פרשני:בבלי:יומא מה א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא מה א

חברותא[edit]

"זהב מופז" נקרא כך על שם  שהוא דומה לפז (צהוב וזוהר כמרגלית).
"זהב שחוט" - נקרא כך על שם שנטוה כחוט, מפני שהוא רך.
"זהב סגור" נקרא כך על שם שבשעה שנפתח (שמציעים אותו למכירה), כל החנויות נסגרות, לפי שאינן יכולות להתחרות בזהב משובח כל כך.
זהב פרוים נקרא כך היות שהוא אדום, הדומה לדם הפרים.
עד כאן דברי רב חסדא הסובר שיש שבעה מיני זהבים.
רב אשי אמר: חמשה מיני זהבים בלבד הן, ואין למנות ביניהם את "זהב" ואת "זהב טוב" (שרב חסדא מנה בתור מינים נפרדים). אלא - וכל חד וחד, בכל אחד מחמשת מיני הזהבים, אית ביה, יש בו מקצת זהב שאינו משובח כל כך הנקרא "זהב", ויש בו מקצת זהב שהוא משובח ונקרא זהב טוב.
תניא נמי הכי, שנינו בברייתא כדברי רב חסדא לעיל,  1  ש"זהב פרוים" נקרא כך על שם שהוא דומה לדם הפרים:

 1.  כך פירש רש"י. אבל רבנו אליקים מפרש באופן אחר. עיין שם.
דתניא: בכל יום היה זהבה של המחתה ירוק, והיום אדום. והיינו וזהו הזהב הנקרא "זהב פרויים", על שם שדומה בצבעו האדום לדם הפרים.
שנינו במשנה: בכל יום מקריב פרס שחרית ופרס בין הערביים וכו' בכל יום היתה הקטורת דקה (טחונה היטב) ואילו הקטורת המיוחדת של היום שהיה מכניס לקדש הקדשים, היתה דקה מן הדקה. הגמרא מביאה ברייתא שמבארת מנין למדנו שהקטורת שבקדש הקדשים היתה דקה מן הדקה.
תנו רבנן: נאמר (ויקרא טז יב) בענין הקטורת של יום הכיפורים המוקטרת בקדש הקדשים: "ומלא חפניו קטרת סמים דקה".
"דקה" - מה תלמוד לומר? מה באה המילה "דקה" ללמדנו? והלא כבר נאמר (שמות ל) בענין הקטרת שבכל ימות השנה "ושחקת ממנה הדק", ומכאן שהקטורת היתה דקה (ואנו יודעים שגם ביום הכיפורים הקטורת היתה דקה).
אלא בא הכתוב להביא (להוסיף), שביום הכיפורים היתה הקטורת דקה מן הדקה (שטחנו אותה פעם נוספת, בערב יום הכיפורים).
שנינו במשנה: בכל יום כהנים עולין במזרחו של כבש המזבח.
הגמרא מבארת את טעם הדבר:
דאמר מר (רמי בר יחזקאל, להלן נט ב): כל פינות (פניות) שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין!
הכבש עמד מדרום למזבח, וכאשר היה הכהן עולה בו היתה ימינו בצד מזרח, ובהגיעו למעלה היה עליו לפנות למזרח המזבח.  2  ולכן הכהן עלה במזרח הכבש כדי שיהיה סמוך למזרח המזבח, ולא יצטרך ללכת בדרך ארוכה על המזבח שלא לצורך.

 2.  כדי להגיע לקרן דרומית מזרחית שבמזבח. כמו ששנינו: עלה לכבש ופנה לסובב, ובא לו לקרן מזרחית דרומית" וכו'. רבנו אליקים.
שנינו במשנה: והיום הכהן הגדול עולה באמצע הכבש, ויורד באמצע.  3 

 3.  גירסת הספרים לפנינו "עולין באמצע ויורדין באמצע". ומסורת הש"ס הגיה בדברי הגמרא כמו שכתבנו בפנים. ועיין לעיל מג, ב הערה 18.
ומפרשינן: מאי טעמא - משום כבודו דכהן גדול. להראות את חשיבותו, שהוא כבן בית לפני המקום, והולך בכל מקום שחפץ.
שנינו במשנה: בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, והיום מן הקיתון של זהב.
ומפרשינן: מאי טעמא - מהו הטעם שביום הכיפורים קידש הכהן הגדול מן הקיתון של זהב?
משום כבודו דכהן גדול ביום הכיפורים.
שנינו במשנה: בכל יום היו על המזבח ארבע מערכות (ערימות עצים להבעירם באש  4 ) והיום חמש, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בכל יום (היו) שלש (מערכות) והיום ארבע. רבי יהודה אומר: בכל יום (היו) שתים, והיום שלש.

 4.  על פי הרמב"ם בפירוש המשניות.
והגמרא מביאה ברייתא, המפרשת מה הן המערכות שערכו על המזבח בכל יום, וביום הכיפורים:
תנו רבנן: בכל יום היו על המזבח שתים מערכות, והיום שלש. ואלו הן: אחת - מערכה גדולה שעליה מקטירים בכל יום את כל ההקטרות (רש"י לעיל לג א).
ואחת - מערכה שניה של קטורת שממנה הכניסו גחלים למזבח הפנימי שבהיכל, להקטיר עליהם קטורת של כל יום (בשחרית ובין הערבים).
ואחת - שמוסיפין בו ביום (ביום הכיפורים) - בשביל הקטורת שבקדש הקדשים.  5 

 5.  אבל הקטורת שהקטירו על המזבח הפנימי הרי היא כקטורת של כל השנה (ולקחו לה גחלים מן המערכה השניה של קטורת). רש"י.
אלו דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר: בכל יום היו על המזבח שלש מערכות, והיום ארבע. ואלו הן:
אחת - של מערכה גדולה. ואחת - של מערכה שניה של קטורת. ואחת - של קיום האש. שאם האש שבמערכה גדולה אינה מספקת מוסיפים לה עצים ממערכה זו.
ואחת שמוסיפין בו ביום - ביום הכיפורים בשביל הקטורת שבקדש הקדשים.
רבי מאיר אומר: בכל יום היו על המזבח ארבע מערכות והיום חמש. ואלו הן:
בכל יום: אחת - שלמערכהגדולה. ואחת - של מערכה שניה של קטורת. ואחת - של קיום האש. ואחת - להקטרת איברים ופדרים (חלבים) מקרבנות של אתמול שלא נתעכלו מבערב, מפני שלא ניתנו על אש המערכה הגדולה, או שניתנו שם אך לא הספיקו להתעכל  6 .

 6.  האברים הללו לא נפסלו בלינה. כיון שהיו בראש המזבח כמבואר בזבחים פד א. במשנה בזבחים פו א שנינו אברים שפקעו מעל המזבח (שקפצו מן המזבח מחמת חום האש). אם פקעו קודם חצות יחזירם לאש. ואם אחר חצות לא יחזירם (מובא בגמרא לעיל כ א). ואם כן קשה על דברי רבי מאיר כאן (שעשו מערכה לצורך האברים של אתמול), הרי עבר עליהם חצות ואין צריך להחזירם ! תירצו תוספות ישנים שני תירוצים: א) הגמרא שם אומרת, שאם האברים נשרפו לגמרי ואין בהם ממש, אפילו קודם חצות אין צריך להחזירם. ואם עדיין לא נשרפו, אפילו אחר חצות צריך להחזירם. ודוקא אם התחילו להתעכל ולא התעכלו לגמרי חצות קובעת עליהם שם עיכול. (הגמרא שם קוראת לזה "שרירי", והיינו כשהתייבשו מחמת האש והרי הם קשים כעץ. רש"י). ולפי זה בגמרא כאן מדובר בשלא התעכלו כלל (ועיין ריטב"א ורבנו אליקים). ב) שם מדובר בפקעו וירדו מן המזבח. אבל כשעודם על המזבח, אז מחזירים אותם אפילו אחרי חצות (תוספות הרא"ש. וכך יש לפרש את דברי תוספות ישנים).
ואחת - שמוסיפין בו ביום (ביום הכיפורים) בשביל הקטורת שבקדש הקדשים.
והגמרא מבארת והולכת מנין למדו את כל המערכות הללו:
דכולי עלמא מיהת תרתי אית להו. הכל מודים שהיו לפחות שתי מערכות בכל יום - מנלן מנין למדנו דבר זה?
אמר קרא: "היא (עולת התמיד) העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה". (ויקרא ו ב).
"מוקדה" - היינו מדורת עצים, וזו מערכה גדולה שעליה הקטירו את עולת התמיד (המוזכרת בתחילת הפסוק) ואת שאר הקרבנות,
"ואש המזבח תוקד בו" ("תוקד" הוא מלשון יקידת מדורת אש) - זו מערכה שניה של קטורת.
ושואלת הגמרא: ורבי יוסי, שהוסיף עוד מערכה נוספת בכל יום לקיום האש - קיום האש מנא ליה? מנין לו שהיתה מערכה לקיום האש?
ומשנינן: נפקא ליה, דין זה יצא לו מהמילה "תוקד" שבהמשך הפרשה (בפסוק ה): "והאש על המזבח תוקד בו". למדנו מכאן שהיתה על המזבח מערכה נוספת, והיא המערכה לקיום האש.  7 

 7.  לשון רש"י על התורה: ריבה כאן יקידות הרבה: "על מוקדה", ו"אש המזבח תוקד בו". "והאש על המזבח תוקד בו". "אש תמיד תוקד על המזבח". כולן נדרשו במסכת יומא שנחלקו רבותנו במנין המערכות שהיו שם.
ומכאן קשה על רבי יהודה, הסובר שהיו שתי מערכות בלבד (שהרי בפסוק ה הוזכרה "יקידה" (מדורת עצים) שלישית).
ורבי יהודה יתרץ: ההוא "תוקד" - להצתת אליתא הוא דאתא! בא ללמד על הצתת קיסמים דקים, שבהם הבעירו אש במערכה הגדולה. ולימד הכתוב שהצתה זו תעשה על המזבח.  8 

 8.  ופירוש הפסוק "והאש על המזבח תוקד בו". שהצתת האש תהיה על המזבח. ולא יצית אש על הארץ ויעלנה למזבח, רבנו אליקים.
דתניא: היה רבי יהודה אומר: מניין להצתת אליתא (קסמים דקים) שלא תהא אלא בראשו של מזבח, ולא שיצית למטה על רצפת העזרה ויעלה אותם כשהם דולקים אל המזבח?
תלמוד לומר: "והאש - על המזבח תוקד בו". אמר רבי יוסי: מנין שעושה על המזבח מערכה לקיום האש?
תלמוד לומר: "והאש על המזבח תוקד בו".
ומקשינן על רבי יוסי:
ורבי יוסי - הצתת אליתא מנא ליה? מנין לו שהיא נעשית בראש המזבח?
ומתרצינן: נפקא ליה, דין זה יצא לו מהיכא דנפקא לרבי שמעון. מאותו מקום שלמד ממנו רבי שמעון דין זה, וכדלהלן:
דתניא: נאמר (ויקרא א ז): "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" - לימד הכתוב על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר.
והכהן יהיה לבוש אז בכלי שרת, בגדי כהונה, דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי שמעון לרבי יהודה: וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח להצית את האליתא? והרי מובן מאליו שרק הכהנים כשרים להצתת האליתא, שהרי כבר למדת (מהפסוק "והאש ... תוקד") שהצתת האליתא היא בראש המזבח, ואסור לזרים לעלות על המזבח!
ואם כן, מדוע הוצרך הכתוב לומר שבני אהרן הם אלו שהציתו את האליתא?  9 

 9.  תוספות הרא"ש הקשה: אמנם מאחר שהצתת האש היתה בראש המזבח ממילא אנו יודעים שצריך שכהן יציתם. אבל היה אפשר לומר שאין צריך בגדי כהונה כי הצתת האליתא אינה בגדר עבודה. ולכן בא פסוק זה ללמדנו שצריך בגדי כהונה. וצריך עיון.
אלא, בהכרח, שהפסוק לימד כאן על הצתת האליתא בעצמה, שלא תהא אלא בראשו של מזבח. ושלא כדבריך (רבי יהודה) שאתה כבר למדת דין זה מהפסוק: "והאש על המזבח תוקד בו".
אלא אני (רבי שמעון) סובר כדעת רבי יוסי, שלמד משם שהיתה על המזבח מערכה נוספת לקיום האש. ואין ללמוד משם שהצתת האליתא היתה בראש המזבח, אלא מ"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח".  10 

 10.  ו"הכהן" שנאמר בפסוק הוצרך לגופו, ללמד שנתינת האש צריכה כהן ולא יטלנה זר ויזרקנה למזבח. רש"י. אך עדיין קשה, מאחר שלמדנו בפסוק זה ("ונתנו בני אהרון אש על המזבח") שהצתת האליתא היתה על המזבח, אם כן מובן מאליו שרק הכהנים כשרים לזה, ומדוע הוצרך הכתוב לומר "הכהן"? ותירץ הריטב"א: לדעת רבי יהודה שלומדים את הצתת האליתא מ"והאש על המזבח תוקד בו" משמע שהיקידה עצמה - כשנופח באש להציתה - צריך שתהיה בראש המזבח. וממילא מובן מאליו שרק כהנים כשרים בזה. אבל לדעת רבי שמעון שלומד את הצתת האליתא מ"ונתנו" (שלא הוזכרה כאן היקידה עצמה) אפשר לפרש שהכהן יעמוד על הארץ ויתן אש בראש המזבח (כלומר, יזרוק את האש למזבח. כמו שכתב רש"י). עיין בריטב"א שהביא את קושיתו בשם תוספות. והתוספות מביאים את הקושיא בשם רש"י, והאריכו בתירוצו. עיין שם (עיין גם תוספות ישנים ותוספות רא"ש ורבנו אליקים).
ורבי יהודה יתרץ: אי מהתם, אם באת ללמוד שזר פסול להצתת האליתא מהפסוק "והאש על המזבח תוקד בו", שלמדנו שהצתת האליתא היתה בראש המזבח, הוה אמינא הייתי יכול לומר, שאף על פי שהצתת האליתא היתה על המזבח, מכל מקום זר יכול להצית אותה, כאשר הוא קאי אארעא ועביד במפוחא. כשעומד על הארץ ומצית את האליתא שעל המזבח בעזרת מפוח.  11 

 11.  מפוח ארוך שראשו מגיע עד לראש המזבח. רבנו אליקים.
קמשמע לן, ולכן השמיע לנו הפסוק "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" שזר פסול להצתת האש באליתא.
ושואלת הגמרא:
ורבי מאיר, שהוסיף עוד מערכה נוספת כל יום להקטרת איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב - אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, מנא ליה? מנין לו שהיתה מערכה נפרדת לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב?
עונה הגמרא:
נפקא ליה מ"ואש". רבי מאיר למד מהאות ו' המיותרת בפסוק "ואש המזבח תוקד בו" (בפסוק ב), שהיתה מערכה נוספת. ופירש שעשו אותה לצורך הקטרת חלבים ופדרים שלא נתעכלו מבערב).
ורבנן, דהיינו, רבי יהודה ורבי יוסי, החולקים על רבי מאיר - וא"ו לא דרשי! אינם דורשים מהאות וא"ו דבר, מפני שדרך הפסוק לכתוב כך.
ושואלת הגמרא: ולדעת רבנן, איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב - מאי עביד להו? מה יעשה בהם? ועונה הגמרא: מהדר להו - מחזירם למערכה גדולה.
דתניא: מניין לאיברים ופדרים של קרבנות של יום אתמול שלא נתעכלו מבערב,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יומא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א