פרשני:בבלי:ראש השנה ט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה ט ב

חברותא[edit]

הברייתא לעיל (ח ב) דורשת את הכתוב בפרשת היובל (ויקרא כה) בפסוק יא:
"יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם".
ועתה הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הנאמר בפסוק י:
"יובל היא תהיה לכם".
להבנת הסוגיא שלפנינו נקדים, שבענין היובל נאמרו בתורה ארבעה דינים:
(א) תקיעת שופר ביום הכיפורים. שנאמר (בפסוק ט): "ביום הכיפורים תעבירו שופר".
(ב) שילוח העבדים העבריים לחפשי. שנאמר (בפסוק י): "וקראתם דרור בארץ".
(ג) השמטת הקרקעות. שהקונה שדה מחבירו צריך להחזירה לו ביובל. שנאמר (בהמשך פסוק י): "ושבתם איש אל אחזתו".
(ד) שביתת הארץ מזריעה, קצירה ובצירה. שנאמר (בפסוק יא): "לא תזרעו. ולא תקצרו את ספיחיה, ולא תבצרו את נזיריה".
תנו רבנן: נאמר בענין היובל בפסוק י:
"יובל היא תהיה לכם".
והמילים "יובל היא" נראות כמיותרות, שהרי נאמר בפסוק יא:
"יובל היא, שנת החמישים שנה תהיה לכם".  242 

 242.  ריטב"א.
ודרשו חכמים מיתור המילה "יובל" ללמד:
אף על פי שלא שמטו הציבור את הקרקעות שקנו, ולא החזירום למוכרים.
ואף על פי שלא תקעו בשופר.
בכל זאת יש על שנת החמישים הזאת שם של "שנת היובל", והיא אסורה בזריעה, קצירה ובצירה.
יכול. שמא תאמר, שהיובל חל אף על פי שלא שלחו את עבדיהם לחפשי?
תלמוד לומר "יובל היא". והמילה "היא" באה להורות שרק אם יקיימו את דין שילוח העבדים ביובל הרי היא "שנת היובל".
ואם לאו, אינה יובל, ומותרת בזריעה קצירה ובצירה.
(ולהלן הגמרא תבאר מנין למדנו שהמילה "היא" באה ללמד שהיובל תלוי בשילוח עבדים ולא באחד משאר הדינים שנאמרו בפרשה).
אלו הם דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר: נאמר "יובל היא".
המילה "יובל" באה ללמד שאף על פי שלא שמטו הציבור את הקרקעות שקנו, ואף על פי שלא שלחו את העבדים לחפשי, בכל זאת הרי שנת החמשים היא "שנת היובל", ואסורה בזריעה קצירה ובצירה.
יכול, שמא תאמר שהיובל חל אף על פי שלא תקעו בשופר?
תלמוד לומר (לכך נאמר) "היא".
המילה "היא" מורה על מיעוט: היא - ולא אחרת.
ובא הכתוב למעט, שדוקא אם קיימו את תקיעת השופר בשנת היובל הרי היא יובל.
אלא מעתה יש לבאר, לפי שמצינו כתוב אחד מרבה, וכתוב שני ממעט:
וכי מאחר שמקרא אחד ("יובל") מרבה, שהיובל חל אף על פי שלא נתקיימו כל דיניו.
וכנגדו מקרא אחד ("היא") ממעיט, שדוקא אם נתקיימו דיני היובל הרי הוא חל.
מפני מה אני אומר שהמילה "יובל" מרבה שהיובל חל אף על פי שלא שלחו את העבדים. ואילו המילה "היא" ממעטת, ואין יובל חל אלא אם כן תקעו.
ומדוע שלא נאמר להיפך!?
לפי שאפשר לעולם בלא שתהיה אפשרות לקיים את מצות שילוח עבדים, כגון שלא יהיה אף עבד עברי.
ואי אפשר לעולם בלא שתהיה אפשרות של תקיעת שופר, שהרי השופרות מצויים בכל הזמנים,  243  ומסתבר שלא תלה הכתוב את דיני היובל אלא בדבר המצוי לעולם.  244 

 243.  ר"ח.   244.  הקשו הראשונים: דעת רבי יוחנן (בגיטין מח א) שאחים שירשו קרקע מאביהם מחזירים זה לזה ביובל ומחלקים אותה מחדש. ולפי זה השמטת קרקעות מצויה לעולם. ומדוע לא נאמר שהכתוב תלה את דיני היובל בהשמטת קרקעות? ותירץ הרשב"א: לדעת רבי יוחנן הטעם השני שהביא רבי יוסי להלן בא להשיב על שאלה זו. (וכן כתב הר"ן). ועיין ריטב"א. טורי אבן. וערוך לנר.
דבר אחר, טעם אחר מדוע מסתבר שהיובל תלוי בתקיעת שופר ולא בשילוח עבדים: זו, מצות תקיעת שופר, מסורה לבית דין, שעליהם מוטל לתקוע בשופר ביום הכיפורים,  245  ובידם לצוות את שלוחם לעשות זאת.

 245.  להלן ל א מבואר שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ביום הכיפורים של יובל. הרמב"ם (שמיטה ויובל י, י) כתב: ומצוה זו מסורה לבית דין תחילה, (שנאמר "והעברת שופר תרועה"). וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר "תעבירו שופר". וכתב מנחת חינוך (מצוה של"א) מקור לדברי הרמב"ם, שהרמב"ם התקשה בדברי הגמרא כאן. (האומרת שמצוה זו מסורה לבית דין) ולכן פירש שמצוה זו מסורה לבית דין תחלה. ועיין במנחת חינוך שם שתמה על דבריו. (ועיין ריטב"א להלן כט ב ד"ה אמר רב הונא שכתב שמצוה על היחידים לתקוע בזמן שבית הדין יושבים). ובערוך לנר (ד"ה יכול אעפ"י שלא שלחו. באמצע הדיבור) כתב שאם בית דין תקעו ולא תקעו היחידים, ודאי שהיובל נתקדש. ולכן אמרה הגמרא: "זו מסורה לבית דין".
ואילו זו, מצות שילוח העבדים, אינה מסורה לבית דין, אלא לבעלי העבדים. ואם נאמר שאין היובל חל אלא אם נתקיימה מצות שילוח עבדים, נמצא שאם האדון ימאן לשלח את עבדו, יתבטל היובל. ומסתבר שלא תלה הכתוב את היובל אלא בדבר המסור לבית דין.  246 

 246.  ראה להלן הערה הבאה.
והגמרא דנה בדברי רבי יוסי.
והוינן בה: מאי דבר אחר לאיזה צורך הוסיף רבי יוסי "דבר אחר", טעם נוסף, שתקיעת שופר מסורה לבית דין, ושילוח עבדים אינו מסור בידיהם, ומדוע לא די בטעם הראשון שאפשר לעולם שלא תהיה בו אפשרות לשילוח עבדים? ומשנינן: כך אמר רבי יוסי: וכי תימא, ואם תדחה את הטעם הראשון, ותאמר: אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא משלח, שלא יתכן שבכל העולם אין אדם אחד שיש לו עבד עברי שיהיה מצווה לשלחו!  247 

 247.  מכאן מוכח שאם יש אדם אחד שיש לו עבד ומשלחו, הרי נתקיים דין שילוח עבדים ונוהגים דיני היובל לדעת רבי יהודה (הסובר שדיני היובל תלויים בשילוח עבדים). המנחת חינוך מצוה שלה הסתפק כשיש הרבה אנשים שיש להם עבדים ורובם אינם משלחים, האם כיון שאחד משלח, הרי זה נחשב שהתקיימה מצות שילוח (כפי שמשמע בגמרא וכדלעיל). או, שדוקא אם יש רק אדם אחד שיש לו עבד והוא משלח, דוקא בזה נחשב שנתקיימה מצות השילוח (כפי שמשמע בגמרא). אבל כשיש כמה אנשים שיש להם עבדים ורובם אינם משלחים, אין מצות השילוח מתקיימת, (ולא נוהגים דיני היובל לדעת רבי יהודה). וכן הסתפק השפת אמת. ועיין בערוך לנר שהסתפק כספק הנ"ל. והוסיף והסתפק שמא אפילו אם יש רבים מישראל שיש להם עבדים, ואחד בלבד אינו משלח, שמא היובל מתבטל לדעת רבי יהודה. (ועיין חזון איש קלט ד. ודרך אמונה בבירור הלכה שמיטין י יג).
לכן אומר לך דבר (טעם) אחר: זו (תקיעת שופר) מסורה לבית דין, וזו (שילוח עבדים) אינה מסורה לבית דין.
ועתה הגמרא דנה בדברי רבי יהודה הסובר שיובל תלוי בשילוח עבדים, ולא בתקיעת שופר.
והוינן בה: בשלמא לדעת רבי יוסי, שמרבה מהמילה "יובל" שהוא חל אף על פי שלא שלחו עבדים, וממעט מהמילה "היא" שאין היובל חל אם לא תקעו - כדקאמר טעמיה, כפי שהוא עצמו הסביר את טעמו.
אלא, לדעת רבי יהודה - מאי טעמיה?
מדוע הוא מרבה מ"יובל" שהוא חל אפילו אם לא תקעו, וממעט מ"היא" שאינו חל כשלא שלחו עבדים? ומשנינן: אמר קרא: "והעברת שופר תרועה, וקראתם דרור בארץ - יובל היא".
וקסבר רבי יהודה מקרא נדרש רק על הכתוב שלפניו, הסמוך לו, ולא על הכתוב שלפני פניו, על הפסוק שלפני הפסוק הסמוך לו.
ולכן דרש רבי יהודה מהמילה "היא" שה"דרור", שילוח עבדים, הכתוב במקרא שלפניו מעכב. אבל תקיעת השופר, הכתובה במקרא שלפני פניו, אינה מעכבת.  248 

 248.  הקשו תוספות: מאחר שלדעת רבי יהודה מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, מדוע "יובל" נדרש אף על לפני פניו ולאחריו? ותירצו: הריבוי "יובל" משמע שבא לרבות שבכל ענין הוא יובל. (מה שאין כן "היא" בא למעט אופן מסויים, ולא את כל האופנים). ועיין שם תירוץ נוסף.
ומוסיפה הגמרא לבאר את ענין הדרור שבפרשה:
דכולי עלמא, לדברי הכל, "דרור" האמור בפרשה לשון "חירות" הוא. ולכן פירשו את המילה "דרור" לענין שילוח עבדים.
ומבארינן: מאי משמע? מנין שמשמעות המילה "דרור" היא שילוח עבדים?
דתניא: אין דרור אלא לשון חירות.
אמר רבי יהודה: מה הוא לשון דרור? כמדייר בי דיירא, כאדם החפשי לדור בכל מלון שהוא חפץ, ומוביל סחורה בכל מדינה.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ברייתא זו היא דברי רבי יהודה ורבי יוסי.
אבל חכמים חולקים על שניהם ואומרים: בין החזרת השדות, ובין שילוח עבדים, ובין תקיעת שופר ביום הכיפורים - שלשתן מעכבות בו ביובל. ואם לא התקיימה מצוה אחת מהן אין היובל חל,  249  ומותר לזרוע, לקצור, ולבצור בו כמו בכל שנה.  250 

 249.  כדעה זו פסק הרמב"ם (שמיטין ויובלות י יג) והריטב"א. במנחת חינוך (מצוה שלה) הסתפק בשלשת הדברים הללו, אם רוב הציבור לא עשאום (לא תקעו בשופר, לא החזירו את הקרקעות שקנו, ולא שיחררו את עבדיהם) ומיעוט הציבור עשאום. האם היובל חל (ראה לעיל הערה 247) והערוך לנר כתב שלענין תקיעת שופר, אין ספק שאם בית דין תקעו ולא תקעו היחידים, ודאי חל היובל שהרי שנינו לעיל "זו (תקיעת שופר) מסורה לבית דין".   250.  כן משמע מרש"י ותוספות. וכן כתב המאירי, והמנחת חינוך מצוה שלה.
ומהו טעמם של חכמים?
קסברי המקרא "היא" נדרש הן לפניו, לענין דרור, והן לפני פניו, לענין תקיעת שופר. וכן הוא נדרש גם לאחריו, לענין החזרת השדות. וכמו שנאמר:
א. והעברתם שופר.
ב. וקראתם דרור.
ג. יובל היא.
ד. ושבתם איש אל אחוזתו.
ומקשינן: והכתיב "יובל היא", וגם המילה "יובל" היא מיותרת, ומה מרבים ממנה חכמים?
ומתרצינן: ה"יובל" ההוא מרבה דאפילו בחוצה לארץ משלחים את העבדים.  251 

 251.  אף על פי שמצוה זו אינה מצוה שבקרקע אלא מצוה שבגוף. וכל מצות הגוף נוהגות אף בחוץ לארץ, מכל מקום הוצרך הכתבו לרבות זאת בפירוש מפני שנאמר בהמשך המקרא "וקראתם דרור "בארץ". ומשמע שאין היובל נוהג בחוץ לארץ. גמרא קידושין לח ב. וכן נראה מהמשך הגמרא כאן.
ותמהינן: והכתיב "וקראתם דרור בארץ", ומשמע שאין היובל נוהג אלא בארץ, ולא בחוץ לארץ!
ומתרצינן: המקרא ההוא, "בארץ", בא ללמד שרק בזמן שנוהג דרור בארץ, כאשר רוב יושביה עליה, אז נוהג דרור גם בחוצה לארץ.
אבל בזמן שאינו נוהג בארץ  252  - אינו נוהג גם בחוצה לארץ. שנינו במשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים, ולנטיעה, לענין מנין שלש השנים הראשונות שהאילן אסור משום "ערלה". שאפילו אם נטע נטיעה באב, מסתיימת השנה הראשונה בסוף אלול, ומתחילים למנות שנה שניה באחד בתשרי.

 252.  כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל י ח): "והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט, אלא כולן יושבין כתקנן. (איש בנחלתו המסורה לאבותיו מימות יהושע בן נון). ומקור דבריו מהגמרא בערכין לב ב. ולפי זה כתב החזון איש, שבזמן הזה שאין אנו בקיאים ביחוסי השבטים אין שייך חזרת השבטים. ואפילו אם היינו יודעים את יחוס השבטים, בכל זאת מאחר שלעתיד לבוא תתחלק הארץ חלוקה חדשה, בטלה חלוקה ראשונה. ואין היובל נוהג בזמן הזה. (שביעית כא ב).
והוינן בה: מנלן, מנין לנו דבר זה, שאחד בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה?
דכתיב (ויקרא יט כג): "שלששניסיהיה לכם ערלים לא יאכל".
וכתיב בפסוק שאחריו: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לה'".
מכאן, ששני הערלה מסתיימים ב"שנה" הרביעית.  253 

 253.  בטורי אבן תמה: להלן בגמרא מבואר שאין איסור ערלה פוקע עד טו בשבט שבשנה הרביעית. וכן אין שנת הרבעי מסתיימת עד טו בשבט של השנה החמישית. ואם כן איך הגמרא כאן אומרת שראש השנה לרבעי הוא בתשרי? (עיין שם שהאריך בזה. ובסוף דבריו כתב ועדיין הקושיא במקומה עומדת). (ואולי יש לומר, ששנת הערלה מסתיימת בראש השנה, כשם שהיא מתחילה בו, אלא שהאיסור נמשך עד טו בשבט. כלשון הגמרא להלן: "ובשנה הרביעית - פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה". כלומר אף על פי שהשנה מתחילה בתשרי. בכל זאת אין הפירות מותרים עד טו בשבט. וכן משמע מחידושי הר"ן להלן סוף יד א אך מלשון רש"י ד"ה ופירות, משמע שראש השנה לרבעי מתחיל בטו בשבט. ועיין).
ויליף, התנא למד בגזירה שוה "שנה - שנה" משנה המתחילה בתשרי:
דכתיב (דברים יא): "עיני ה' אלהיך בה (בארץ ישראל, לדון) מראשית השנה" (מה יהיה באחריתה). והגמרא לעיל (ח א) הוכיחה שאחד בתשרי הוא ראש השנה לענין זה.
ומקשינן: מדוע התנא למד "שנה שנה" בגזירה שוה משנה המתחילה בתשרי?
וליגמר (ילמד) "שנה - שנה" משנה המתחילה בניסן.
דכתיב (שמות יב ב): "ראשון הוא (ניסן) לכם לחדשי השנה"!
ומתרצינן: דנין למדים "שנה" שנאמרה בנטיעה, שאין מוזכרים עמה "חדשים", מ"שנה" המתחילה בתשרי, שאין מוזכרים עמה "חדשים".
ואין דנין למדים "שנה" שנאמרה בנטיעה, שאין מוזכרים עמה "חדשים", מ"שנה" המתחילה בניסן שיש עמה "חדשים", שנאמר בה "לחדשי השנה".
הסוגיא שלפנינו דנה באיסור ערלה בנוטע לפני ראש השנה, אימתי עלתה לו שנה אחת. וכן מתי מסתיים איסור הערלה:
תנו רבנן:
אחד הנוטע נטיעה, ואחד המבריך המכופף את הענפים לארץ ומכסה מקצתם בעפר וקוצץ את הענף מן האילן.  254  ואחד המרכיב  255  ענף של אילן על גזע של אילן אחר  256  - כל אלו חשובים כנטיעה חדשה.

 254.  כך פירשו תוספות (ד"ה הרי וד"ה מרכיב), אבל רש"י והר"ן על הרי"ף לא הזכירו שקוצץ את הענף מן האילן. והר"ן עצמו בחידושיו הקשה: בספרי שנינו "ונטעתם כל עץ מאכל (וערלתם ערלתו) " - פרט למבריך (שאינו אסור משום ערלה). ואילו בגמרא כאן מבואר שהמבריך אסור לאכול את הפירות שלש שנים משום ערלה. ותירץ: ההברכה המוזכרת בספרי היא באופן שהענף מחובר אל האילן ולא קצצוהו והענף יונק מן האילן. אבל ההברכה המוזכרת בגמרא כאן, היינו בקוצץ את הענף מן האילן. או אפילו כשלא קצצוהו. אם אינו יונק מן האילן הרי זה אסור משום ערלה. (עיין שם. וברשב"א וריטב"א ותוספות ישנים).   255.  הקשו הראשונים: כאן מבואר שהמרכיב חייב בערלה. ואילו בספרי דרשו: "ונטעתם כל עץ מאכל (וערלתם ערלתו) " פרט למבריך ומרכיב! עיין תוספות רשב"א ר"ן וריטב"א. ולהלכה - כתבו הראשונים כאן בשם הרמב"ן, שבחוץ לארץ אין נוהגת ערלה בהברכה והרכבה. מפני שדעת רבי אליעזר בן יעקב שאין ערלה נוהגת בזה. וכל המיקל בערלה בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ. (וכן כתב הרא"ש הלכות ערלה ס"ה).   256.  הנוטע אילן בשביעית באיסור, קנסוהו חכמים ואמרו שיעקור את הנטיעה. תרומות ב ג. ונחלקו תנאים בדבר: דעת רבי מאיר - שאפילו הנוטע בשביעית בשוגג יעקר. ודעת רבי יהודה - שדוקא את הנוטע במזיד קנסו חכמים. אבל הנוטע בשוגג רשאי לקיים את נטיעתו (גיטין נג ב) והלכה כרבי מאיר. (רמב"ם שמיטה ויובל א יב).
ואם עשאן בערב שביעית, שלשים יום לפני ראש השנה - משהגיע ראש השנה עלתה לו שנה ראשונה למנין שנות ערלה. ומעתה עליו למנות עוד שתי שנים בלבד לאיסור ערלה.
וכן מותר לקיימן לנטיעות הללו שנטען עד שלשים יום לפני ראש השנה, בשביעית, שאין נטיעות אלו בכלל גידולי שביעית.
אבל, אם נטע, הבריך, או הרכיב, פחות משלשים יום לפני ראש השנה (שהוא דבר שאסור לעשותו בערב שביעית), אזי משהגיע ראש השנה - לא עלתה לו שנה ראשונה למנין שנות ערלה, עד ראש השנה שאחריו.
ואם היתה אותה שנה ערב שביעית, אסור לקיימן (את אותן נטיעות) בשביעית, משום שאסור לנטוע שלושים יום קודם שביעית מן התורה משום תוספת שביעית.  257 

 257.  הטעם שהנוטע אף לפני שביעית תוך שלשים יום יעקור: (א) דעת רש"י שהנוטע בתוך שלשים יום לפני שביעית. אסור לקיים את האילן מפני ששלשים יום הללו הם תוספת שביעית. שמוסיפין מחול על הקודש. ואף על פי שחכמים הוסיפו ואסרו מפסח בתבואה ומעצרת באילנות, מכל מקום בדיעבד אם נטע לא יעקור אלא כשנטע בתוספת שביעית דאורייתא, דהיינו שלושים יום. ריטב"א בדעת רש"י. (ב) דעת רבנו תם שאסור לקיים את האילן מפני שהוא נקלט בשביעית עצמה. (להלן י ב ד"ה שלשים ושלשים). אבל לענין תוספת שביעית דעת רבנו תם שאין דין תוספת שביעית מדאורייתא אלא בחרישה. (עיין תוספת כאן ד"ה ומותר. ורמב"ן וריטב"א בשם רבנו תם). (ג) הרמב"ן והר"ן כתבו שאסור לקיים את האילן, מפני שמאחר שמונים לו את השנה הראשונה לערלה בשנה השביעית. אם כן לאחר זמן כאשר ימנו את שנותיו מן השביעית יאמרו שבשביעית עצמו נטעו את האילן ועיין שם. וכל זה לדעת הגמרא בהוה אמינא. אבל למסקנת הגמרא להלן י, ב. הכל מודים שהברייתא כאן סוברת שיום אחד בשנה חשוב שנה. והטעם שהנוטע בתוך שלשים יום יעקור - משום שהנטיעה נקלטת בשביעית. עיין שם.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ראש השנה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א |