פרשני:בבלי:יומא מח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא מח א

חברותא[edit]

בעי  רב פפא:
קיימא לן במסכת מנחות, שהקומץ טעון נתינה וקידוש בכלי שרת ("מתן כלי"), וקומץ מתוך הכלי בה נתונה המנחה, ונותן את הקומץ לתוך כלי אחר - ואותו כלי מקדש את הקומץ.
ויש להסתפק בדין מתן כלי של הקומץ: אם לא נתן את הקומץ בשולי הכלי, אלא דבקיה לקומץ בדופניה דמנא (דיבקו בדופני הכלי)  37  מבפנים - מאי?

 37.  כתב הריטב"א: נתנו בתוך חללו ודבקו יפה בענין שיהא עומד שם כלי, שיהא הכלי מסומך, והיינו דקאמר: "דבקיה".
מי אמרינן: "תוך" כלי בעינן, והא איכא.
או דילמא: הנחה בתוכו כתקנו בעינן, והא ליכא.
תיקו.
בעי מר בר רב אשי  38 :

 38.  רש"י אינו גורס כאן את דברי מר בר רב אשי, שיח יצחק; וראה תוספות. ומתבאר כאן על פי דברי רש"י במנחות יא א.
אם אפכיה למנא (הפך את הכלי) שבסיסו עשוי כעין בית קיבול, ודבקיה לקומץ בארעיתיה דמנא (דיבק את הקומץ בקרקעית הכלי) באותו בית קיבול - מהו  39 ?

 39.  א. לשון הגמרא דקאמר: "ודבקיה", משמע, כי לא נסתפקו בגמרא אלא אם כן יכול לעמוד הקומץ בקרקעיתו, אף לכשיחזור ויעמיד את הכלי כדרכו, (או אפשר אפילו, כי לא נתקדש הקומץ עד שיעמידנו כדרכו), אבל בלא זה ודאי לא נתקדש הקומץ.
מי אמרינן: הנחה בתוכו של כלי בעינן, ולא איכפת לן אם ב"תוך" זה או ב"תוך" אחר, והא הרי איכא.
או דילמא: הנחה כתקנו בעינן, והא ליכא.
תיקו.
בעי רב פפא:
"מלא חפניו" שאמרו: האם מחוקות (ללא גודש) הן, או גדושות?
אמר ליה רבי אבא לרב אשי: תא שמע: מלא חפניו שאמרו: לא מחוקות ולא גדושות, אלא טפופות (צפות), גודש מעט צף על הקטורת שבחפניו.
תנן התם במסכת זבחים (הקדמת הגמרא היא לבעייתו הבאה של רב פפא):
כל הקרבנות מן הבהמה, הרי הכהן מקבל את הדם מצואר הבהמה לתוך כלי שרת, והדם מתקדש בכלי, והכהן מוליכו אצל המזבח וזורקו עליו.
אבל אם נשפך הדם מצואר הבהמה על הרצפה, ואספו הכהן משם לתוך כלי שרת, הרי הדם פסול לזריקה על המזבח.
ותנן עוד משנה אחרת בזבחים:
אם קיבל הכהן את הדם מצואר הבהמה לתוך כלי, ונשפך הדם מן הכלי על הרצפה, ואספו הכהן מן הרצפה, הרי הדם כשר לזריקה.
ואגב דמייתי הגמרא למשניות אלו מפרשינן להו:
מנא הני מילי, דבעינן שירד מצואר הבהמה ישירות לתוך הכלי?
דתנו רבנן: כתיב: אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר וגו'. ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אוהל מועד. וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם וגו'.
ומפרשינן לקרא:
ולקח (הכהן המשיח, ת"י) מ"דם הפר", ללמדך: הרי זה לוקח כדי לזרוק על המזבח - מדם הנפש, הוא קילוח הדם היוצא לאחר שחיטת הסימנים (רבינו אליקים) ונפש הבהמה יוצאת בו -
ולא מדם העור, הוא הדם שמתקבל בכלי קודם ששחט את הסימנים ואינו נקרא "דם הנפש" אלא "דם העור" (רא"ל).
ולא מדם התמצית, הוא הדם שמטפטף לאחר קילוח (רא"ל).
והואיל ואמר הכתוב "מדם הפר", והיה לו לומר ולקח דם הפר:
הרי אנו גורעים את תחילת התיבה של "מדם", ומוסיפין אותה על מלת "הפר" בתחילתה, וכאילו נאמר: "דם מהפר" יקבלנו לתוך הכלי, ולא מן הרצפה.
ומפני מה אנו דורשין את הפסוק באופן זה: דאי סלקא דעתך כי לכך אמרה תורה "מדם הפר", כדי ללמדך: ולקח "מדם" ואפילו לא לקח אלא מקצת מדם הנפש -
והאמר רב יהודה: המקבל צריך שיקבל את כל דמו (כל דם נפשו) של פר, שנאמר:
ואת "כל" דם הפר ישפוך אל יסוד (ה) מזבח; ואם אינו ענין לשיירי הדם, שהרי אין השיריים "כל דם הפר", תנהו ענין לקבלת הדם (ת"י מגמרא זבחים) -
הרי למדנו שצריך לקבל את כל דם הפר ולא מקצתו.
אלא על כרחך שמע מינה: מאי "מדם" הפר, כדי ללמדך: דם מהפר יקבלנו ולא מן הרצפה; וקסבר: גורעין ומוסיפין ודורשין.
ומאחר שידענו כל זה, בעי רב פפא:
נתפזר (ה) ) קטורת על הרצפה ממלוא חפניו קודם שנתקבלה בכף - מהו? מי אמרינן: ידו שחפן בה כצואר בהמה - דמי, והרי הקטורת פסולה, כדם שנשפך מצואר הבהמה קודם קבלה בכלי.
או דילמא: ידו ככלי שרת דמי, והרי זה כדם שנשפך אחר שנתקבל בכלי ולא פסולה הקטורת.  40 

 40.  כתב הריטב"א בביאור ספק הגמרא: הקשה ה"ר אלחנן: אמאי לא בעינן לה גבי קמיצה?! ותירץ ר"י ז"ל: "דבקמיצה, כיון דמדאורייתא בעיא מתן בכלי, פשיטא דידו כצואר בהמה דמי; אבל גבי חפינה מספקא לן: משום דכל היכא דהוה אפשר לא בעינן כף, ומשום דלא אפשר הוא שמכניס בכף (כדלעיל מז א), מי אמרינן: סוף סוף בכלי הוא נותן וידו כצואר בהמה, או דילמא כיון שאין כלי מעכב, ידו ככלי הוא". ביאור דבריו: לדעת הריטב"א מאחר שאי אפשר בלא כלי, הרי נתחדש עבודת קבלה ומתן כלי כדם וכקומץ (וכמו שכתב הריטב"א לקמן בד"ה הא דאמרינן: חפינה אית בה ארבע עבודות, חפינה כנגד שחיטה, וקבלת הכף והולכה, והקטרה כנגד זריקה), וכיון שכן אם נשפך קודם שנתקבל בכף, הרי זה כדם שנשפך קודם קבלה בכלי; אלא שיש לומר: הואיל וכל דין זה "לקבלו" בכלי, אינו לעכב, לכן יש לומר כי שאם נשפך תחילה לית לן בה. אמנם ב"שמועת חיים" ו"חונן דעה" ביארו ספק הגמרא לפי הריטב"א: דענין זה גופה אם מאחר דאי אפשר צריך נתינה בכלי, היא גופה ספק הגמרא. ב. דרך אחרת בביאור הסוגיא הובאה בלקוטי הגרי"ז לזבחים דף כ"ד, והיא: קשה, מה שייך בחפינת קטורת פסול "נשפך", כיון דליכא שם דין קבלה כלל, ואף דאמרינן התם דבעיא כלי, זה רק משום דלא אפשר, ואפילו אם נאמר דמשום זה בעינן כלי, אבל דין קבלה וקידוש בכלי ודאי ליכא, ואם כן מה שייך בזה פסול נשפך?! ועל כן נראה, דמקרא ד"דם מהפר יקבלנו" אמנם אין אנו יודעים אלא שהוא סדר בקבלה, שתהיה הקבלה מהפר; אבל בספרא יש עוד לימוד, ונלמד משם שכך הוא דין החפצא של הדם, שאם אינו במקומו, דהיינו או בצואר או בכלי אלא נשפך, הרי שחל פסול על הדם, והואיל ובקטורת מקום הקטורת הוא בידו, הרי שאם אינו במקומו חל בו פסול זה; (ולא הביאו משמו לבאר, מה הן שני צדדי הגמרא). וראה עוד בביאור סוגיא זו, במקדש דוד סימן ז אות א ד"ה והת"י וד"ה והנה בירושלמי; ובהערה 40* בדעת התוספות. 40*. הקשו התוספות: לפי צד אחד בדברי רב פפא, כי אף אם נתפזרה הקטורת כשירה הקטורת, אם כן למה לי כלל כף, והרי כל עיקר הטעם שצריך כף הוא משום דאי אפשר להוליכה בלא כף כמבואר לעיל, והרי יכול להשים המחתה על הקטורת שבחפניו, וכשיכנס אל הקודש פנימה יפזר הקטורת מידיו על הרצפה, ויניח את המחתה בין הבדים, ואחר כך יגביה הקטורת מן הרצפה, ויתננה על גבי גחלים. ואם כן נפשוט ממה שאין עושים כן, שאם נתפזרה הקטורת על הרצפה, פסולה?! ותירצו: לאו אורח ארעא לעשות כן בכל שנה ושנה. והקשה ב"שמועת חיים", הרי כל עיקר הסברא לפסול בנתפזרה הקטורת, הוא משום דבעינן קידוש בכלי ישירות מן הצואר, ועיקר דין הקידוש בכלי אינו אלא משום דלא אפשר בלא הולכה בכלי כמו שכתב הריטב"א (לעיל הערה 40), וכיון שכן, אם באמת משכחת לה שיוליכנה בלא כף כהצעת התוספות, הרי אין שום חיסרון במה שנתפזר אפילו לרב פפא. ואם באו להקשות כהצעתם, אין להם לתלות הדברים בספיקו של רב פפא, אלא כקושיא בפני עצמה על הגמרא דלעיל?! ואפשר, שהתוספות סוברים כדברי הגרי"ז שבהערה 40, שספק הגמרא אינו תלוי בדין קידוש כלי, ואפילו אם לא בעינן קידוש כלי יש לפסול נתפזרה קטורת, ואם כן דבריהם אתי שפיר, וצ"ע; וראה היטב שיטת התוספות בענין קידוש כלי בכף, בדבריהם בד"ה חישב (בתחילת העמוד הבא).
ומסקינן: תיקו (*40).
בעי רב פפא:
חישב בחפינת הקטורת על מנת להקטירה למחר שהוא חוץ לזמן הקטרתה (רש"י), או חוץ למקומה (ריטב"א) מהו שתתפגל הקטורת או תיפסל כמו בקרבנות ובקומץ המנחה?
מי אמרינן יליף גזירה שוה מלא מלא ממנחה שנאמר בה: זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, הרי שהוקשה המנחה לשלמים שעיקר דין פיגול נאמר בהם -
ומה התם במנחה מהניא בה מחשבה, הכא נמי בקטורת מהניא בה מחשבה  41  - או לא?  42 

 41.  כתב רש"י: אין להקשות "היינו הך" כשם שמקשה הגמרא לעיל לענין בין הביניים, כיון שכבר נסתפקנו בספק זה לענין מידה לחפינה. והטעם: אין הנידונין שוין, כי מה שאין עושין מידה לקומץ, ובירוצי מנחה שאינן נקטרין (שהוא יסוד בעיית בין הביניים), הרי הן נלמדים גבי מנחה מהמילה "בקומצו", ואם כן ספק אחד הוא אם להעתיק את מה שנלמד מ"בקומצו" לענין חפינה, וכאילו כתיב "בחפניו", ואינו ענין לספק זה שאינו תלוי במילת "בקומצו", ואפשר כי לענין זה לא נתקבלה גזירה שוה.   42.  ביאר החזון איש את בעיית הגמרא: אי יליף "מלא מלא" למחשב חפינה כקמיצה, שהרי מן הדין אין מחשבה מועלת אלא בדבר שיש לו מתירין לאדם או למזבח (אכילת האדם או המזבח ניתרת על ידי דבר אחר, וכבשאר קרבן שהן ניתרין על ידי עבודות הדם, או במנחה שהיא ניתרת על ידי הקומץ; וכשחשב בעבודות ה"מתיר" על הדבר ה"ניתר" על ידו, הוי פיגול), אבל במנחת כהנים שאינה נקמצת אין מחשבה פוסלת, ולכן מן הדין לא היה מקום לפיגול בקטורת; אלא דילפינן מלא מלא ממנחה לפסול מחשבה בחפינה. (זבחים ט טו).
אמר ליה רב שימי בר אשי לרב פפא:
תא שמע מן המשנה במסכת עדיות:
שנינו במשנה בחגיגה כ ב: הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה; היינו: אם היו חתיכות אוכלין של קודש הרבה בכלי אחד, ואפילו אינם נוגעין זה בזה, הרי הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת, וכשנגעה טומאה באחת מהן - נטמאו כולן.
ונחלקו בגמרא שם:
רב חנין סבירא ליה, כי דין זה הוא דאורייתא, ונלמד מהכתוב: כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, הכתוב עשאו לכל מה שבכלי - אחת.
רבי חייא בר אבא משמו של רבי יוחנן סבירא ליה: כי אינו אלא מדרבנן, ומעלה היא בקודש, והכי קיימא לן (וכשיטתו יתבאר כאן).
העיד רבי שמעון בן בתירא: על אפר חטאת (אפר פרה אדומה) שנגע טמא במקצתו, שטימא את כולו.
הוסיף רבי עקיבא על דברי רבי שמעון - והעיד:
על הסולת והקטורת והלבונה והגחלים  43  של יום הכפורים (הרע"ב), שהיו מונחים אף בכלי שאין לו תוך (תוספות יום טוב), שאם נגע טבול יום הפוסל את הקודש רק במקצתן, הרי זה פסל את כולן.

 43.  אע"ג שהלבונה והגחלים אינם אוכל, הרי חיבת הקודש מכשרתן לטומאה, רש"י חגיגה כג ב.
קא סלקא דעתך דרב שימי בר אשי: מדפסל בקטורת טבול יום, הרי שקדשה הקטורת בכלי קדושת הגוף -
ואם כן פסלה נמי לינה בקטורת -
וכיון שכן, מדלינה פסלה בקטורת, הרי פסלה בה נמי מחשבה על מנת להלינה.  44 

 44.  הסוגיא צריכה ביאור: הרי הפשיטות אינה ממין הבעיא, שהרי הבעיא היתה אם שייך פיגול בקטורת, ואם כן מה יוסיף לנו שהקטורת קדשה קדושת הגוף?! וביאר החזון איש שם: רב שימי סבר בסברא דודאי מרבינן מלא מלא, אלא שיש מקום לומר שאין החפינה מכלל עבודה אלא כעין יציקה ובלילה במנחות שהיא הכשר מצוה, והא ראיה, שהרי הקטורת מונחת כל השנה ולא נפסלת בלינה, ומזה יש ללמוד כי עיקר קדושתה להקרבה באה בבת אחת עם ההקטרה, שהרי לא מצינו "עבודה" בדבר שאין לינה פוסלת, ועל זה הביא רב שימי מן המשנה דבכלי מיפסל בלינה, ואם כן הוי השתא קרבן גמור, ומסתבר דחפינה במקום קמיצה.
בעי רב פפא:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יומא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א