פרשני:בבלי:ראש השנה כז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה כז ב

חברותא[edit]

ג. ניקב השופר, וסתמו -
אם הנקב מעכב את התקיעה אחר שסתמה, שאין קול השופר חוזר לכמות שהיה לפני שניקב  33 , הרי זה פסול.

 33.  מסקנת התוספות ורוב הראשונים (ושלא כמפרשים שכוונת המשנה שבעודו נקוב היה הנקב מעכב את התקיעה).
היות שאין התוספת מהודקת היטב לשופר, ואינה בטלה אליו. ונמצא שהוא תוקע בשופר ודבר אחר.  34  ואפילו אם סתמו במינו, הרי זה כתוקע בשתי שופרות.  35 

 34.  רשב"א. וכעין זה כתוב ברמב"ן ובר"ן. ועיין ריטב"א.   35.  שם.
ואם לאו, אם קול השופר אינו שונה מכפי שהיה לפני שניקב - כשר, מפני שהסתימה בטלה לשופר, ושופר אחד הוא. והרי זה כתוקע בשופר אחד.  36 

 36.  שם.
ד. התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות, שהוא מקום מוקף מחיצות על הארץ, או לתוך הפיטס, חבית גדולה -
אם קול שופר ברור שמע - יצא.
ואם קול הברה, הד, שמע - לא יצא.
ה. (וכן) מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר בראש השנה, או שמע קול מגילה בפורים -
אם כוון לבו לצאת (יתבאר בגמרא) - יצא. ואם לאו - לא יצא. ולכן יתכן ששנים ישמעו קול שופר או מגילה, ואחד מהם יצא ידי חובתו, והשני לא יצא.
ומבארת המשנה: אף על פי שזה שכיון לבו שמע, וגם זה שלא כיון לבו שמע.
בכל זאת, זה כוון לבו, ולכן יצא, וזה לא כוון לבו, ולכן לא יצא.
גמרא:
הגמרא מביאה ברייתא שמובאים בה דברים שהובאו במשנתנו:
תנו רבנן:
א. שופר שהיה ארוך וקצרו - כשר.
ב. גרדו (מבפנים או מבחוץ, כדלהלן) והעמידו על גלדו, שעשאו דק כמין "גלד"  37  - כשר.

 37.  רמב"ם ושלחן ערוך. (גלד היינו שכבת כפור דקה. כעין מה שנאמר (שמות טז יד) "דק ככפור על הארץ". ותרגם אונקלוס "דק כגלידא").
לעובי הפה של השופר יש צד פנימי וצד חיצוני. וניתן לצפות לחוד את עובי צידו החיצוני או את צידו הפנימי בזהב. ולכן:
ג. ציפהו זהב, אם צפה את עובי פי השופר בצדו הפנימי, במקום הנחת פה, דהיינו בקצה הפנימי של עוביו, ששם התוקע מניח את פיו  38 , הרי זה פסול, מפני שהזהב חוצץ בין פיו לבין השופר  39 .

 38.  כך פירש הקרבן נתנאל את הפירוש הראשון המובא ברא"ש. וכן פירש המשנה ברורה (בשם אחרונים) את הדעה הראשונה שבשלחן ערוך (או"ח תקפו טז). שהיא דעת הר"ן. אבל הטור הביא בשם הרמב"ן, שמקום הנחת הפה הינו אף חוץ לעובי השופר, בצד החיצון. מפני שהתוקע מכניס מקצת מן השופר בפיו ושפתו מכסה עליו. ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו לשופר. ולפי זה צריך לבאר כי מה ששנינו להלן בברייתא שלא במקום "הנחת פה" היינו ברוחב הסמוך למקום הנחת פיו (עד חצי שיעור אורך השופר, דהיינו חצי טפח). ומה ששנינו להלן "ציפהו זהב מבחוץ היינו מחצי שיעור אורך השופר והלאה (דהיינו מאחרי חצי טפח), כמו שכתב הרא"ש בשם ה"ר יונה (ע"ש). וזו דעה שניה בשלחן ערוך שם. (וכעין זה פירש המשנה ברורה שם, אלא שלא הזכיר את השיעור המובא ברא"ש בשם רבנו יונה. וכתב שמשהו הסמוך למקום הנחת פיו. נקרא "שלא במקום הנחת פה"). ועיין עוד ברא"ש ובריטב"א. ובית יוסף שם.   39.  הטור (שם) והרב המגיד (שופר א ו) בשם הרמב"ן. וכן כתב הריטב"א. ועיין בית יוסף שם.
אבל אם היה הציפוי חיצוני, שלא במקום הנחת פה - כשר.
ד. ציפהו זהב, מבפנים, את דופנו הפנימית - פסול מפני שהתקיעה היא בזהב.  40 

 40.  רש"י, תוספות, רא"ש ור"ן. ועיין ריטב"א.
ציפהו מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה - פסול, מפני שצריך לשמוע קול שופר לבדו.  41 

 41.  ריטב"א. ועיין תוספות.
ואם לאו - כשר.
ה. ניקב וסתמו - אם הנקב מעכב את התקיעה, שאחר שסתמו עדיין אין קולו זהה למה שהיה לפני שניקב, הרי הוא פסול, היות שהסתימה אינה מהודקת היטב לנקב, ולכן אינה בטלה לשופר, והרי זה כתוקע בשני שופרות  42 .

 42.  רשב"א. וכעין זה כתוב ברמב"ן ובר"ן, ועיין ריטב"א.
ואם לאו - כשר.
ו. נתן שופר בתוך שופר -
אם את קול הפנימי שמע, כגון שהשופר הפנימי בולט מן החיצון, ותקע בו - יצא.  43 

 43.  רא"ש ור"ן וטור (תקפ"ו). ועיין ריטב"א. וכתב הרמ"א (תקפ"ו כ) שאפילו אם אין השופר הפנימי בולט, אלא שהוא שוה לחיצון, ותוקע בפנימי יצא. (ובלבד שלא יהיה קצר מן החיצון. משנה ברורה). ועיין בט"ז שם והביאו המשנה ברורה. וכתב הרא"ש, דוקא אם אין קול השופר משתנה מחמת השופר החיצון כשר, אבל אם משתנה הקול הרי זה כתקיעה בשני שופרות ופסול. וכן כתב הטור. (סימן תקפו). וכן פסק בשלחן ערוך (שם סעיף כ). (ובבית יוסף הביא שרבינו ירוחם מכשיר אף כשנשתנה קול השופר ע"ש. והריטב"א כאן מסופק בדבר).
ואם קול חיצון שמע - לא יצא. מפני שמחיצות השופר הפנימי מפסיקות את התקיעה.  44 

 44.  כך פירש רש"י. ותוספות כתבו שהקול יוצא באויר שבין החיצון לפנימי. והרי זו תקיעה בשני שופרות שהיא פסולה. וכן כתב הרא"ש והר"ן. ועיין ריטב"א.
הגמרא מביאה ברייתא נוספת הדנה בדברים אלו:
תנו רבנן:
א. גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר, ואפילו אם גרדו והעמידו על גלדו - עשאו דק כגלד כשר.
ב. הניח שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא וכנ"ל.
ג. הפכו ותקע בו לא יצא (הגמרא מבארת מיד).
אמר רב פפא: מה ששנינו "הפכו ותקע בו לא יצא", לא תימא דהפכיה ככיתונא, אל תחשוב שכוונת הברייתא לומר שהתוקע הפך את השופר כשם שהופכים כתונת, שהחלק הפנימי נעשה חיצון.
אלא שחימם את השופר במים רותחין, והרחיב את הצד הקצר, וקיצר את הצד הרחב, ותקע בו.  45 

 45.  יש מפרשים שדוקא אם הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול (מפני שצריך לתקוע בשופר כדרך העברתו. כפי שמבואר בגמרא מיד), אבל אם הפך את השופר ככתונת כשר. מפני שעדיין הוא תוקע בצד הצר של השופר. וזה נחשב דרך העברתו. אבל יש מפרשים את דברי רב פפא: אל תחשוב שדוקא אם הפכו ככתונת פסול, אלא אפילו אם הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול מפני שגם זה אינו כדרך העברתו, כדרך שהשופר עובר בראש האיל. (וכל שכן שאם הפכו ככיתונא הוא פסול). וכן נראה מדברי הירושלמי. רא"ש. ואף הר"ן והריטב"א והטור כתבו שהפכו ככיתונא פסול. וכן פסק בשלחן ערוך. (תקפ"ו יב).
ומאי טעמא, מהו הטעם שפסול? - כדרב מתנה.
דאמר רב מתנה: נאמר (ויקרא כה): "והעברת שופר תרועה". מכאן שדרך העברתו בעינן. צריך לתקוע בו כדרך שהוא עובר בראשו של האיל בעודו חי, שראשו הצר הוא כנגד פה האדם.  46 

 46.  ריטב"א. וכתב הר"ן, שמטעם זה אף אם לא שינה את השופר, אלא תקע בו מצדו הרחב, הרי זה פסול, מפני שהוא שלא כדרך העברתו בראשו של האיל.
שנינו במשנה: דיבק שברי שופרות פסול.
תנו רבנן:
הוסיף עליו, על השופר, כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו - פסול, מפני שהרי זה כתוקע בשני שופרות.  47 

 47.  רא"ש וריטב"א. ומטעם זה כתבו שאפילו אם היה בו שיעור שופר בלא הזהב הרי הוא פסול, וכן פסקו הטור ושלחן ערוך תקפ"ו יא. (אבל בית יוסף (סי' תקפו) הביא בשם הכל בו שאם היה בו שיעור שופר בלא הזהב הרי זה כשר).
ניקב השופר וסתמו - בין סתמו במינו בין שלא במינו, פסול  48 !!!

 48.  מרש"י מוכח שמדובר כאן אפילו באופן שאינו מעכב את התקיעה. וכן דעת הרמב"ן במלחמות, והר"ן והריטב"א (וכן דייק הרז"ה מדברי הרי"ף). וזה שלא כדברי משנתנו, ששנינו בה: "ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר". ומשנתנו סוברת כרבי נתן דלקמן. אולם הרז"ה והרא"ש מפרשים שמדובר כאן באופן שמעכב את התקיעה. ולכן בין אם סתמו במינו בין אם סתמו שלא במינו פסול. וזה כדברי משנתנו.
רבי נתן אומר: אם הוסיף עליו בדבר שהוא מינו, אם אינו מעכב את התקיעה, כשר.  49 

 49.  כך פירש רש"י: ולפי זה, משנתנו ששנינו "אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר", היא כדעת רבי נתן. ומדובר דוקא בשסתמו במינו. אבל אם סתמו שלא במינו פסול אפילו אם אינו מעכב את התקיעה. (וכן דעת הרמב"ן במלחמות. והר"ן והריטב"א. וכן דייק הרז"ה מדברי הרי"ף). אולם, הרז"ה והרא"ש מפרשים שרבי נתן מדבר במעכב את התקיעה. (וכנ"ל בהערה הקודמת). ע"ש.
אך אם סתמו שלא במינו - פסול.
ומבארת הגמרא את שיטת רבי נתן, האומר שאם הוסיף עליו במינו כשר:
אמר רבי יוחנן: והוא, דוקא שנשתייר רובו של השופר, אבל אם לא נשתייר רובו פסול.
ומדייקת הגמרא: מכלל זה אתה למד, דאם (לרבי נתן) הוסיף עליו שלא במינו - אף על פי שנשתייר בו רובו, פסול.
שהרי רבי נתן דיבר באופן שנשתייר רובו, ועל זה הוא אמר שבמינו כשר ושלא במינו פסול.
איכא דמתני לה אסיפא. יש שונים את דברי רבי יוחנן על סוף דברי רבי נתן, שאמר "שלא במינו - פסול".
ועל זה אמר רבי יוחנן: והוא, שנפחת רובו. אבל אם נשתייר רובו, הרי הוא כשר, אפילו שלא במינו.  50 

 50.  ומכל מקום אף בנשתייר רובו אין להכשיר אלא אם אינו מעכב את התקיעה. ר"ן. וזהו כשיטתו שמפרש את הברייתא בשאינו מעכב את התקיעה, וכדעת רש"י (לעיל הערה 49). (אבל לדעת הרז"ה והרא"ש, שמדובר כאן במעכב את התקיעה. אם כן משמע שבנשתייר רובו אפילו אם מעכב את התקיעה כשר).
ועל כך מדייקת הגמרא: מכלל, דבמינו - אף על פי שנפחת רובו הרי הוא כשר.
שהרי רבי נתן דיבר באופן שנפחת רובו, שרק באופן זה, שלא במינו פסול, ועל זה הוא אומר שבמינו כשר.  51 

 51.  הר"ח ורוב הראשונים פוסקים כלישנא קמא להחמיר. (ואף על פי שבדרך כלל פוסקים כלישנא בתרא, הדברים אמורים רק באיסורים דרבנן או בדיני ממונות. אבל באיסורי תורה הולכים להחמיר. ר"ן) וכן פסק בשלחן ערוך (תקפ"ו ז). (ועיין ר"ן וריטב"א). וכתב השו"ע שצריך שלשה תנאים להכשיר שופר שניקב וסתמו: א. שהסתימה במינו. ב. שנשתייר רובו שלם. ג. שאינו מעכב את התקיעה. אלא חזר קולו לכמות שהיה לפני שניקב.
וממשיכה הברייתא:
ציפהו זהב: מבפנים - פסול. מפני שהתקיעה יוצאת מן הזהב.
מבחוץ - אם נשתנה קולו מכמות שהיה, פסול, מפני שצריך לשמוע קול שופר לבדו.  52  ואם לאו - כשר.

 52.  רש"י לעיל (ועיין ריטב"א שם).
נסדק כולו לאורכו - פסול.
נסדק כולו לרוחבו -
אם נשתייר בו ממקום הסדק עד מקום הנחת הפה שיעור הראוי לתקיעה (ושיעור זה יבואר להלן) - כשר. הרי זה כאילו ניטל כל החלק שמן הסדק והלאה, וכשופר ארוך וקיצרו שהוא כשר.  53 

 53.  אין כאן חסרון משום "שני שופרות". משום שעדיין השופר מחובר במקצת. ושופר אחד הוא (ריטב"א בעמ' א' ד"ה דיבק שברי).
ואם לאו, אם לא נשתייר שיעור תקיעה - פסול.  54 

 54.  כך פירש רש"י. ומשמע מדבריו שצריך שישאר שיעור שופר בחלקו הצר הסמוך לפיו. (וכשר מפני שרואים את השופר כאילו הוא התקצר). אבל דעת בעל העיטור ורי"ץ גיאות שאפילו בנשתייר בחלקו הרחב שיעור שופר הרי זה כשר. (וכן כתב הריטב"א, אך סיים שלמעשה יש להחמיר כדברי רש"י). ובשלחן ערוך (תקפו ט) הביא את דעת רש"י בסתם. וכתב שיש מכשירים אפילו אם נשתייר שלא לצד פיו (וכתב המשנה ברורה, כי בשעת הדחק אפשר שיש לסמוך על המקילין).
וכמה הוא שיעור תקיעה? פירש רבן שמעון בן גמליאל: כדי שיאחזנו (שיאחז את השופר) בידו, ויראה את השופר בולט מידו, לכאן ולכאן.  55 

 55.  אין זה תלוי בגודל ידו של התוקע. אלא בשיעור יד בינונית. ושיעור זה הוא טפח. (ראשונים אבל עיין טור תקפ"ו בשם רי"ץ גיאות). ולמה פירש רבן שמעון בן גמליאל בלשון זו (שיאחזנו בידו) ולא אמר שהשיעור הוא טפח? כדי לבאר את הטעם לכך שנתנו בו שיעור טפח, שהוא כדי שיאחזנו התוקע בידו ויראה לכאן ולכאן, ולא יאמרו (הרואים) שאל תוך ידו הוא תוקע. רא"ש. והריטב"א כתב, אדם שיש לו יד גדולה, צריך שיקח שופר ויוכל להחזיקו באופן שלא תהיה ידו מפסיקה בין קול לשופר (ונראה שכוונתו שצריך שהקול יצא מהשופר בלבד ולא יעבור דרך פיו, שאז נמצא שהוא תוקע גם בידו).
היה קולו של השופר דק או עבה או צרוד - כשר. מפני שכל הקולות כשירין בשופר.
שלחו ליה רבנן לאבוה דשמואל: קדחו (נקבו) ותקע בו - יצא.
והגמרא הבינה שהכוונה כאן לומר שקדחו את השופר בעוביו הצר לעשות בו חור כדי לנשוף בו.
ולכן תמהינן: פשיטא שהקודחו יצא, שהרי כולהו נמי - מיקדח קדחו להו. את כל השופרות קודחים לעשות להם פה.
ומשנינן: אמר רב אשי: כאשר השופר מחובר לבהמה, עצם בולטת מן הבהמה ונכנסת לתוך השופר, ומוציאים אותה מתוכו. וכאן מדובר שלא הוציא את הכל עובי עצם אלא שקדחו בזכרותו, באותה העצם הבולטת.
מהו דתימא, שמא תאמר אפילו מין במינו חוצץ, והרי אינו תוקע בשופר.
קא משמע לן, השמיענו התנא שמין במינו אינו חוצץ,  56  ותקיעתו כשרה.

 56.  ר"ח.
שנינו במשנה: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה (הד) שמע, לא יצא.
אמר רב הונא: לא שנו שהשומע קול הברה לא יצא, אלא לאותן אנשים העומדים על שפת הבור, ושומעים קול הברה של התוקע הנמצא בתוך הבור.
והוא הדין אם היה ראשו של התוקע מחוץ לבור והוא תוקע לתוך הבור, לא יצא.
אבל אותן העומדין בבור - יצאו. שהם שומעים את קול השופר, ולא הד.  57 

 57.  ובמשנתנו שנינו: "התוקע לתוך הבור, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא", משמע שמדובר באדם אחד. ופירש הריטב"א (שם): "אם קול שופר שמע", דהיינו שהכניס את ראשו לבור, שאז הוא ודאי שמע קול שופר, "יצא". "ואם קול הברה שמע", דהיינו שעמד כולו בחוץ, "לא יצא".
תניא נמי הכי, כדברי רב הונא, שהשומעים הנמצאים בתוך הבור יוצאים:
דתניא: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות - יצא. וקשה: והתנן במשנתנו "אם קול הברה שמע - לא יצא"!?
אלא, לאו, שמע מינה, הלא יש ללמוד מכאן כדברי רב הונא, שיש לחלק בין השומעים מבחוץ, ששומעים רק קול הברה, לבין השומעים בתוך הבור, ששומעים קול תקיעה.
ומסקינן: אכן, שמע מינה כדברי רב הונא.
אך יש השונים את דברי רב הונא באופן אחר - כתירוץ על הסתירה שבין המשנה לברייתא. וכדלהלן:
איכא דרמי להו מירמא, יש שהקשו סתירה בין משנתנו לברייתא:
תנן: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, לא יצא.
והתניא, הרי שנינו בברייתא "יצא"!
ועל כך אמר רב הונא: לא קשיא.
כאן, במשנה שאמרה לא יצא, מדובר לאותן העומדין על שפת הבור,
וכאן בברייתא שאמרה יצא - מדובר לאותן העומדין בבור. ועתה הגמרא מביאה מימרא של רבה הדנה על השומע תקיעה מן הבור:
אמר רבה:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ראש השנה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א |