פרשני:בבלי:יומא לט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא לט ב

חברותא[edit]

ומעשה בגרגרן אחד שנטל חלקו וחלק חבירו (גרגרן אחר), והיו קורין אותו בן  חמצן - גזלן, עד יום מותו  1 .

 1.  תוספות הקשו: מדוע קראו דוקא לאותו אדם "חמצן"? במה הוא היה שונה משאר הגרגרנים שחטפו ואכלו? ותירצו: שאר הגרגרנים חטפו את חלק הצנועים שלא הקפידו שיקחו את חלקם. אבל אותו אדם חטף מחלק הגרגרנים שהקפידו שלא יקחו את חלקם והרי זו גזילה. (כן יש לפרש את תירוצם הראשון על פי תוספות קידושין נג א. וכן פירש מהרש"א בחידושי אגדות). עוד תירצו: אחרים היו חוטפים מחלק אנשים שלא הקפידו אם חטפו מהם (אפילו גרגרנים) ואותו אדם חטף מאדם שהקפיד שלא יחטפו ממנו.
אמר רבה בר שילא מאי קרא - מאיזה פסוק אנו למדים שחמצן הוא גזלן?
שנאמר (תהילים עא ד) "אלהי, פלטני מיד רשע, מכף מעול (עושה עול) וחומץ (וגזלן) "  2 .

 2.  "חמצן" הוא מלשון חמסן. רש"י ורד"ק בתהילים שם.
רבא אמר מהכא מכאן למדו שחמצן הוא גזלן: שנאמר (ישעיה א יז): "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו (חזקו) חמוץ (נגזל) ".
ודרך אגב מביאה הגמרא דרשא שדרשו חז"ל במסכת סנהדרין (לה א) על סוף הפסוק: "אשרו חמוץ".
ודייקו חכמים "אשרו חמוץ" חזקו את הנגזל, ואל תאשרו חומץ (ואל תחזקו את הגזלן). מכאן שנזקקין לתובע תחילה.
(כגון: ראובן הלוה לשמעון מעות. ותבע אותו בבית דין לשלם, ענה שמעון: משכון היה לי ביד ראובן והתקלקל או אבד, וראובן חייב בשמירתו למדו חכמים מהפסוק שבית הדין מטפלים תחילה בתביעת המלוה. ורק אחרי ששמעון ישלם, מטפלים בטענת שמעון בענין המשכון. רש"י סנהדרין לה א ועיין תוספות שם).
הגמרא מביאה ברייתא נוספת המתארת את גדולתו של שמעון הצדיק:
תנו רבנן
באותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם שמעון הצדיק לכהנים ביום הכיפורים: בשנה זו הוא (כינוי כלפי עצמו) מת.
אמרו לו: מנין אתה יודע?
אמר להם: בכל יום הכיפורים (שעד שנה זו) היה מזדמן לי זקן אחד לבוש בגדים לבנים ועטוף לבנים. ונכנס עמי לקדש הקדשים ויצא עמי  3 .

 3.  הירושלמי (פרק ה הלכה ב) הקשה: הרי נאמר בפסוק (ויקרא טז, יז) "וכל 'אדם' לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו". ודרשו חכמים שאפילו המלאכים שנאמר בהם "ופניהם כפני אדם" (יחזקאל א, י) בכלל זה ! ואיך נכנס מלאך עם שמעון הצדיק? ותירץ: כבוד השכינה היה. תוספות ישנים. תוספות רא"ש. וריטב"א.
ואילו היום (ביום הכיפורים הזה) נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים. נכנס עמי לקדש הקדשים ולא יצא עמי. (ומכאן למד שמעון הצדיק שימות באותה שנה).
אחר הרגל (שמיני עצרת) חלה שבעה ימים ומת.
ומשעת מותו ואילך נמנעו אחיו הכהנים מלברך ברכת כהנים בשם המפורש. שלא היו ראויים לזה (רש"י).  4 .

 4.  מדוע משמת שמעון הצדיק הפסיקו להזכיר את השם המפורש? בסוטה לח א דרשו מהפסוק: "ושמו את שמי על בני ישראל" (במדבר ו), שהכהנים ברכו את ישראל בהזכרת השם המפורש. ודוקא במקדש, אבל בגבולין (מחוץ למקדש) לא הזכירו שם המפורש. כי נאמר כאן "ושמו את שמי". ונאמר בדברים ו: "לשום את שמו שם". מה להלן בית הבחירה אף כאן). ורבי יאשיה מפרש (טעם אחר), שלא הזכירו את השם בגבולין משום שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כב) ודרשו: בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך, בבית המקדש - שם אזכיר את שמי (עיין שם). והתוספות הביאו שם בשם הספרי ש"אבוא אליך" פירושו בגילוי שכינה. ובכל מקום שאני נגלה, שם תזכיר את שמי. וכתבו התוספות שמטעם זה משמת שמעון הצדיק הפסיקו הכהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים. מפני שלא זכו לגילוי שכינה.
למדנו לעיל שבארבעים שנות כהונתו של שמעון הצדיק נעשו שלשה סימנים טובים לישראל: (א. הגורל לה' עלה בימין. ב. לשון של זהורית מלבין. ג. נר מערבי דלק יותר משאר הנרות).
ואחר שמת שמעון הצדיק פעמים שהיה נעשה סימן טוב לישראל ופעמים שלא.
בברייתא שלפנינו מבואר שהיו ארבעים שנה שמעולם לא נעשה סימן טוב לישראל בדברים הנ"ל:  5 

 5.  אף על פי שכבר משמת שמעון הצדיק ואילך לפעמים לא נעשה סימן טוב לישראל. מכל מקום בארבעים השנים האחרונות לקיום בית המקדש מעולם לא נעשה להם סימן טוב בדברים הנ"ל. מהרש"א.
תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל לה' עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק יותר משאר נרות.
ובאותן ארבעים שנה, היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן (כל בוקר) סימן לאויבים לבוא ולהכנס להיכל.
עד שגער בהן (בגללם) רבן יוחנן בן זכאי בהיכל.
וכך אמר לו רבי יוחנן בן זכאי להיכל: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית - מבהיל  6  עצמך? אמנם יודע אני בך שסופך שאתה עתיד ליחרב. (ולפתוח את דלתותיך לפני החרבן. מהרש"א).

 6.  מהרש"א על פי הירושלמי.
וכבר נתנבא עליך זכריה בן (ברכיה, בן) עדו הנביא שתעשה כך, שנאמר (זכריה יא): "פתח לבנון (בית המקדש) דלתיך ו (סימן הוא ש) תאכל אש (האויבים) בארזיך"  7 . (אבל מדוע אתה מקדים כל כך לפתוח את דלתותיך 40 שנה?)

 7.  ההיכל פתח את דלתותיו כדי שלא יאמר האויב ידנו רמה, כי לולא שהיו נפתחים מאליהם לא היתה יד האויב שולטת לפתחם. מהרש"א.
ומפרשינן: אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו של בית המקדש "לבנון"?
מפני שמלבין (מכפר) עונותיהן של ישראל. אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו של בית המקדש "יער", כמו שלמדנו מדכתיב (מלכים - י): בית יער הלבנון"?
לומר לך: מה יער מלבלב ומוציא פירות, אף בית המקדש מלבלב ומוציא פירות.
דאמר רבי הושעיא: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים פירות נאים של זהב. (עצים שגידלו פירות העשויים מזהב), והיו מוציאין פירות בזמניהן. וכיון שהרוח היתה מנשבת בהן, היו נושרין פיר ותיהן,
שנאמר (תהילים עב): "ירעש כלבנון פריו" מכאן שהיו הפירות שבלבנון (בית המקדש) נוקשים זה על זה ומרעישים בשעת נשירתם כיון שהיו עשויים מזהב  8 .

 8.  רש"י לעיל כא ב מפרש שרעש הלבנון היה על ידי שהרוח נשבה על הפירות והיו מקישין זה על זה. ונשמע קולם. ולפי זה פירשנו שמכאן ראיה שאינם פירות מאכל אלא פירות זהב. אך לכאורה עדיין יתכן שהיו ממתכת אחרת ולא מזהב. ועיין מהרש"א בשם הירושלמי שדרשו ממה שנאמר בסוף דברי הימים בענין בית המקדש: "זהב פרוים", והיינו זהב שעושה פירות. עוד פירש רש"י שם "ירעש כלבנון פריו" היינו ירעש פריו של ישראל כפרי הלבנון. מכאן שיש פירות בלבנון ולבנון הוא בית המקדש.
ומהן (מן הפירות הללו) היתה פרנסה לכה ונה.
וכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יבשו העצים. שנאמר (נחום א): "ופרח לבנון אומ לל".
ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה (להחזירן, מהרש"א) לנו, שנאמר (ישעיה לה): "פרוח תפרח ותגל, (ארץ ישראל) אף גילת ורנן (תגיל ותרנן) כבוד הלבנון (בית המקדש) נתן לה". (כבוד הלבנון הם פירות הזהב שבבית המקדש).
שנינו במשנה: נתנן (נתן את שני הגורלות) על שני השעירים ואומר לה' חטאת.
הגמרא מביאה ברייתא שיש ללמוד ממנה שהכהן הגדול הזכיר את השם המפורש ככתיבתו.
תנו רבנן:
עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם המפורש (ככתיבתו) בו ביום:  9 

 9.  פירוש, בכתיבתו יו"ד ה"א וא"ו ה"א. אבל כל השנה מזכיר באל"ף דל"ת וכו'. תוספות הרא"ש ועיין תוספות ישנים וריטב"א. וראה לעיל לה ב הערה 16 כמה דעות בזה.
שלשה בוידוי ראשון  10  שהתודה על פר החטאת שלו. ושלשה בוידוי שני שהתודה על פר החטאת שלו. ושלשה בוידוי שהתודה על שעיר המשתלח.

 10.  אנא "השם" חטאתי:. אנא "השם" כפר נא:. ככתוב:. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני "השם" תטהרו". הרי שהזכיר את השם שלש פעמים בוידוי על הפר, וכן עשה בוידוי השני של הפר (והוסיף והתודה גם על עונות הכהנים). וכן בוידוי על שעיר המשתלח (אלא שהתודה על חטאות כל ישראל).
ואחד בשעה שנתן את הגורלות על השעירים ואמר "לה' חטאת".
וכבר היה מעשה כאשר אמר הכהן הגדול את השם  11  המפורש, שנעשה נס ונשמע קולו ביריחו  12 .

 11.  יש גורסים: " (וכבר אמר) אנא השם" וכן גירסת רש"י לעיל כ, ב.   12.  זה היה בזמן הנס כשהיו ישראל עושים רצונו של מקום. ריטב"א בביאור דברי רש"י.
והגמרא מביאה עוד דברים שנהגו בבית המקדש, והיו ניכרים ממרחק רב.
אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו מרחק עשרה פרסאות  13  יש. ושפשוף ציר דלתות ההיכל בשעה שפתחו את ההיכל או סגרוהו, היה נשמע במרחק שמונה תחומי שבת (8 מיל)  14 .

 13.  פרסה היא ארבעה מילין. (מיל הוא מרחק תחום שבת). נמצא שמירושלים ליריחו מרחק 04 מיל.   14.  מירושלים ליריחו היה מרחק 40 מיל כמו שנתבאר בהערה הקודמת. נמצא שקול דלתות ההיכל לא נשמע עד יריחו. וכתבו תוספות ישנים שהברייתא כאן חולקת על המשנה בתמיד (ח, ח) שאומרת ששמעו את שער הגדול שנפתח עד יריחו. וכ"כ תוספות ישנים לעיל כ, ב (ד"ה והיה) ותוספות הרא"ש. ותוספות תירצו שצירי הדלתות נשמעו רק עד 8 מיל. אבל (דפיקת) השער עצמו היה נשמע עד יריחו. או אפשר לומר, שעד 8 מיל היה קול צירי הדלתות נשמע בבירור. וכל השומעים הבינו שזהו קול צירים. אבל מיריחו שמעו קול הברה בעלמא. ורק מי שהיה יודע (שעכשיו נפתחים דלתות ההיכל) הבין שזהו קול צירים. הריטב"א מתרץ שבזמן הנס נשמע הקול עד יריחו. ושלא בזמן הנס נשמע הקול 8 מילין.
עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת שבבית המקדש.
נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם, מפני שריח הקטורת הגיע עד יריחו ונתבשמו ממנו.
כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט בבשמים, מפני ריח הקטורת. ואף על פי שדרכה של כלה להתבסם יותר משאר נשים (וריח הקטורת שביריחו לא הספיק לכלה) מכל מקום בירושלים היה הריח חזק והספיק אפילו לכלות  15 .

 15.  תוספות ישנים. (ורבנו אליקים כתב שקישוט הוא יותר מביסום. שקישוט הוא בכל גופה. וכן בתוספות כתובות סו, ב כתבו שהקישוט הוא לעדן הבשר, ולהשיר השער, ולפשט הקמטים). הקשו תוספות: הגמרא בפסחים (כו, א) אומרת: קול מראה וריח אין בהם מעילה ומשמע שרק מעילה אין בהם, אך יש בהם איסור הנאה. ואם כן איך נהנו מריח הקטורת? ותירצו התוספות: אין איסור אלא כשהאדם מקריב את עצמו לעזרה להריח יותר. ובתוספות ישנים תירצו בשם ה"ר אלחנן: כיון שהעיר היתה מליאה מן הריח הרי זה כ"לא אפשר (להמלט מההנאה) ולא מכוין". ומותר. אבל אם יתכוין אסור. (תירוץ זה הובא גם בתוספות הרא"ש והריטב"א). ועל פי זה כתבו תוספות ישנים שאנשי בית אבטינס שפיטמו את הקטורת (לעיל לח, א) לא הוצרכו לסתום את נחיריהם בשעת הפיטום. ושלא כדברי ר"י שמצריך שיסתמו את נחיריהם. וכן כתב בתוספות הרא"ש. ועיין שם ובריטב"א.
אמר רבי יוסי בן דולגאי: עזים היו לאבא בהרי מכוור  16  והיו מתעטשות מריח הקטורת.

 16.  שם מחוז. רש"י. ותוספות ישנים כתבו שהם הרי גלעד (הרי הגלעד בתרגום של כתובים טורי מכמר. ודרך העיזים לרעות שם כמו שנאמר "כעדר העיזים שגלשו מן הגלעד"). והגלעד רחוק מירושלים יותר מיריחו.
אמר רבי חייא בר אבין. אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה שהיה שם המשכן בימי הנביאים והרחתי ריח קטורת מבין כותליה שנשאר שם ריח מחמת הקטורת שהקטירו כשהיה המשכן שם.
למדנו במשנה שהכהן הגדול העלה גורלות, והניחם על שני השעירים.
אמר רבי ינאי: עליית הגורל מתוך הקלפי מעכבת את עבודת שני השעירים. (אפילו בדיעבד). כלומר אי אפשר להקריב שעיר אחד לה' ולשלוח שעיר אחד לעזאזל מבלי שהעלה גורלות בידיו מן הקלפי. מפני שאי אפשר להחיל את קדושת שעיר החטאת. ואת קדושת השעיר המשתלח לעזאזל בדיבור (של קריאת שם) אלא הגורל הוא שקובע את שם השעיר.
(לפיכך צריך לראות איזה גורל עלה בימין, ויהיה השעיר שבימין נקבע בו. ואיזה עלה בשמאל, ויהיה השעיר שבשמאל נקבע בו)  17 .

 17.  בדברי רבי ינאי מבואר שהגורל מעכב. ויש להסתפק אם הגורל חייב להיות בקלפי או שהקלפי אינה מעכבת. וכתב הריטב"א שמדאורייתא אין צריך קלפי אלא מדרבנן, ולכן יתכן שאין הקלפי מעכבת. אבל תוספות ישנים לעיל (בעמוד א ד"ה טרף) הביאו בשם תורת כהנים שדרשו מהפסוק "אשר עלה עליו הגורל" שצריך שהגורל יעלה מתוך הקלפי, אך הביאו שמהירושלמי נראה שמדאורייתא אין צריך קלפי אלא אפילו קלתות כשרים. (ותוספות הרא"ש מיישב את דברי תורת כהנים כדעת הירושלמי. עיין שם. ועיין בפירוש ר"ש משאנץ על ספרא אחרי ב, ד). ונראה מהריטב"א שלדעת הסוברים שהקלפי מדאורייתא הרי היא מעכבת לדעת רבי ינאי.
אבל הנחה של הגורל על השעיר אינה מעכבת את העבודה בדיעבד, אפילו אם לא הניחו את הגורל על השעיר. שהרי כבר הוקבע על השעיר שבימין, השם שבגורל שעלה בימין. וכן הוקבע על השעיר שבשמאל השם שבגורל שעלה בשמאל.
ורבי יוחנן אמר: אף עלייה בגורל אינה מעכבת את עבודת השעירים בדיעבד, ואם קרא לשעיר אחד שם חטאת, ולשני שם עזאזל, עבודתם כשירה. אלא שחיסר את מצות ההגרלה  18 .

 18.  במקדש דוד (כד, ג) כתב שלמאן דאמר הגרלה לא מעכבא, אפילו כאשר קיים את מצות ההגרלה, לא הגורל הוא שקובע את שם הקרבן, אלא קריאת השם בפיו. ומצוה על הכהן לקרוא שם חטאת על השעיר אשר עלה עליו הגורל לה'. ושם עזאזל על השעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל. אך מדברי הגבורת ארי מוכח שלא כדבריו עיין להלן מ, ב הערה 7.
בענין עבודות יום הכיפורים נאמר לשון "חוקה" ("והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה". ויקרא טז) ללמד שסדר עבודות יום הכיפורים מעכב (אפילו בדיעבד).
ונחלקו תנאים בברייתא (להלן ס, א) באיזה עבודות דיבר הכתוב.
דעת רבי נחמיה שהפסוק מדבר בכל העבודות הנעשות בבגדי לבן, בין בעבודות הנעשות בפנים - בקדש הקדשים, ובין בעבודות הנעשות בחוץ - בהיכל או בעזרה.
ואילו רבי יהודה סובר, שהפסוק מדבר בעבודות הנעשות בבגדי לבן בקדש הקדשים בלבד.  19 

 19.  א. רבי יהודה ורבי נחמיה מדברים (לקמן ס, א) בכהן גדול ששינה את סדר עבודות יום הכיפורים והקדים את המעשה המאוחר לפני המוקדם. דעת רבי יהודה שאם שינה בעבודות הנעשות בקדש הקדשים לא עשה כלום ויחזור ויעשה את העבודה המאוחרת אחרי המוקדמת. אבל אם שינה בעבודות הנעשות מחוץ לקדש הקדשים אפילו בעבודות שנעשות בבגדי לבן, אין שינוי הסדר מעכב. ואילו רבי נחמיה סובר שאם שינה בסדר העבודות הנעשות בבגדי לבן לא עשה כלום. אפילו אם הן עבודות שמחוץ לקדש הקדשים. שורש מחלוקתם ב"חוקה" שנאמרה בסדר עבודות יום הכיפורים ("והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה"), האם "חוקה" מדברת בכל עבודות הנעשות בבגדי לבן או דוקא בעבודות שבקדש הקדשים. (עיין לקמן ס, א טעמיהם). (רש"י). הגמרא כאן נוקטת כי כשם ש"חוקה" נאמרה על סדר העבודה, כך "חוקה" נאמרה על העבודה עצמה. וממילא לרבי יהודה דוקא עבודות הנעשות בקדש הקדשים מעכבות. ואילו לרבי נחמיה כל העבודות הנעשות בבגדי לבן מעכבות. (ועיין להלן מ, א הערה 14). ב. פירשנו את הסוגיא כאן כרש"י ש"עבודות שבפנים" היינו בקדש הקדשים בלבד, אבל עבודות שבהיכל הן בכלל עבודות שבחוץ ואין סדרן מעכב לדעת רבי יהודה. אבל הרמב"ם כתב (עבודת יום הכיפורים ה, א) שעבודות ההיכל הן בכלל עבודות פנים ומעכבות. ועיין לחם משנה שם שהסתפק אולי להגיה ברמב"ם כדעת רש"י.
הגמרא דנה בדברי רבי ינאי ורבי יוחנן שנחלקו אם עליית גורל מתוך הקלפי מעכבת האם נחלקו לשיטת רבי יהודה או שיטת רבי נחמיה. ונאמרו בזה שתי לשונות (דעות):
לשון ראשונה:
אליבא דרבי יהודה, דאמר דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ לקדש הקדשים, עבודתם לא מעכבא (לא מעכבת), כולי עלמא לא פליגי - לא נחלקו בעליית הגורל והכל מודים דלא מעכבא שהרי עליית הגורל לא נעשתה בקדש הקדשים  20 .

 20.  הגמרא להלן ס, א אומרת שאפילו עבודות שנעשו בחוץ, אם הן צורך פנים, מודה בהם רבי יהודה שסדרן מעכב, כגון: חפינת הקטורת שנעשתה בחוץ אם עשאה לפני שחיטת הפר לא עשה כלום, כיון שחפינת הקטורת היא לצורך הקטרתה בקדש הקדשים (ויחזור ויחפון אחרי שחיטת הפר). לפי זה הקשו תוספות ישנים: אמנם ההגרלה עצמה נעשתה בחוץ אבל, הרי היא לצורך השעיר הפנימי, שזרקו את דמו בקדש הקדשים ! ולמה אין ההגרלה מעכבת לרבי יהודה? ותירצו בשם ה"ר אלחנן: ההגרלה אינה צורך עבודת פנים בלבד, שהרי על ידי ההגרלה נקבע גם השעיר של עזאזל הנעשה בחוץ. עוד תירוץ: לאחר ההגרלה היה עושה בשעיר עבודות בחוץ דהיינו שחיטה וקבלה. ורק אחר כך עשה בו עבודות בפנים. ולכן נחשבת ההגרלה לצורך עבודות חוץ. ותירוצים אלו הובאו גם בתוספות הרא"ש וריטב"א. עיין שם. (ועיין בתוספות ישנים שתירצו תירוץ נוסף).
כי פליגי - ונחלקו דוקא אליבא דרבי נחמיה הסובר שכל העבודות הנעשות בבגדי לבן מעכבות ואפילו עבודות שבחוץ:
מאן דאמר - מי שאמר עליית הגורל מעכבא (- רבי ינאי) טעמו פשוט, כדברי רבי נחמיה שאמר שעבודות הנעשות בבגדי לבן בחוץ מעכבות  21 .

 21.  קשה: מאחר שלדעת רבי נחמיה כל העבודות הנעשותו בבגדי לבן מעכבות, ורבי ינאי סובר כמותו, אם כן מדוע אמר שהנחת הגורלות על השעירים אינה מעכבת? הרי בפסוק נאמר "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות". ועבודה זו נעשתה בבגדי לבן ! ותירצו תוספות ישנים: כיון שהשעירים מבוררים על ידי הגורל, אין סברא שההנחה תעכב. וכן כתבו בתוספות הרא"ש. ועיין ריטב"א שכתב שמפני שהשעירים מבוררים אין הנתינה נחשבת עבודה כלל. (בדומה למה שהגמרא תאמר להלן "הגרלה לאו עבודה היא") ואפשר שזו כוונת התוספות ישנים הנ"ל.
ומאן דאמר - ומי שאמר עליית הגורל לא מעכבא (- רבי יוחנן), סובר, שאף על פי שרבי נחמיה אמר שעבודות הנעשות בחוץ בבגדי לבן מעכבות, מכל מקום, הני מילי הדברים אמורים דוקא ב"עבודה" (עבודה שהיא חלק מעבודת הקרבנות). אבל הגרלה לאו בגדר "עבודה" היא ולכן אינה מעכבת  22 . לשון שניה (בביאור מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן): איכא דאמרי - יש מבארים את מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן באופן אחר: אליבא דרבי נחמיה, דאמר עבודה הנעשית בחוץ בבגדי לבן מעכבא, כולי עלמא לא פליגי - לא נחלקו. והכל מודים בעליית הגורל דמעכבא (שהרי היא נעשית בבגדי לבן).

 22.  בלשון רש"י שלפנינו מבואר שהגרלה אינה עבודה מפני שהיא כשרה בסגן לרבי אליעזר שאמר לעיל (בעמוד א) הסגן וכהן גדול מכניסים ידיהם לקלפי. והמהרש"א מוחק את דברי רש"י כאן (וכתב על זה שהדיבור כאן מיותר ואינו ברש"י ישן). על כל פנים לגירסא שלפנינו מבואר שרבי אליעזר (שאמר שהסגן והכהן גדול הכניסו את ידיהם לקלפי) בהכרח סובר שהגרלה אינה עבודה. והתוספות רי"ד לעיל (בעמוד א') כתב שרבי אליעזר בהכרח סובר שההגרלה אינה מעכבת שאילו למאן דאמר עבודה מעכבת בהכרח שהיא עבודה. ונעשית בכהן גדול. ומהתוספות רי"ד מוכח שרבי ינאי (הסובר שההגרלה מעכבת) בהכרח סובר שההגרלה עבודה היא. אבל תוספות ישנים בעמוד א ד"ה הסגן, הקשו שהרי מסקנת הגמ' להלן שלרבי יהודה ההגרלה מעכבת. ואם כן איך הסגן כשר להגרלה? ותירצו: שאינה עבודה כל כך מפני שעל ידי הכהן הגדול (שהוציא גורל אחד) מתבררים שני השעירים (שממילא יודעים גם מהו השעיר השני). והגמרא אומרת שהגרלה לאו עבודה היא. (וכן הוא בתוספות הרא"ש). ומוכח מדברי התוספות ישנים שאפילו למאן דאמר שהגרלה מעכבת מכל מקום הגרלה לאו עבודה היא. והיינו, שהכל מודים שהגרלה לאו עבודה היא. ומכל מקום יתכן שהיא מעכבת מפני שנאמר בה "אשר עלה".
כי פליגי - נחלקו דוקא אליבא דרבי יהודה הסובר שעבודה הנעשית בחוץ לא מעכבת בדיעבד:
מאן דאמר (מי שאמר) עליית הגורל לא מעכבא (- רבי יוחנן), טעמו פשוט, כדברי רבי יהודה שעבודה הנעשית בחוץ לא מעכבת.
ומאן דאמר (מי שאמר) עליית הגורל מעכבא (- רבי ינאי), סובר, שאף על פי שרבי יהודה אמר שעבודות הנעשות בחוץ אינן מעכבות, מכל מקום שאני הכא - שונה עליית הגורל משאר העבודות, משום דתנא ביה קרא - ששנה בו הכתוב: "אשר עלה" "אשר עלה" תרי זימני - פעמיים, ויש כלל בענין עבודות הקדשים שכל מקום ששנה עליו הכתוב פעמיים, מעכב (אפילו בדיעבד)  23 .

 23.  ומאן דאמר הגרלה לא מעכבת יתרץ, שכיון ש"אשר עלה" לא נאמר בלשון ציווי, אין זה בכלל כל מקום ששנה הכתוב בקדשים, שמעכב. ואפילו מאן דאמר הגרלה מעכבת מודה שבדרך כלל לא נאמר הכלל (שכל מקום ששנה הכתוב בקדשים, מעכב) אלא בלשון ציווי, אלא שכאן שנאמרה "חוקה" לענין זה מועיל גם "אשר עלה" "אשר עלה" אף על פי שאינו לשון ציווי. תוספות. והשיח יצחק כתב שמרש"י נראה שאין צריך את הגילוי של "חוקה" ללמד ש"אשר עלה" "אשר עלה" מעכב. עיין שם.
מיתיבי סתירה לדברי הלשון השניה מברייתא:
שנו בברייתא: מצוה להגריל. ואם לא הגריל (אלא אמר שעיר זה לה' ושעיר זה לעזאזל) כשר בדיעבד.
וקשה מן הברייתא על שיטת רבי ינאי שאמר עליית הגורל מעכבת.
בשלמא להך לישנא - אמנם מובן ללשון הראשונה דאמרת, אליבא דרבי יהודה כולי עלמא (רבי ינאי ורבי יוחנן לא פליגי - הכל מודים (לשיטת רבי יהודה) בעליית הגורל דלא מעכבא, לפי זה יש לתרץ:
הא - ברייתא זו (האומרת שאם לא הגריל - כשר בדיעבד), מני - מי התנא ששנאה? רבי יהודה היא. ואף רבי ינאי מודה שרבי יהודה סובר - עליית הגורל אינה מעכבת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יומא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א