פרשני:בבלי:ראש השנה כט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה כט ב

חברותא[edit]

ברכת הלחם, "המוציא לחם מן הארץ", של אכילת מצה בליל פסח, שמברכים לפני אכילתה.
וכן ברכת היין של קידוש היום, שמברכים לפני הקידוש -
מהו שיברך, ויוציא בהן אחרים:
בברכת "על אכילת מצה", או בברכת הקידוש "מקדש ישראל והזמנים", אין ספק שאף על פי שיצא, מוציא את חבירו, שהרי ברכות חובה הן.  102 

 102.  רש"י, ר"ן וריטב"א.
אך לענין ברכת המוציא שבאכילת מצה, וברכת היין שבקידוש, יש להסתפק:
האם כיון דברכה זו חובה היא, שהאדם חייב באכילת מצה בליל פסח, ובשתיית היין בקידוש, ובעל כרחו הוא צריך לברך לפניהם, לפיכך נאמר בהן דין ערבות, ומפיק, והרי הוא מוציא את חבירו, אף על פי שהוא עצמו כבר יצא ידי חובתו.
או דלמא כיון שברכה על הלחם ועל היין לאו חובה בפני עצמה היא, אלא משום שנהנה הוא מברך, דנים את הברכות האלו כשאר ברכות הנהנין.  103  ומביאה הגמרא ראיה לפשוט את הספק:

 103.  ריטב"א. (כנראה כוונתו, שאף על פי שכאן ברכות הנהנין הן חובה, בכל זאת לא השתנה דינן מדין ברכות הנהנין שבכל מקום, שהן רשות. ואי אפשר שאדם יוציא את חברו בהן).
תא שמע, שאף ברכות אלו נידונות כברכות חובה, וגם אם יצא - מוציא:
דאמר רב אשי: כי הוינן בי רב פפי, כאשר היינו בביתו של רב פפי הוה מקדש לן, היה מקדש ומוציא אותנו ידי חובתנו.
וכי הוה אתי אריסיה מדברא, וכאשר מאוחר יותר, כשהגיעו אריסיו של רב פפי מן המדבר, הוה מקדש להו. היה חוזר ומקדש להוציאם ידי חובתם.
ומכאן שאף על פי שיצא ידי חובתו בקידוש, חוזר ומוציא אחרים אף בברכת בורא פרי הגפן. וכן לענין המוציא על המצה, שהרי דיניהם שוים.
תנו רבנן: לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין, ויברך המוציא להוציאם, שהרי אין הם מחויבים בדבר, שהרי יכולים הם שלא לאכול, אלא אם כן הוא אוכל עמהם, שאז הוא מחויב בדבר.
אבל, פורס הוא לבניו ולבני ביתו, ומברך המוציא להוציאן, כדי לחנכן במצות.
כיון שאיסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן, התירו לעשות כן לצורך חינוך.  104 

 104.  ריטב"א. וכתב שכך היא דעת רבנו תם. (והוא לקמן בתוספות לג א ד"ה הא). והמהדיר על הריטב"א מביא שדעת הרמב"ם (בפאר הדור סי' קה) שאיסור ברכה לבטלה דאורייתא. וכן כתבו בתשו' הגאונים (שערי תשובה קטו). ודעת הרשב"א והר"ן ותרומת הדשן כרבנו תם.
ובברכת ההלל ובברכת המגילה - אף על פי שיצא מוציא, שהרי הכל חייבים בהן, וכל ישראל ערבים זה לזה.



הדרן עלך פרק ראוהו בית דין





פרק רביעי - יום טוב




הפרק שלפנינו ממשיך לעסוק בהלכות תקיעת שופר, ובענין אמירת פסוקי מלכיות, זכרונות ושופרות.


כמו כן מתבארים בפרק זה כמה תקנות של רבן יוחנן בן זכאי, בנוסף לתקנתו בתקיעת שופר בשבת.
מתניתין:
א. יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת -
במקדש היו תוקעין.
אבל לא היו תוקעים במדינה, בירושלים וביתר המקומות.  1 

 1.  רש"י.
ובגמרא יתבאר טעם הדבר.
(ויש אומרים שכל ירושלים היא בכלל המקדש. והמדינה היא חוץ לירושלים  2 ).

 2.  ריטב"א בשם תוספות והרמב"ם (בפי' המשניות ובהל' שופר ב' ח).
ב. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.  3 

 3.  היינו בפני בית דין כמבואר בגמרא.
אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו בשבת אלא ביבנה בלבד, שהיתה שם בימיו סנהדרין גדולה של שבעים ואחד זקנים, וכן בכל מקום שגלתה לשם סנהדרין גדולה.
אבל במקום שיש בו רק סנהדרין קטנה של עשרים ושלשה דיינים, לא היו תוקעים בראש השנה שחל בשבת.
אמרו לו חכמים: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין תוקעים בו (ויבואר בגמרא).
ג. כאן חסר קטע מדברי המשנה, אודות מעלה מיוחדת שהיתה בירושלים יותר מאשר ביבנה. ויבואר בגמרא.
ד. ועוד זאת (מלבד המעלה שהיתה בירושלים, שתבואר בגמרא) - היתה ירושלים, בעודה בבנינה, יתירה על יבנה, לענין תקיעה בראש השנה שחל בשבת: שכל עיר שהיא רואה, שרואים ממנה את ירושלים, וגם שומעת את קול השופר שבירושלים, וגם קרובה לירושלים, וגם יכולה לבוא, שיכולים להגיע ממנה לירושלים, ואין נהר מפסיק בינה לירושלים - היו תוקעין בה בשבת.
(ומדובר כאן לפני החורבן, לאחר שהסנהדרין גלו מלשכת הגזית וישבו בעיר ירושלים. שאז תקעו בכל ירושלים, ואף בעיירות הקרובות לה. אבל כשהסנהדרין ישבו בלשכת הגזית, לדעת רש"י לא היו תוקעים אלא במקדש, כמבואר בתחילת המשנה.  4  ריטב"א).

 4.  כך תירץ הריטב"א את שיטת רש"י: מה ששנינו בתחילת המשנה "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה", היינו שתקעו במקדש עצמו ולא בשאר כל ירושלים (וכנ"ל). ולכאורה קשה: הרי בסיפא שנינו שבכל ירושלים ואף בערים הסמוכות לה תוקעים, ולא בבית המקדש בלבד! ולפיכך כתב הריטב"א שלפני החרבן, כאשר הסנהדרין היו בלשכת הגזית שבמקדש, תקעו רק במקדש (ועל זה מדובר בתחלת המשנה). אבל אחר כך (עוד לפני החרבן) גלתה הסנהדרין לירושלים (כמבואר בגמרא להלן לא, סוף עמ' א). ואז תקעו בכל ירושלים ובעירות הסמוכות לה. אך תוספות הוכיחו מקושיא זו, שהמדינה שהוזכרה בתחילת המשנה, היינו כל ארץ ישראל מלבד ירושלים (כך הביא הריטב"א בשם תוספות. ודחה את דבריהם).
ואילו ביבנה, לא היו תוקעין בשבת אלא בבית דין בלבד.
גמרא:
והוינן בה: מנא הני מילי, מנין למדנו את דין משנתנו, שאין תוקעים במדינה בראש השנה שחל בשבת?
אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר (ויקרא כג) על ראש השנה: "שבתון זכרון תרועה", ומשמע שאין מריעין ממש בשופר, אלא מזכירים פסוקים שהוזכרה בהם התרועה.
וכתוב אחד אומר (במדבר כט) על ראש השנה: "יום תרועה יהיה לכם", ומשמע שמריעים בשופר.
ולכאורה המקראות סותרים!
אלא, לא קשיא.
כאן, הכתוב הראשון, "זכרון תרועה", מדבר ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, ואסור לתקוע ולהריע, ולפיכך מזכירים פסוקי שופרות בלבד.
ואילו כאן, הכתוב השני, "יום תרועה", מדבר ביום טוב של ראש השנה שחל להיות ביום חול. ואז תוקעים בשופר.
וכיון שלמדנו מן הכתוב שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת, הרי "תקנה" זו היא דין מן התורה.
אמר רבא: אי אפשר לומר שתקנה זו היא דין מן התורה!
כי אי מדאורייתא היא, אם מדאורייתא אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היכי תקעינן!? איך התירו לחלל את השבת ולתקוע במקדש?
ועוד, וכי אפשר לומר שתקיעה בשופר מלאכה היא, עד דאצטריך קרא למעוטי, שהוצרך הכתוב למעט שאין מחללים בה את השבת (כשחל ראש השנה בשבת)?!
והראיה שתקיעת שופר אינה מלאכה:
דתנא דבי שמואל: נאמר (במדבר כט): "כל מלאכת עבודה לא תעשו".
יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה, ואינה מלאכה של עבודה או יצירה, ולכן אין בה איסור מן התורה!
אלא, אמר רבא:
מדאורייתא אף בשבת מישרא שרי, מותר לתקוע בשבת.
ורק רבנן הוא דגזור ביה, חכמים גזרו שלא יתקעו בראש השנה שחל בשבת, כדרבה, מטעמו של רבה:
דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר (ואפילו עמי הארץ).
ואין הכל בקיעין (בקיאין) בתקיעת שופר.
ולכן, גזרו חכמים גזירה, ואסרו את התקיעה בשבת, מחמת החשש שמא מי שאינו בקי יטלנו לשופר בידו, וילך אצל הבקי במצות תקיעת שופר ובהלכותיה, ללמוד לתקוע והלכות תקיעה, ויעבירנו לשופר ד' אמות ברשות הרבים. ויעבור על האיסור לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים בשבת.  5  והיינו טעמא דלולב. מטעם זה, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים אף אסרו חכמים ליטול לולב בשבת.

 5.  יש לחשוש גם שיוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים. והגמרא נקטה ד' אמות ברשות הרבים, לומר לך, שאפילו אם היה השופר (מערב שבת) ברשות הרבים או בכרמלית, עדיין יש לחשוש שמא יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים. ריטב"א. וכעין זה כתב רש"י במסכת סוכה מג א. אך תוספות כאן (ובמסכת סוכה שם) דחו את פירושו. ע"ש.
והיינו טעמא דמגילה. ומטעם זה אף אסרו לקרוא במגילה בפורים שחל בשבת (שמא יטלם אל הבקי ללמוד סדר נטילת לולב וקריאת המגילה, ויטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים).
אך התירו לתקוע במקום שיש בית דין, מפני שבית דין מזהירים את העם שלא יטלטלו את השופר ברשות הרבים.  6 

 6.  רמב"ם. וכן כתב הריטב"א על המשנה.
שנינו במשנה: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.
הגמרא מביאה ברייתא המתארת כיצד אירע שרבן יוחנן בן זכאי תיקן תקנה זו:
תנו רבנן:
פעם אחת, משגלתה סנהדרין מירושלים ליבנה, חל ראש השנה להיות בשבת. והיו כל הערים שסביבות יבנה מתכנסין לשם לשמוע תקיעת שופר משלוחי בית דין, כשם שהיו רגילים לעשות כאשר היתה הסנהדרין בירושלים.
אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה, שהיו גדולי הדור: נתקע כדרך שהיו תוקעין בירושלים.
אמרו לו בני בתירה: קודם נדון בדבר אם אכן התקיעה מותרת כאן!
כי יתכן שאפילו במקום שיש בית דין יש לגזור שמא יטול אדם את השופר בידו, וילך לבקי, ויטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים.
אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: קודם כל נתקע. ורק אחר כך נדון בדבר. ותקעו בשופר.
לאחר שתקעו, אמרו לו בני בתירה לרבן יוחנן בן זכאי: עכשיו נדון בדבר. האם בשנה אחרת, כשיחול ראש השנה בשבת, תוקעין בבית דין.
אמר להם: כבר נשמעה קרן השופר ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה! גנאי הוא שנדחה את דברינו, ונאמר שטעינו בדבר.
שנינו במשנה: אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. שהיה בה סנהדרין גדולה של שבעים ואחד זקנים.
אמרו לו חכמים: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו בהם.
ומקשינן: הרי תנא קמא כבר אמר "התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בית דין", ולא אמר "בכל מקום שיש סנהדרין".
ולדבריו גם במקום שאין סנהדרין גדולה, אלא בית דין של עשרים ושלשה בלבד, היו תוקעים בשופר.
ואם כן, זה ש"אמרו לו חכמים לרבי אלעזר: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין"
- היינו הם אותם דברים ממש שאמר תנא קמא.
ולמה חוזרת המשנה ושונה דבריו של התנא נוסף, בלשון "אמרו לו חכמים לרבי אלעזר"?
ומתרצינן: אכן שתי דעות חלוקות הן, דעתו של תנא קמא, ודעתו של התנא השונה "אמרו לו".
ואיכא בינייהו - בי דינא דאקראי. יש הבדל בין דעת תנא קמא, לדעת "אמרו לו" לענין בית דין שנמצא באקראי בעיר, ואינו יושב שם באופן קבוע.
לדעת תנא קמא תוקעים שם שהרי יש שם בית דין, ואילו לדעת "אמרו לו", צריך שבית הדין שבאותו מקום יהיה דומה ליבנה, בכך שיהיה קבוע במקום.
וכך הם אמרו: אחד יבנה, ואחד כל מקום שיש בו בית דין הדומה בקביעותו ליבנה - תוקעים שם, ולא במקום שיושב בו בית דין באקראי.
שנינו במשנה: אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.
אמר רב הונא:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ראש השנה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א |