוחנות מן לצדיקים "לעתיד לבוא". וניחא טפי; ומייתי ליה מדור המדבר, שנתן להם הקב"ה גם כן מאותו מן שמוכן להם לעתיד.
ד. זבול: שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח של מעלה בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן בכל יום (ב"ח).
שנאמר: "בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים.  18 

 18.  ביאר מהרש"א: "בנה" ירושלים של מעלה, "בניתי בית" כמשמעו, בית המקדש של מעלה, "זבול" על שם המזבח. בשם "השר הגדול", נקרא בספר דניאל, הכהן גדול של מעלה, במקדש שלמעלה.
ומפרשינן: מאי מקריב מיכאל השר הגדול על המזבח? וכי תעלה על דעתך שיש לשם (שם, בשמים) כבשים?!
אלא מקריב נשמתן של צדיקים (ב"ח).  19 

 19.  כתב מהרש"א: ועל זה תיקנו בתפלה: "ואשי ישראל" ותפלתם באהבה תקבל ברצון, כמפורש בטור אורח חיים סימן קכ.
ומפרשינן: מנלן דאותו "זבול" איקרי שמים, עד שאתה אומר: "זבול" זה אחד מהרקיעים הוא? דכתיב: הבט מ"שמים", וראה מ"זבול" קדשך ותפארתך, איה קנאתך וגבורותיך!
הרי ש"זבול" בשמים הוא.  20 

 20.  כתב המהרש"א: רצה לומר: ראה מירושלים של מעלה, המכוונת לירושלים של מטה, החרבה עתה ! ואיה קנאתך ! ?. ביאר מהרש"א: תפילות שחרית ומנחה שהן ביום, הן חובה, כדמסיים בהאי קרא: "תפלה לאל חיי". אבל תפילת ערבית היא רשות;
ה. מעון שהוא לשון מדור: שבו דרים כיתות של מלאכי השרת שאומרים שירה בלילה, וחשות (שותקות) ביום מפני כבודן של ישראל שהם מקלסים לקב"ה ביום.  21 

 21.  ביאר מהרש"א: תפילות שחרית ומנחה שהן ביום, הן חובה, כדמסיים בהאי קרא: "תפלה לאל חיי". אבל תפילת ערבית היא רשות.
ומכאן אתה למד, שאומרים המלאכים שירה בלילה ושותקים ביום.
שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה - שירה עמי, תפלה לאל חיי".
כלומר: יצוה ה' למלאכים לשתוק ביום, כיון שאז הזמן לעשות חסד לאנשי העולם הצריכים חסד. ורק בלילה - שיר של מלאכים עמו ברקיע.
ובטרם מסיימת הגמרא את ביאור המקור שה"מעון" נמצא בשמים, ואת ביאור שימושם של כל הרקיעים, מפרשת הגמרא באופנים אחרים את הפסוק "יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי": אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום.  22 

 22.  פירש רש"י בעבודה זרה: נותן חינו בעיני הבריות. וביאר בעיון יעקב בפרוש שני על פי מה שאמרו בסוכה מט, כי תורה לשמה זו תורה של חסד, והיא תורה שלמד בלילה, מה שאין כן ביום, שכל העולם רואין ושומעין, לכך נמשך עליו חוט של חסד ביום "חכמת אדם תאיר פניו".
שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירה עמי", ומפרש ריש לקיש:
ומה טעם "יומם יצוה ה' חסדו" - משום "ובלילה שירה (תורה, כמו שמצינו: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל) עמי".
ואיכא דאמרי, אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה שהוא דומה ללילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום.
שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירה עמי". ועל דרך שנתבאר לפי הלשון הראשון.
אמר רבי לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה (מי שעוסק בתורה ופוסק מלימודו לצורך דברי שיחה בטילה, רש"י ע"ז ג ב), מאכילין אותו גחלי רתמים.  23  שנאמר: "הקוטפים (החותכים ומפסיקים) מלוח (דברי תורה הכתובים על הלוחות, רש"י ע"ז שם), ועושים זאת עלי שיח (בשביל שיח של דברים בטלים) - ושרש רתמים לחמם".

 23.  כתב הטורי אבן: איני יודע מה ענין רבי לוי לשמעתין, דאיירי מענין שבעה רקיעין? ! ושמא משום דבפרק קמא דעבודה זרה מייתי להא דרבי לוי בסמוך למאמר ריש לקיש "כל העוסק בתורה" - נקיט לה נמי הכא אצל מימרא דריש לקיש. והא דריש לקיש נקיט לה הכא משום דרשה דהאי קרא "יומם יצוה ה' חסדו".
וכאן שבה הגמרא לאותו רקיע ששמו מעון, ומפרשת:
ומנלן ד" מעון" איקרי שמים (כלומר: מנין ש"מעון" רקיע הוא)?
שנאמר: "השקיפה מ"מעון" קדשך, מן ה"שמים", וברך את עמך את ישראל.  24 

 24.  ביאר מהרש"א: וברך את עמך את ישראל על ידי המלאכים אשר דרים שם, כמו שנאמר: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. ונאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני.
ו. מכון, שהוא לשון "אוצר של פורענות" (רש"י):  25 

 25.  וכמו שנאמר: נכונו ללצים שפטים, רש"י.
שבו אוצרות שלג.  26 

 26.  כתבו התוספות: היינו שלג מרובה הבא בשטף ומוכן לפורענות, אבל שלג היורד בנחת - לטובה הוא. כדאמרינן בפרק קמא דתענית: "מעלי תלגא לטורא מחמשה מטרי לארץ" (יפה השלג להר יותר מאשר חמשה מטרות גשמים לארץ), וכתיב נמי: כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ, והולידה והצמיחה.
ואוצרות ברד, ועליית טללים רעים, ועליית אגלים (לשון "אגלי טל", והם מים העומדים להלקות בהן פירות), וחדרה של סופה, ומערה של קיטור, ודלתותיהן אש
וכל אלו מיועדים לפוענות.
ומנין אתה למד שיש לקב"ה אוצר של פורענות?
שנאמר: פתח ה' אוצרו ויוציא כלי זעמו (ב"ח).
ותמהינן: וכי הני (אוצרות אלו) - ברקיעא איתנהו (בשמים הם נמצאים)?!
והרי הני בארעא איתנהו (בארץ הם נמצאים)!
דכתיב: "הללו את ה' מן הארץ: תנינים וכל תהומות, אש וברד, שלג וקיטור, רוח סערה עושה דברו".
אמר מתרץ רב יהודה אמר רב: דוד ביקש עליהם רחמים, והורידן לארץ.  27 

 27.  הקשו התוספות: והא כתיב: כי כאשר ירד הגשם והשלג "מן השמים" ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ? ! ותירצו: כיון שמן העננים יורד נראה הוא כיורד מן השמים. ועוד יש לומר, שלא הוריד אלא את המוכנים לפורענות, אבל המרוים את הארץ נשארו למעלה.
כי אמר דוד לפניו: רבונו של עולם! "לא אל חפץ רשע אתה! לא יגורך (יגור אצלך) רע".
כלומר: צדיק אתה ה', ולפיכך לא יגור במגורך רע.
ומנלן ד" מכון" איקרי שמים? דכתיב בתפילת שלמה בשעת חנוכת בית המקדש:
"רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה, שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה. כל תפילה, כל תחינה אשר תהיה לכל האדם, לכל עמך ישראל, אשר ידעון איש נגע לבבו, ופרש כפיו אל הבית הזה. ואתה תשמע ה"שמים מכון" שבתך!"  28 

 28.  ביאר מהרש"א: בתפלות של שלמה על הפורענויות המתרגשות בעולם הוא דכתיב, ואהאי קרא נמי סמיך נמי, דהפורעניות היו שם במכון.
ז. ערבות: שבו צדק, ומשפט, וצדקה,  29 

 29.  ביאר מהרש"א: "צדק" ו"צדקה" שני ענינים הם, "צדק" למעט עושה עול, ו"צדקה" כמשמעו, שנותן דבר שאינו חייב לתת אותו אלא בדרך צדקה.
גנזי חיים, וגנזי שלום, וגנזי ברכה,
ונשמתן של צדיקים אחר מיתתם.
ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות.  30 

 30.  כתב רש"י: רוחות ונשמות דבר אחד הם; ויש מפרשים: "רוח" היא הנשמה העשויה בדמות הגוף, ו"נשמה" היא נשימה.
וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים.
ומביאה הגמרא מקור לכל זה:
צדק ומשפט: דכתיב: "צדק ומשפט מכון כסאך" (נכון כסאך, רש"י), והכסא בערבות הוא, כמבואר לקמן.
צדקה: דכתיב: "וירא ה', וירע בעיניו כי אין משפט. וירא כי אין איש, וישתומם כי אין מפגיע. ותושע לו זרועו. וצדקה - היא סמכתהו. וילבש צדקה כשריון (כמו "שריון") ".
הרי למדת שעמו הצדקה שרויה. וה' הרי שוכן ב"ערבות" כמבואר לקמן.  31 

 31.  מה שלא הביא הפסוק שמביא לקמן על גנזי ברכה: ישא ברכה מאת ה' ו"צדקה" מאלהי ישעו, משום דלא כתיב ביה השם המיוחד השוכן בערבות, מהרש"א.
גנזי חיים: דכתיב: "מה יקר חסדך אלהים. ירויון מדשן ביתך. כי עמך מקור חיים". הרי, שמקור החיים הוא עם ה' השוכן בערבות.
וגנזי שלום: דכתיב: "ויקרא לו (קראה אצלו) ה' שלום".
וגנזי ברכה: דכתיב: "ישא ברכה מאת ה'".
נשמתן של צדיקים: דכתיב: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את (עם) ה' אלהיך".
רוחות ונשמות שעתיד להיבראות: דכתיב: "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו. כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. כי רוח "מלפני" יעטוף ונשמות אני עשיתי, (כמו: והנשמות שאני עשיתי) ".  32  וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים: דכתיב: "ארץ רעשה, אף שמים נטפו מפני ה', זה סיני". "גשם נדבות תניף אלהים (כאשר שמעו בני ישראל את קול גבורת ה' בדברות הראשונות, פרחה נשמתם, ומיד הוריד ה' עליהם טל תחיה מן הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים), נחלתך ונלאה (הורדת מטר רצון על נחלתך אשר עיפה נפשם ופרחה) אתה כוננתה (תיקנת אותה, את נחלתך) ", (ראה שבת פז ב).

 32.  בגמרא יבמות סב א למדו מפסוק זה, שאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות באוצר הנשמות ששמו "גוף", כי הכתוב אומר: הרוחות והנשמות שלפני, שעדיין לא הורדתים לעולם, הם המאחרים ("יעטוף" לשון איחור) את הגאולה.
ושם ברקיע ששמו "ערבות", נמצאים: אופנים ושרפים וחיות הקודש, ומלאכי השרת, וכסא הכבוד מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם.
שנאמר (ב"ח): סולו לרוכב ב"ערבות" ביה שמו, (רוממו לה' הרוכב על השמים הנקראים ערבות, בשם "יה" שהוא לשון יראה, ושמחו לפניו, כמו: וגילו ברעדה).
ומנלן ד" ערבות" איקרי שמים, עד שאתה אומר ש"ערבות" רקיע הוא?
אמר רבי אבהו (ב"ח): אתיא בגזירה שוה "רכיבה רכיבה"!
כתיב הכא: סולו ל"רוכב" ב"ערבות".
וכתיב התם: "רוכב" "שמים" בעזרך. הרי למדת שערבות איקרי שמים.
וחשך וענן וערפל מקיפין אותו את הקב"ה, שנאמר: "ישת חושך סתרו (השרה שכינתו בערפל), סביבותיו סוכתו (סביבו ענני כבוד כסוכה), חשכת מים עבי שחקים (חשכת מים שבעבי שחקים, הם החושך אשר סביבותיו).
ותמהינן: ומי איכא חשוכא קמי שמיא (וכי יש חושך לפני הקב"ה)?!
והכתיב: "הוא (הקב"ה) גלא עמיקתא ומסתתרא (גולה עמוקות ונסתרות), ידע מה בחשוכא (יודע מה בחושך), ונהורא - עמיה שרי!" (האור שרוי עמו), הרי שהאור שרוי עמו, ולא החושך?!
ומשנינן: לא קשיא:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת חגיגה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א