פרשני:בבלי:ראש השנה כב ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
Hand-157251 640.png ערך זה מכיל שאלות שנענו בדף השאלות.
עבור לדף השאלות לצפייה בתשובות. לצפייה בעוד ערכים המכילים שאלות שנענו לחץ כאן.


ראש השנה כב ב


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חברותא[edit]

וקשה: חד - מי מהימן!? וכי עד אחד נאמן להעיד על העד שהוא כשר?!  3 

 3.  תוספות מקשים: מנין לגמרא שאחד נאמן? הרי יתכן שאחד אינו נאמן. ובכל זאת בית דין שולחים עד אחד ומחלל את השבת שמא ימצא אחר שמכיר את העד ויצטרף איתו שם ! (וכמו ששנינו בסוף הפרק הקודם בעמוד א בענין אב ובנו שראו את החדש שילכו שמא יפסל האחד ויצטרף השני עם אחר) ! ותירצו: הגמרא אינה מקשה אלא לשון המשנה שנקטה "אחר" ומשמע שעד אחד נאמן. אבל אין כוונת הגמרא להקשות איך מותר לחלל את השבת. (ומדברי תוספות כאן משמע שהמשנה מדברת בשבת כפי שביאר הפני יהושע הנ"ל הערה 1. אבל שאר הראשונים לא הקשו כן, ונראה כפי שביארנו שם, שלדבריהם משנתנו מדברת בימות החול. והמשנה באה להשמיע את עצם הדין שצריך עד אחר שיעיד על נאמנות העד שמעיד על החודש. ואם כן ודאי משמע ממשנתנו שמספיק עד אחד. ועיין ריטב"א). ותוספות הרא"ש עונה על קושית תוספות, שרק על עצם עדות החדש שלחו עדים מספק (כמבואר לעיל בע"א). אבל להעיד על נאמנות העד לא מחללים שבת מספק. (עיין שם ד"ה וחד וד"ה אי הכי). וכן כתב הרש"ש מדעת עצמו. והסביר זאת ע"פ דברי הטורי אבן הנ"ל בהערה הקודמת וע"ש. ודעת הרמב"ם (קידוש החדש ג ג) כדעת תוספות (שאפילו אם יש כאן עד אחד בלבד שיכול להעיד על נאמנות עד החדש, שולחים אותו שמא ימצא אחר ויצטרף עמו). ובלחם משנה שם דייק מרש"י שאין מחללים שבת באופן זה. (וכדעת תוספות הראש הנ"ל).
והתניא, והרי שנינו בברייתא: מעשה שבא הוא, העד לפני בית דין בשבת להעיד על חידוש הלבנה, ועדיו באו עמו להעיד עליו שהוא נאמן.
ומאחר שהוצרכו לבוא עמו שני עדים בשבת, מכאן ראיה שעד אחד אינו נאמן!
אמר רב פפא תירוץ:
מאי (מהו) "אחר" שהוזכר במשנה? - זוג אחר.
הכי נמי מסתברא.
כך גם נראה מתוך דברי המשנה: דאי לא תימא הכי, שהרי אם לא תאמר כך, אלא תאמר שאחר הוא אחד - האיך תבאר את תחילת דברי המשנה, ששנינו: "אם אינן מכירין אותו".
מאי "אותו"? אילימא אותו חד, אם נאמר ש"אותו" היינו את העד האחד, הרי יש להקשות:
וחד - מי מהימן?
וכי עד אחד נאמן לעדות החודש?!
והלא "משפט" כתיב ביה, בענין קידוש החודש נאמר "כי חק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב" (תהילים פא)!
ומשפט היינו דיני ממונות, ועדות דיני ממונות אינה כשרה אלא בשנים!
אלא מאי אותו? אותו הזוג.
אם כן, הכי נמי גם במה ששנינו "משלחין עמו אחר להעידו" מאי אחר? זוג אחר!
על כל פנים, הגמרא הסיקה שעד אחד אינו נאמן להעיד על עד שהוא כשר.
ותמהינן: וכי עד אחד לא מהימן?!
והתניא, והרי שנו בברייתא: מעשה ברבי נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו בשבת באושא כשישבה שם סנהדרין, ושם היו מקדשים את החדש. מכאן שרבי נהוראי היה נאמן על זה, אף על פי שהוא עד אחד בלבד!  4 

 4.  סוף הסיפור של רבי נהורא לדעת תוספות הנ"ל (בהערה הקודמת) שאפילו כאשר יש עד אחד המכירו, הרי זה הולך בשבת מספק, הקשה הלחם משנה (קדוש החדש ג ג): אם כן, יש לומר שלעולם צריך שני עדים, ורבי נהוראי הלך בשבת שמא יצטרף איתו אחר! ותירץ: הגמרא דייקה את לשון הברייתא, ששנינו "להעיד עליו" ולא שנינו "להצטרף להעיד עליו" משמע שרבי נהוראי נאמן בפני עצמו.
אמרי תירוץ: רבי נהוראי - סהדא אחרינא הוה בהדיה. עד אחר היה עם רבי נהוראי.
והא דלא חשיב ליה, מדוע לא הזכירו התנא? - משום כבודו של רבי נהוראי.
שהרי התנא לא הזכיר את רבי נהוראי אלא כדי להוכיח שמותר לעשות כך בשבת, שהרי אפילו רבי נהוראי נהג היתר בדבר, ואין כבודו שנביא את ראייתנו אף מן חבירו, הקטן ממנו.
רב אשי אמר תירוץ אחר:
רבי נהוראי - סהדא אחרינא הוה באושא, רבי נהוראי ידע שיש עד אחר באושא שאף הוא מכיר את העד הזה.
ואזל רבי נהוראי לאצטרופי בהדיה, ורבי נהוראי הלך לאושא על מנת להצטרף עליו שיעידו שניהם על הדבר.  5 

 5.  לפי הנ"ל בהערה הקודמת הקשה משנה: אין תירץ רב אשי על קושית הגמרא? הרי עדיין לשון הברייתא קשה ! עיי"ש מה שתירץ. ודבריו הם כדברי תוס' הרא"ש ד"ה וחד וד"ה אי הכי. (ועיין מהרש"א בהסבר תוד"ה סהדא שכתב כיוצ"ב).
ומקשינן: אי הכי - מאי למימרא!? אם היה שם עד נוסף, מה בא התנא לחדש?  6 

 6.  אי הכי מדברי הראשונים כאן משמע ששאלת הגמרא היא על הברייתא שרבי נהוראי הלך להעיד בשבת. וכתבו תוספות על פי דברי התוספתא והירושלמי ורש"י ששאלת הגמרא היא גם על התירוץ הראשון. אך תוספות הרא"ש מבאר ששאלת הגמרא היא רק על תירוצו של רב אשי עיין שם. (וכן ביאר לחם משנה בדעת התוספת. עיי' בדבריו קדוש החדש ג ג באריכות). ודעת ערוך לנר שהגמרא כאן מתייחסת למשנתנו, שמאחר שהסקנו שעד אחד אינו נאמן, אם כן קשה: מהו החידוש בדברי המשנה.
ומתרצינן: מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבתא, הייתי יכול לומר שיש לחשוש שמא אין אותו העד נמצא בביתו, ומספק אין מחללים את השבת. קא משמע לן התנא שמחללים.  7   8  הגמרא מביאה שיש עדות בענין קדוש החדש שהיא יוצאת מן הכלל, ואפילו עד אחד נאמן להעיד עליה:

 7.  לדעת התוספות והראשונים הנ"ל (בהערה הקודמת) שהגמרא שאלה כאן על שני התירוצים הנ"ל. אם כן קשה: אמנם לתירוץ רב אשי שרבי נהוראי הלך לבדו, אכן יש כאן ספק שמא לא ימצא את העד שהיה באושא, אבל לפי התירוץ הראשון בגמרא (שהיה עד שני עם רבי נהוראי) איזה ספק יש כאן? (א) תירץ המשנה למלך: הספק הוא שמא לא ימצאו באושא את אותו העד שבאו להעיד על כשרותו, ולא יעיד עדות החדש, ונמצא שהליכתם בשבת היתה לבטלה. (והמהדיר על הריטב"א כתב כן בשם תוספות ישנים). (ב) הרשב"א והריטב"א והר"ן כאן תירצו: הספק הוא שמא העד השני יתחרט כשיגיע לבית דין, ולא ירצה להעיד. (ועיין בריטב"א שמסביר במה זה שונה מעצם עדות החדש). (ג) הרש"ש ד"ה וחד מי מהימן, כתב שמדובר כאן שהיו שני עדים שמעידים על כשרות העד שראה את הלבנה, ובעדות ראית הלבנה עצמה לא היה אלא עד אחד. ויש כאן ספק שמא לא יצטרף עמו עד אחר להעיד על ראית הלבנה. (ודעת הרש"ש כדעת תוס' הרא"ש הנ"ל הערה 3. ובכל זאת כאן שיש ודאי עדות על הכשרות, מחללים על ספק עדות החדש. ועיין בדברי הרש"ש).   8.  רש"י פירש מספיקא שמא אין אותו העד בביתו. ומשמע שדוקא כאשר ידוע שיש עד באושא, אז העד השני יכול ללכת בשבת. אבל אם אין ידוע שיש עד באושא, אין אומרים שילך עד אחד בשבת שמא ימצא אחר באושא שיוכל להצטרף עמו להעיד על כשרות העד. ושלא כדברי הרמב"ם ותוספות (ד"ה וחד) שהובאו לעיל הערה 3. ועיין משנה למלך קידוש החדש ג ג בהסבר דעת תוספות.
כי אתא עולא, כאשר עולא בא מארץ ישראל לבבל אמר: קדשוה לירחא במערבא. קדשו את החודש בארץ ישראל ביום השלשים.
אמר רב כהנא: לא מיבעיא אין צריך לומר על עולא דגברא רבה הוא, דמהימן.
אלא, אפילו איניש דעלמא, אפילו אדם אחר נמי מהימן.
מאי טעמא? כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי! דבר העתיד להתברר לכל, אנשים לא משקרים בזה. כדי שלא יוחזקו לשקרנים.
תניא נמי הכי: בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו בית דין את החדש נאמן.
שנינו במשנה: בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם, משקלקלו הבייתוסים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין.
תנו רבנן:
מה קלקול קלקלו הבייתוסין?
פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים.  9 

 9.  להטעות את החכמים. באותה שנה אירע יום השלשים של אדר בשבת, ולא נראה חידוש הלבנה באותו היום, והבייתוסים רצו שיצא יום טוב ראשון של הפסח בשבת. ולפיכך באו להעיד שהלבנה נראתה בשבת. כדי שיום טוב ראשון של פסח יחול בשבת. מפני שלדעתם צריך להקריב את העומר ביום ראשון בשבוע, שחל בפסח. (ופירשו את הפסוק "ממחרת השבת יניפנו הכהן" דהיינו ממחרת שבת בראשית). אבל חכמים סוברים שצריך להקריב את העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. (ו"ממחרת השבת" היינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח). והבייתוסים רצו שיום טוב ראשון של פסח יחול בשבת, ויקריבו את העומר ביום ראשון, כפי שצריך לעשות לדבריהם. רש"י. וכן כתוב בירושלמי. ועיין תוספות. וקשה: מאחר שאין חשש לקלקול הבייתוסין אלא בראש חדש ניסן בלבד, אם כן מדוע בכל החדשים תקנו שאין בית דין מקבלים עדות אלא מן המכירים? ותירץ הירושלמי: משום אדר תיקנו כן בכל החדשים, (ועיין במפרשי הירושלמי). ועיין עוד בטורי אבן כאן, ובפני יהושע וערוך לנר על המשנה ד"ה משקלקלו הבייתוסין.
שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד היה משלנו (מן הפרושים) שלא הכירוהו בית דין, ואחד היה משלהם (מן הבייתוסים).
העד שלהם העיד עדותו כרגיל, ויצא.
והעד שלנו, אמרו לו בית הדין: אמור כיצד ראית את הלבנה?
אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו (את הירח) שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי.
ואם אין אתם מאמינים לי - הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני שקבלתי אותם כדי להעיד עדות שקר (חצי מהארבע מאות זוז שקבלו שני העדים יחד).
אמרו לו: מאחר שלא העדת עדות שקר - מי הזקיקך לכך, לעדות זו?
אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים.
לכן אמרתי: אלך אני להעיד, ואודיע להם שהעדות עדות שקר.
כי אם לא הייתי אני הולך, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים.
אמרו לו חכמים: אף על פי שקבלת שכר מהבייתוסים על מנת להעיד שקר, ולא עשית כן (ואדם המקבל ממון בשכרו חייב לקיים את תנאו), בכל זאת הרי מאתים זוז הללו נתונין לך במתנה! שהרי יש רשות לבית דין לקנוס את האדם בממונו.
והשוכרך להטעות את חכמים - ימתח על העמוד למלקות (שכך מלקים את החייב מלקות: כופתים את שתי ידיו על העמוד, כמבואר במסכת מכות כב ב).
באותה שעה התקינו שלא יהיו מקבלין את עדות החודש אלא מן המכירין.
מתניתין:
משנתנו מביאה תקנה נוספת שתיקנו חכמים משום קלקול הכותים:
בראשונה לא היו שולחים שלוחים לגולה להודיעם על קביעות החודש, אלא היו משיאין משואות נושאים לפידים ליד בית הדין, כדי שיראום בני הערים הקרובות ויבינו שקידשו את החדש, ובאותם הערים חזרו והדליקו לפידים עד שהגיעו לגולה (כמבואר להלן).  10 

 10.  אף על פי שהשלוחין לא היו יוצאים אלא על ששה חדשים בלבד (כמבואר במשנה לעיל יח א), בכל זאת לענין משואות היו משיאין משואות בכל החדשים. מפני שהנשים היו נוהגות להבטל ממלאכה בראש חדש. והשיאו משואות על החדש שהתקדש ביום השלשים, כדי שלא יתבטלו ממלאכה יומיים. טורי אבן.
משקלקלו הכותים, שבית דין לא היו משיאין משואות אלא כאשר קידשו את החדש ביום השלושים, שאז היו משיאין משואות בערב, וכאשר לא היו משיאין משואות ביום השלושים בערב, היו הכל יודעים שבית דין עיבר את החודש.
פעם אחת עיברו בית דין את החודש, ולפיכך לא השיאו משואות ביום השלושים בערב. והכותים השיאום בהרים שהיו יושבים בהם, והטעו את בני הגולה ועשאוהו חסר.
ומכאן ואילך התקינו שיהו שלוחין יוצאין.
וכיצד היו משיאין משואות בראשונה?
היו מביאין כלונסאות של ארז ארוכין, כדי שכאשר יציתו אש בראשם, האש תראה למרחוק, וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן, שכל אלו מגדילים את השלהבת.
וכורך אותם במשיחה (מין חוט) בראשי הכלונסאות.
ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האור.
ומוליך ומביא, ומעלה, ומוריד את המשואות (כדי שלא יטעו לחשוב שזה כוכב. ירושלמי).
עד שהוא רואה את חבירו, העומד בהר אחר, שהוא עושה כן בראש ההר השני.
וכן היה בראש ההר השלישי, וכן הלאה.
ומאין, מאיזה הרים היו משיאין משואות?
מהר המשחה (מהר הזיתים) היו מתחילים, שהוא סמוך לירושלים, לסרטבא עד שראו שעושים כן אף בסרטבא,
ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין.
ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא, ומעלה ומוריד את המשואות עד שהיה רואה את כל הגולה לפניו כמדורת האש (מבואר בגמרא).
גמרא:
והוינן בה: מאי משמע דמשיאין לישנא דיקוד הוא? מנין לומדים שלשון "משיאין משואות" משמעותו "יקידת אש"?
ומשנינן: דכתיב (שמואל - ב ה): "וישאם דוד ואנשיו".
ומתרגמינן: ואוקדינון (שרף אותם) דוד.
תנו רבנן: אין משיאין משואות אלא על החדש (חידוש הירח) שנראה בזמנו ביום השלושים.  11 

 11.  מולד הלבנה הוא כל 5. 29 יום בערך ("כ"ט י"ב תשצ"ג - כלומר 29 יום + 12 שעות + 793 חלקים מתוך 1080 חלקי השעה). ואם כן הלבנה צריכה להיראות בתוך יום השלושים מראש חדש. ונראה שמטעם זה הברייתא קוראת לחודש שנראה ביום השלושים - "בזמנו". ומאחר שקובעים ראש חדש בימים שלמים, אם כן כאשר מקדשים את החדש ביום השלשים נמצא שחסר מן החודש בערך חצי יום (קצת יותר מ-12 שעות), ולפיכך החדש הבא יראה ביום השלשים ואחד. (5. 29 של החדש עצמו + חצי יום של החדש שעבר).
ואימתי משיאין? - לאור עיבורו. ביום השלושים בלילה, שהוא הלילה שבתחילת יום השלושים ואחד.
("אור" הוא כינוי ללילה. ויום השלושים נקרא יום העיבור, מפני שעושים אותו עיבור לחדש הקודם).
למימרא, שהברייתא משמיעה לנו דאחסר עבדינן, אמלא לא עבדינן, רק כאשר החדש הקודם היה חסר השיאו משואות, ולא כאשר היה מלא, וקידשו את החדש ביום השלושים ואחד.
מאי טעמא?
אמר רבי זירא: גזירה, משום ראש חדש חסר, ראש חדש הנקבע ביום השלשים לחדש שעבר (ועל ידי כך החדש שעבר חסר), שחל להיות בערב שבת, ואסור להשיא משואות בלילה שאחריו שהרי הוא שבת.
אימת עבדי, מתי יכולים להשיא משואות?
באפוקי שבתא, במוצאי שבת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ראש השנה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א |