פרשני:בבלי:יומא נ א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא נ א

חברותא[edit]

איתיביה רבי יצחק נפחא לרבי אמי, הסובר "בפר ולא בדמו של פר", היות ולאחר מיתה לא מיקרי "פר":
והא כתיב בפרשת פר כהן משיח, לאחר זריקת דמו והקטרת אימוריו: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור, אל שפך הדשן. ושרף אותו על עצים באש"
- הרי שאף לאחר מיתה הוא נקרא "פר"?!
ומשנינן: שיוציא את כולו.
כלומר, לא קרא אותו הכתוב עכשיו לאחר מיתה - "פר". אלא הכי קאמר: יוציא את כל הנשאר מן הפר, שהיה פר כשהיה חי (רש"י).  64 

 64.  ולשון התוספות: שיוציא את כולו, כל מה שנשאר מן הפר שהיה כבר, ראה שם. ורבינו אליקים כתב: שיוציא את כולו, כלומר: האי "הפר" לאו משום דאיקרי "פר", אלא אתא לאורויי שיוציא כולו עור ובשר. והריטב"א כתב: שיוציא את כולו, כלומר: דשאני התם דכתיב את כל הפר, דמשמע שיוציא את כולו, והא לא שייך למימר אלא כשהוא שחוט. ואף בתוספות מבואר, דלא משנינן כן אלא משום דכתיב: והוציא את "כל" הפר. וצריך ביאור: והרי בפרשת פר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד כא) כתיב: והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון וגו', הרי שקראתו התורה "פר" אף לאחר מיתה, ואף שלא נאמר: את "כל" הפר.
ואכתי תמהינן: והא כתיב בפר ושעיר של יום הכפורים (ויקרא טז כז):
"ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש - יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם".
הרי שאף לאחר שחיטה קראתו התורה "פר"?!  65 

 65.  כתבו התוספות: והכא ליכא למימר שיוציא את כולו כל מה שנשאר מן הפר שהיה כבר, דהא לא כתב "כל" כדכתיב בפר כהן משיח; וראה הערה 64.
אמר צירץ רב פפא: כאשר הכתוב מדבר בעור ובשר ופרש, והיינו, בגוף הבשר, כשנמצאים עורו ובשרו ופרשו כולן יחד, וכמו בפר ושעיר של יום הכפורים, בזה דכולי עלמא לא פליגי שנקרא "פר".
כי פליגי בדם בלבד.
מר סבר: גם דם איקרי "פר".
ומר סבר: דם לא איקרי "פר".
אמר רב אשי: מסתברא כמאן דאמר דם איקרי "פר".
דכתיב בפרו של כהן גדול ביום הכפורים: "בזאת יבא אהרן אל הקודש - בפר בן בקר".
אטו בקרניה מעייל ליה? וכי אוחז הכהן את הפר עצמו בקרניו ומכניסו אל הקודש?
אלא בהכרח הוא נכנס בדמו, שמכניסו אל הקודש, וקרי ליה לדמו - "פר"!
ואידך, הסובר "בפר ולא בדמו של פר", אמר לך: אין כוונת הכתוב לומר כי יביא אל הקודש פר, שהרי אין מכניס שם אלא דם. אלא כך הוא פירושו של מקרא:
במה הוכשר אהרן לבא אל הקודש - בפר בן בקר חי, שיביאנו לעזרה, ויקריבו לחטאת, שיעשה בו את כל עבודותיו.
וכעת חוזרת הגמרא לעיקר האיבעיא שנסתפקנו לעיל, כשמת הכהן הראשון ששחט את הפר, אם צריך הכהן שנתמנה לשחוט פר אחר.
ותמהינן: ותיפוק ליה, הוצא את פתרון הבעיה משום דחטאת שמתו בעליה (הכהן הראשון) היא.
וכל חטאת שמתו בעליה - למיתה אזלא (שהיא אחת מחמש "חטאות המתות", שדין מיתתן נלמד מהלכה למשה מסיני).
וכיון שדינה למיתה, ודאי שצריך להביא פר אחר?!
אמר ליה רבין בר רב אדא לרבא: כך אמרי תלמידיך:
אמר רב עמרם: חטאת זו - חטאת ציבור היא, הואיל והפר בא לכפר על כל הכהנים. וכיון שהיא חטאת ציבור - לא למיתה אזלא.  66  וכמו ששנינו במסכת תמורה יד א  67  שהפר הזה נחשב כקרבן ציבור, ולא קרבן יחיד של הכהן הגדול.

 66.  הקשו התוספות: והרי אפילו לדעת הסובר: חטאת ציבור אינה מתה, מכל מקום אין מקריבין אותה אלא רועה עד שתסתאב, וכמבואר בהמשך הסוגיא, ואם כן מה הועלנו בתירוצנו, והרי סוף סוף אינה כשירה, וצריך להביא פר אחר?! ותירצו, שכל עיקר דין רעייה מדרבנן הוא, וכאן לא גזרו, מהטעמים שביארו התוספות, ראה שם.   67.  הגרי"פ הגיה בגליון "דתניא", והיא בתוספתא תמורה פרק א הלכה ז, ושם אינו רבי מאיר, אלא רבי יעקב, הנזכר כאן בגמרא בהמשך, והכל הוא שם בשם רבי יעקב. וטעמו: כי אף שבמשנה שם נזכרו דברי רבי מאיר, הרי שבמשנה לא נזכר "פסח"; וכדבריו מבואר בריטב"א. אמנם ב"שיח יצחק" כתב דמרש"י משמע דגריס "דתנן", ראה שם; וראה גם ב"מצפה איתן" שמקיים הגירסא "דתנן". ןמיהו מדברי הגמרא לקמן נא א, נראה שחד תנא הוא שאמר מה שנזכר כאן בשם רבי מאיר ומה שנזכר כאן בשם רבי יעקב, וכן הוא בתוספתא.
דתנן התם בדברי תנא קמא: יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות יחיד. שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וקרבנות יחיד אינן דוחים לא את השבת ולא את הטומאה.
אמר לו רבי מאיר: והלא פר יום הכפורים של אהרן.
וכמו כן חביתי כהן גדול, מנחת חביתין שמביא כהן גדול בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, כיון דכתיב בה "מנחת תמיד" הרי היא כמנחת תמידין, שדוחה את השבת ואת הטומאה.
וכן קרבן פסח.
דכל אחד מאלה קרבן יחיד הוא, ובכל זאת הוא דוחה את השבת ואת הטומאה היות וזמנו קבוע, ואין הדחיה של שבת וטומאה נובעת מחמת היותו קרבן ציבור.
ועתה מוכיחה הגמרא: לאו, האם לא ניתן לדייק מכלל דבריו של רבי מאיר, הטוען נגד תנא קמא מדינו של הפר של כהן גדול ביום הכיפורים שהוא קרבן יחיד ובכל זאת הוא דוחה את השבת והטומאה, דאיכא למאן דאמר, תנא קמא (לפי הבנת רבי מאיר), הסובר שקרבן זה אינו קרבן יחיד אלא קרבן דצבור,  68  ומהטעם הזה הוא דוחה את השבת ואת הטומאה (רש"י).

 68.  פירוש: פר של יום הכפורים חשוב קרבן ציבור מפני שמתכפרין בו אחיו הכהנים; וחביתי כהן גדול חשוב קרבן ציבור, מפני שהחביתין באין בתוך התמיד (לאחר מנחת התמיד ולפני נסכי התמיד, כדלעיל לג א), לפיכך חשובים הם קרבן ציבור; ועוד, הואיל ואמרינן במנחות (נא ב): כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו מביאין חביתין משל ציבור (ריטב"א בשם התוספות).
הרי שלדעת תנא קמא פר יום הכפורים קרבן ציבור הוא!  69 

 69.  יש לפרש ראיית הגמרא בשני אופנים: האחד: דלהכי סלקא דעתין דשמעיה רבי מאיר לתנא קמא שהיה סובר שקרבנות אלו קרבנות ציבור הן, משום יתור לשונו של רבי מאיר: דקאמר "דקרבן יחיד הוא", ולא היה לו לומר אלא: והלא פר יום הכפורים וכו' שדוחין את השבת וכו'; ומדקאמר: "דקרבן יחיד הוא" משמע דשמעיה לתנא קמא דאמר "קרבן ציבור הוא". השני: שאם לא כן, מה יענה תנא קמא לראייתו של רבי מאיר, ועל כרחך שהוא סובר: אף פר של יום הכפורים קרבן ציבור הוא; ולשון רש"י ששינה מלשון הגמרא וקאמר: מכלל דשמעיה לתנא קמא אינו מתיישב כל כך לפירוש זה.
והקשה רבא  70  על ראיית רב עמרם, שפר של יום הכפורים הוא "קרבן ציבור":

 70.  כן משמע מהמשך הסוגיא שרבא קאמר לה.
וליטעמיך, שאתה מבין שלדעת תנא קמא אף אלו קרבן ציבור הם, איך תסביר את הא דקתני (תוספתא תמורה א ז):
אמר לו רבי יעקב לרבי יהודה (שהוא תנא קמא דמתניתין, רש"י) הסובר, שכל קרבן ציבור דוחה את השבת ואת הטומאה:
והלא פר הבא לכפר על העלם דבר של ציבור כאשר שגגו בית דין הגדול, והורו להתיר דבר שזדונו כרת, ושגגו העם ועשו על פי הוראתם, ואחר כך נודע לבית דין שטעו.
ושעירי עבודת כוכבים הבאים לכפר על הוראה מוטעית של בית דין בעבודה זרה.
וקרבן חגיגה שמביאים ברגלים (ומפרשת הגמרא לקמן נא א, למה חשובה החגיגה כקרבן ציבור).
דכל אלה קרבן ציבור הם, ובכל זאת אין הם דוחין לא את השבת ולא את הטומאה, כי אין זמנם קבוע.
והאיך אתה אומר כי כל קרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה.
וכי אטו גם כאן תאמר: מכלל דאיכא למאן דאמר: קרבנות אלו דיחיד הם, ולפיכך אינם דוחין את השבת ואת הטומאה, והלא ודאי קרבנות ציבור הם?!
אלא לתנא קמא קא מהדר ליה רבי מאיר:
דשמעיה רבי מאיר לתנא קמא דאמר: קרבן ציבור דוחה את השבת ואת הטומאה, וקרבן יחיד אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה -
ועל הרישא שבדברי תנא קמא אמר לו רבי מאיר: וכי אטו קרבן יחיד כללא הוא שאינו דוחה?! והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח דקרבן יחיד הם, ודוחין את השבת ואת הטומאה.
ואמר לו - לתנא קמא - רבי יעקב על הסיפא שבדבריו:
וכי אטו קרבן צבור כללא הוא שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה?! והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה דקרבן ציבור הם, ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה.
אלא נקוט האי כללא בידך:
כל שזמנו קבוע, הרי זה דוחה את השבת ואת הטומאה - אפילו ביחיד כמו פר של יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח!
וכל שאין זמנו קבוע הרי זה אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה - ואפילו בצבור כמו פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים; וחגיגה (שהרי יש לה תשלומין כל שבעה, רש"י,  70* )!

 70*.  וכן מפורש בגמרא פסחים עו ב, והתוספות שם מחקו גירסא זו, וכתבו טעם אחר.
וכיון שכן אין הוכחה מכאן דאיכא מאן דאמר קרבן ציבור הוא, אלא לכולי עלמא קרבן יחיד הוא; וחזרה הקושיא: מה הספק אם נכנס הכהן בדמו של פר, והרי החטאת הראשונה נפסלה.  71 

 71.  לא נתבאר מכל אריכות הגמרא, איך נדחית ראיית רב עמרם מתנא קמא שהוא סובר: קרבן ציבור הוא. ובשמועת חיים פירש (וכן משמע בהדיא מדברי המהרש"א בפסחים ע ב, שהביא שם): דרב עמרם הוה סבר: שתנא קמא ורבי מאיר נחלקו בדין קרבן ציבור שדוחה את הטומאה, דלתנא קמא הדין תלוי ב"קרבן ציבור" ולא בקרבן שקבוע לו זמן, וכיון שכן צריכים לומר, כי מפני שסובר תנא קמא: פר יום הכיפורים קרבן ציבור הוא, לכן אינו חושש לטענת רבי מאיר (והוא על הדרך השני בהערה 69 לעיל בביאור ראיית רב עמרם). ורבא דחי ליה, שאין כאן מחלוקת, ואף תנא קמא מודה שאין הדין תלוי בקרבן ציבור אלא בקרבן שקבוע לו זמן, ולא באו רבי מאיר ורבי יעקב אלא לתקן לשונו של תנא קמא שתלה הדין בקרבן ציבור; ושוב ממילא אין הכרח שסובר תנא קמא שפר של יום הכפורים קרבן ציבור הוא, (אלא שצריך תלמוד להעמיס כל זה בדברי הגמרא). וכן הוא מפורש בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות בתמורה, שכתב על דברי רבי מאיר שאמר כי הדין תלוי בזמנו קבוע: "והטעם שנתן רבי מאיר, הוא טעם אמיתי ושגור אין חולק על זה". (וראה שם בפירוש רבינו עובדיה מברטנורא במשניות בתמורה, דמשמע דפליגי, ובתוספות יום טוב שם, שתמה עליו). ובתוספות פסחים ע ב ד"ה הא, נראה לכאורה שחולקים על הרמב"ם וסוברים כי לפי האמת לדעת תנא קמא הדין תלוי ב"קרבן ציבור"; וב"שמועת חיים" ביאר דבריהם שלא יסתרו לדברי הרמב"ם, ראה שם, (וראה עוד מה שכתב ב"שיח יצחק", בדיבור המפרש דברי רש"י בד"ה לאו מכלל).
איתיביה אביי לרבא, דסבר: אין תנא שיסבור כי פר של יום הכפורים קרבן ציבור הוא: וכי אטו אין תנא שיסבור "קרבן ציבור הוא" (ר"ח ותוספות הרא"ש, דלא כ"שיח יצחק"):
והרי תניא:
חמש חטאות מתות: ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שנתכפרו בעליה באחרת, וחטאת שעברה שנתה - וסימנך: ותמנע (ריטב"א).
פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן והקריבום (מאירי, רמב"ם) ונמצאו הראשונים -
הרי כולם אותן שנאבדו (ריטב"א) ימותו, כי הואיל ואי אפשר להקריבם לשנה הבאה שהרי עברה שנתם, לפיכך ימותו כדין חטאת שנתכפרו בעליה (רש"י שבועות יא ב) -
וכן שעירי עבודת כוכבים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, כולם ימותו, דברי רבי יהודה, דקסבר רבי יהודה: אף חטאת ציבור למיתה אזלא (עפ"י רש"י הוריות ו א  72 ).

 72.  אמנם רבי יהודה הסובר: חטאת ציבור מתה, לא מיירי בכל חמש החטאות המתות, והוא מודה בחטאת ציבור "שמתו בעליה" שלאו למיתה אזלא, ד"אין ציבור מתים" וכדיליף רב פפא בהוריות ו א, וכן הוא בהדיא בתמורה טז ב; והוא חולק רק בשאר חטאות המתות דאף בציבור ימותו, חונן דעה.
רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים:
לא ימותו החטאות, אלא ירעו עד שיסתאבו (יפול בהם מום) וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה (לקיץ המזבח, והן קרבנות עולה שמביאים על המזבח כשהוא בטל מקרבנות) -
ומשום: שאין חטאת "צבור" מתה - ולא נאמרה הלכה למשה מסיני בחמש חטאות המתות אלא ביחיד (רש"י).
הרי מצינו תנא הסובר: כי פר של יום הכפורים חטאת ציבור הוא - ויש מקום לספק אם נכנס השני בדמו של פר, כיון דלא נפסלה החטאת, וכתירוצו של רב עמרם, ותיקשי לרבא דדחי ליה?!
אמר ליה רבא לאביי: לעולם לכולי עלמא פר של יום הכפורים קרבן יחיד הוא: ומאי "פר" דקתני בברייתא שהוא קרבן ציבור - פר העלם דבר של ציבור, שהוא ודאי קרבן ציבור.
ותמהינן: והא "פר" (ושעיר) של "יום הכפורים" קתני?!
ומשנינן: כי קתני - של יום הכפורים - אשעיר, אבל פר - בהעלם דבר של ציבור מיירי.
ותמהינן: והתניא ברייתא אחרת בהדיא: פר של יום הכפורים ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולם ימותו, דברי רבי יהודה -
רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת "צבור" מתה, הרי בהדיא, כי אף פר של יום הכפורים הוא קרבן ציבור?!
ולפיכך משני רבא  73  שינוייא אחרינא: לא תימא בשתי הברייתות  74 : שאין חטאת "צבור" מתה - אלא אימא: שאין חטאת "השותפין" מתה, כי הפר שהוא מכפר על כל הכהנים חשוב "חטאת שותפין" -

 73.  כן משמע מהמשך הסוגיא, דרבא הוא דמשני לה.   74.  כן משמע מרש"י ד"ה שאין חטאת, דקאי על דברי רבי שמעון שבברייתות, ולא על רב עמרם כפירוש התוספות ישנים ותוהרא"ש, ראה שם; ומלשון התוספות בד"ה ונפקא, משמע דאתרוויהו קאי, וכמו שכתב בשיח יצחק. ודבריהם צריכין תלמוד, מה ענין רב עמרם לכאן, והרי רבא הוא דאמר ליה לרב עמרם שאינו קרבן ציבור אלא קרבן שותפין, ורב עמרם סבירא ליה קרבן ציבור הוא.
והטעם שחטאת שותפין לאו למיתה אזלא:
משום דסבירא ליה לרבי שמעון כי חמש חטאות המתות בבת אחת נאמרו למשה מסיני, והואיל ותמורת חטאת לא שייך בחטאת שותפין, שהרי אין קרבן השותפות עושה תמורה, הוא הדין דשאר חטאות המתות אינם בקרבן שותפות.  75 

 75.  ברש"י הוסיף כאן וכתב: "אף כולן אינן מתות בצבור ולא בשותפין", והיינו דטעם חטאת ציבור שאינה מתה, הוא מפני שאינה עושה תמורה, ולעיל בד"ה שאין חטאת ציבור מתה, כתב רש"י טעם אחר: וכי גמירי חמש חטאות מתות ביחיד גמירי; וראה "משמר הלוי" זבחים סימן קס אות ו, ובכל הסימן, ובחונן דעה ושמועת חיים כאן בשם המאירי.
ותמהינן: כיון דסוף סוף אף רבא מודה כי פר של יום הכפורים קרבן שותפין הוא, אם כן: מאי נפקא מינה ליה לרבא לדחות ראיית רב עמרם מן המשנה ש"קרבן ציבור" הוא?! כי הרי עיקר תירוצו של רב עמרם על הקושיא שהקשינו לעיל: "ותיפוק ליה דחטאת שמתו בעליה היא, וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא", הרי מיושבת גם אם חטאת "שותפין" היא, כיון דלא אזלא למיתה; ואם כי רב עמרם קרי ליה "קרבן ציבור", ולרבא - שדחה הראיה מן המשנה - אין זה קרבן "ציבור" אלא קרבן "שותפין", הרי מה נפקא מינה יש בזה?!
ומשנינן: לא נחלק רבא על רב עמרם - ואמר: אין פר יום הכפורים קרבן "ציבור" אלא קרבן "שותפין" - כדי לדחות עיקר תירוצו; אלא כדי להעמיד דברים על דיוקם שאין הכהנים חשובים "ציבור".  76 

 76.  הקשו התוספות: לפי מאי דמשני הגמרא, כי דברי רבא שנחלק על רב עמרם אינו לענין חטאות המתות, אלא לענין אחר; אם כן לימא נפקא מינה לענין טומאה בפר של יום הכפורים: כי הרי רבא גופיה סבירא ליה: טומאה "הותרה" ב"קרבן ציבור", ואף לכתחילה אין צורך שיהיה בטהרה; ואמנם אם פר של יום הכפורים הוא קרבן "שותפין", הרי לכתחילה מהדרינן שיהיה בטהרה "כדמשמע בפרק קמא (ו ב) דדוקא בציבור היתר היא, ותו לא, לא בשל יחיד ולא בשל שותפין"?! ותירצו: כי לדעת רבי שמעון שרבא מגיה בדבריו: "אין חטאת השותפין מתה", הרי אין נפקא מינה זו, כיון דרבי שמעון גופיה סבירא ליה כי אף בקרבן ציבור אינה אלא "דחויה", ולכתחילה מהדרינן אטהרה. (ולא נתבאר למה צריך לחפש נפקא מינה לדעת רבי שמעון?! הרי כיון דלרבא יש נפקא מינה, והוא סובר קרבן שותפין הוא, הרי מוכרח להגיה בדברי רבי שמעון קרבן שותפין הוא, אף אם לרבי שמעון גופיה אין בזה נפקא מינה).
ומתוך כך ידעו התלמידים: דלא מייתו כהנים פר העלם דבר של "ציבור" בהוראה שהורו בית דין להתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת (וכשם שמביא כל שבט), הואיל וכהנים אינם "ציבור", (וראה תוספת ביאור בהערה  77 ).

 77.  עיקר החידוש בזה הוא: א. קיימא לן: הורו בית דין להתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ועשו ישראל על פי הוראתם, הרי כל שבט מביא פר העלם דבר של "ציבור", הואיל ונאמר בתורה בפרשת פר העלם דבר של ציבור: ונעלם דבר מעיני ה"קהל", וכל שבט נקרא "קהל", (וכדילפינן ממה שאמר יעקב: ויאמר אלי - אחר שנולדו השבטים מלבד בנימין - הנני מפרך והרביתיך ונתתיך ל"קהל" עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם; הרי שעל בנימין - שהוא לבדו עדיין לא נולד - מבטיחו הקב"ה וקוראהו: "קהל" גויים). ב. רב יוסף סבירא ליה: כהנים "איקרי קהל" (לענין אחר), כיון שהוקשו לקהל, שנאמר: ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. והיינו דבא רבא להשמיענו, כי "שבטו של לוי - והוא הדין כהנים - לא איקרו קהל, דכתיב: הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם, כל שיש לו אחוזה - בארץ - איקרי קהל וכל שאין לא אחוזה לא איקרי קהל", (נתבאר על פי הר"ח וגמרא הוריות דף ה ודף ו, ורמז לכל זה רש"י). וכתבו התוספות ישנים ד"ה דלא: דאפילו מאן דקרי ליה קרבן ציבור, מודה דלענין הוראה לא מייתו פר, ראה שם.
תא שמע דאיכא למאן דאמר פר של יום הכפורים קרבן "ציבור" הוא:
דבעי רבי אלעזר:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יומא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א