פרשני:בבלי:ראש השנה ז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה ז ב

חברותא[edit]

אותו היחיד שמקדיש את קרבן הציבור לא ימסרם לצבור יפה יפה בלב שלם, כאילו הם הקדישוהו, ואין לו שום שייכות עצמית להקדשתו, אלא ירצה שבמידה מסוימת יתיחס "שם מקדיש הקרבן" אליו, ואז הבהמות תהיינה פסולות מלהקריבן כקרבנות ציבור על המזבח (חזון איש)
קא משמע לן, השמיענו התנא שאין חוששין לכך, אלא סומכים עליו שימסרנו לציבור בלא כל התייחסות אליו כמקדיש.
ועתה הגמרא מבארת מדוע משנתנו לא הזכירה שאחד בניסן הוא ראש השנה לתרומת שקלים:
ותנא דידן, ששנה את משנתנו, לא הזכיר שראש חודש ניסן הוא ראש השנה לשקלים, כיון דקתני, ששנינו בברייתא: אם הביא קרבן ציבור מן השקלים הישנים, יצא - לא פסיקא ליה מילתא!
כיון שאין זה דין החלטי שחייבים להביא את קרבנות הציבור מתרומת השקלים של השנה החדשה, אלא יוצאים ידי חובה גם בהבאתם משקלי השנה הקודמת, ואין זה אלא דין לכתחילה, לכן התנא לא החשיבו בין יתר דיני ראשי השנים.
והגמרא מבארת את המשך דברי הברייתא:
שנינו בברייתא: באחד בניסן ראש השנה לחדשים. ויש אומרים אף לשכירות בתים.
תנו רבנן ברייתא המבארת דין זה:
המשכיר בית לחבירו, ואמר לו: "הריני משכיר לך בית זה לשנה" - מונה שנים עשר חודש מיום ליום, והשוכר דר שם כל אותו הזמן.
ואם אמר לו: "הריני משכיר לך בית זה לשנה זו" - אפילו אם לא עמד שם השוכר אלא באחד באדר, בכל זאת כיון שהגיע יום אחד בניסן, אזי עלתה לו (הסתיימה לו לשוכר) השנה, וכלתה שכירותו.  191 

 191.  ואין אומרים הדמים מודיעין, דהיינו שאף על פי שנתן לו בדמי שכירותו דמים שראוי לשכור בהם לשנה שלימה, אין מכך ראיה שלא התכוין לשכור ליום אחד בלבד. התוספות (והיינו משום שאנו אומרים שתוספת המעות היא לשם פיקדון או מתנה. תוספות הרא"ש). ובמסכת בבא בתרא (עז ב) נחלקו חכמים ורבי יהודה בן בתירא אם הדמים מודיעין. וסוגייתנו כחכמים. ערוך לנר. ועיין שם.
ומשמע מדברי הברייתא שדוקא אם השוכר עמד שם לפחות באחד באדר, עלתה לו שנה, אבל אם עמד שם מאוחר יותר, בתוך אדר, לא עלתה לו שנה.
והגמרא מבארת את טעם הדבר:
ואפילו למאן דאמר יום אחד בסוף השנה חשוב כשנה,  192  בכל זאת לענין שכירות אין אומרים שכלתה שכירותו, אלא אם כן דר שם שלשים יום:

 192.  זו שיטת רבי מאיר להלן י א.
כי שאני הכא, שונה הוא הדין של שכירות בתים, דלא טרח איניש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין. שאין אדם טורח ושוכר דירה על מנת לגור בה פחות משלושים יום. ולכן אף על פי שבשעת השכירות קבעו ביניהם לשנה זו, ברור שלא התכוונו שהשכירות תסתיים באחד בניסן. אלא השוכר יכול לגור שם י"ב חודש מיום ליום.  193 

 193.  ריטב"א. והקשה הריטב"א: אם כן, מדוע אמר "לשנה זו" ולא אמר שנה סתם? ותירץ: אילו היה אומר שנה סתם, היה יכול המשכיר לדחות את השוכר ולומר לו שיתן לו את הבית לאחר זמן. ומאותו הזמן יתחיל למנות 12 חודש, לכן אמר "לשנה זו" - כדי שיתחיל לגור בבית מיד.
ומקשינן על שיטת "יש אומרים" שבברייתא: מדוע לדעתם ראש השנה לשכירות בתים הוא בניסן? ואימא, אמור שהוא בתשרי! ואם שכר בית באחד באלול, אזי באחד בתשרי עלתה לו שנה!
ומתרצינן: סתם כי אגר איניש ביתא, כאשר אדם שוכר בית סמוך לתשרי, הרי מן הסתם, לכולהו ימות הגשמים אגר. לכל ימות הגשמים בדעתו לשכור, ולא לחודש אחד בלבד. כי אינו רוצה להחליף דירתו בימות הגשמים
ומדברי התנא שבתחילת הברייתא, שלא הזכיר שאחד בניסן הוא ראש השנה לשכירות בתים, משמע שסובר כי אין אחד בניסן ראש השנה לשכירות בתים. וכן נראה מדברי משנתנו שלא הזכירה דין זה.
והגמרא מבארת את טעמם:
ותנא קמא דברייתא, ותנא דידן, ששנה את משנתנו, הם סוברים שבניסן נמי מישכח שכיחי קיטרי. שגם בניסן שכיחים עננים וגשמים. ולכן אין אדם שוכר את דירתו באחד באדר לשלושים יום בלבד, עד אחד בניסן.  194  שנינו במשנה: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. שאין מצרפים את הבהמות שנולדו לפני אחד באלול להתעשר יחד עם הבהמות שנולדו אחר אחד באלול.

 194.  ר"ח. וכתבו הרשב"א והריטב"א, מאחר שלדעת תנא קמא אין אחד בניסן ראש השנה לשכירות בתים, סובר תנא קמא שאין זמן קבוע שהוא ראש השנה לכלך, אלא מונה י"ב חודש מיום ליום. אבל הר"ן כתב, מאחר שלדעת תנא קמא גם בניסן יורדים גשמים, ואין סיבה לומר שהוא ראש השנה ולא תשרי, הלכך הולכים אחר לשון בני אדם, ולפי לשון בני אדם ראש השנה הוא תשרי.
והוינן בה: מני? מי שנה את דברי המשנה?
ומשנינן: רבי מאיר היא.
דתנן (בבכורות נז ב): רבי מאיר אומר: באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה.
ושוב הוינן בה: בתחילת המשנה שנינו באחד בניסן ראש השנה (למלכים) ולרגלים, שהנודר קרבן, משעברו שלשת הרגלים כסדרן, וחג המצות תחילה (ולא הביא את קרבנו), הרי הוא עובר בבל תאחר.
מני - מי שנה זאת?
ומשנינן: רבי שמעון היא! כמו שהגמרא אמרה לעיל, שדעת רבי שמעון שאין עוברים בבל תאחר אלא לאחר שלש רגלים כסדרן.
ומעתה יש להקשות: אימא סיפא אומר לך את סוף דברי המשנה:
רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה!
ומאחר שהוכחנו לעיל שרבי שמעון שנה את תחילת המשנה ("ולרגלים"), ורבי מאיר שנה את המשך המשנה (באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה), אם כן קשה:
רישא וסיפא של משנתנו לדברי רבי שמעון היא, ואילו מציעתא לדברי רבי מאיר היא?! ואיך יתכן דבר כזה? אמר תירץ רב יוסף:
לעולם משנתנו - לדברי רבי היא.
רבי הוא זה אשר שנה את תחילת משנתנו (ולא רבי שמעון, ואף לא רבי מאיר).
ונסיב לה - אליבא דתנאי, ושנה את דבריו על פי דברי שני תנאים:
בענין רגלים - סבר לה כרבי שמעון.
ואילו במעשר בהמה - סבר לה כרבי מאיר.
ואחר כך הביא רבי את דברי רבי אלעזר ורבי שמעון שחולקים עליו, וסוברים שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה.
אלא שלפי זה יש להקשות מדוע שנינו בתחילת המשנה "ארבעה ראשי שנים הן". והרי כשנחשב את מנין ראשי השנים שהוזכרו במשנה נמצא שהם חמשה:
א. באחד בניסן - למלכים.
ב. בט"ו בניסן (שהוא הרגל שבניסן) - לרגלים.
ג. באחד באלול - למעשר בהמה.
ד. באחד בתשרי - לשנים.
ה. באחד בשבט (לבית שמאי) או בט"ו בשבט (לבית הלל) - לאילן.
נמצא שתחילת המשנה ("ארבעה ראשי שנים הן") סותרת להמשך המשנה (שנמנו חמשה ראשי שנים).
ואילו היינו אומרים שרבי שמעון שנה את תחילת המשנה "ולרגלים", ורבי מאיר שנה את ההמשך "באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה", הרי אז יכלנו ליישב את דברי המשנה, ולומר שלדעת כל אחד מן התנאים יש ארבעה ראשי שנים בלבד. כדלהלן:
לדעת רבי שמעון:
א. אחד בניסן, למלכים. ב. ט"ו בניסן, לרגלים. ג. אחד בתשרי, למעשר בהמה, ולשנים. ד. ט"ו בשבט לאילן.
אבל אחד באלול אינו ראש השנה לדעת רבי שמעון.
ולדעת רבי מאיר:
א. אחד בניסן, למלכים. ב. אחד באלול, למעשר בהמה. ג. אחד בתשרי, לשנים וכו'. ד. ט"ו בשבט, לאילן.
אבל ט"ו בניסן אינו ראש השנה לרגלים לדעת רבי מאיר. שהרי לדעתו הנודר קרבן, משעבר עליו רגל אחד ולא הביאו, מיד עובר בבל תאחר.
אך, מאחר שאמרנו שרבי שנה את משנתנו, והוא הרי סובר שט"ו בניסן ראש השנה לרגלים (כדעת רבי שמעון), ואחד באלול ראש השנה למעשר בהמה (כדעת רבי מאיר).
אי הכי, קשה: וכי רק ארבעה ראשי שנים יש?!
והלא חמשה הוו!
(א) אחד בניסן - למלכים. (ב) ט"ו ניסן - לרגלים. (ג) א' אלול - למעשר בהמה. (ד) א' תשרי - לשנים וכו'. (ה) ט"ו בשבט - לאילן.
אמר תירץ רבא: כך הם דברי רבי:
אני, רבי, סובר שיש חמשה ראשי שנים, אך אין הכל מודים לי בזה. אבל, לפחות ארבעה ראשי שנים יש - לדברי הכל:
לרבי מאיר, על אף שהוא סובר שבאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, בכל זאת יש רק ארבעה ראשי שנים. כי דל, הוצא את ט"ו בניסן, שאינו ראש השנה לרגלים. שהרי לדעתו של רבי מאיר, המאחר מלהביא את נדרו רגל אחד בלבד עובר כבר בבל תאחר.
וכן לרבי שמעון על אף שהוא סובר שט"ו בניסן הוא ראש השנה לרגלים, בכל זאת יש רק ארבעה ראשי שנים. כי דל, הוצא את א' אלול שאינו ראש השנה למעשר בהמה, אלא אחד בתשרי.
רב נחמן בר יצחק אמר תירוץ אחר:
כך אמר רבי: ארבעה חדשים הן, ובהן יש כמה ראשי שנים.
כי אף על פי שבניסן יש שני ראשי שנים (באחד בניסן למלכים. בט"ו בניסן לרגלים), בכל זאת התנא מונה אותם כאחד, מפני ששניהם בחודש אחד.
מיתיבי קושיה על רבא ורב נחמן בר יצחק, המסבירים את דברי משנתנו שמנתה ארבעה ראשי שנים בלבד:
הרי שנינו בברייתא: ששה עשר בניסן - ראש השנה לעומר. שהבאת קרבן העומר בט"ז ניסן, מתירה לאכול מהתבואה החדשה מכאן ואילך.  195 

 195.  אסור לאכול מן התבואה החדשה (שגדלה באותה שנה) עד שיקריבו את העומר בט"ז ניסן. שנאמר (ויקרא כג יד): "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם". העומר הוא עשירית האיפה (רש"י ויקרא כג י) והיה בא מן השעורים (מנחות סח. רמב"ם תמידין ז יא) ודיניו מבוארים בויקרא כג פסוקים ט-יג. ולשון הברייתא "ראש השנה לעומר" לאו דוקא הוא, וכוונת הברייתא שהוא ראש השנה לענין ההיתר שהעומר מתיר לאכול מן התבואה החדשה. ריטב"א בהסבר דברי רש"י.
ששה בסיון שהוא חג השבועות - ראש השנה לשתי הלחם. שהבאת שתי הלחם מתירה להביא מנחות מן התבואה החדשה,  196  ונתחדשה השנה לענין זה.  197 

 196.  בחג השבועות מקריבים את שתי הלחם. שנאמר (ויקרא כג טז-יז): "והקרבתם מנחה חדשה לה', ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים". וגו'. ופירש רש"י: "מנחה חדשה" - היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש. (ואם תאמר: הרי קרבה מנחת העומר בט"ז ניסן ! מנחת העומר אינה כשאר מנחות, שהיא באה מן השעורים ולא מן החיטים). וכשם שהעומר מתיר לאכול מן התבואה החדשה של חולין בגבולין, כך שתי הלחם מתירים להקריב מנחות מן התבואה החדשה במקדש.   197.  ולשון הברייתא "ראש השנה לשתי הלחם", לאו דוקא הוא, וכוונת הברייתא שהוא ראש השנה להיתר, ששתי הלחם מתירים להקריב מן התבואה החדשה. ריטב"א בהסבר דברי רש"י.
ומכאן קשה על רבא ועל רב נחמן בר יצחק, המסבירים את משנתנו: לרבא, שהסביר את המשנה, שאמרה "ארבעה לדברי הכל", תיקשי, אם כן ליתני ששה.
שהיה ראוי לשנות ששה ראשי שנים: הארבעה השנויים במשנתנו, וששה עשר בניסן, וששה בסיון, שהוזכרו בברייתא.
ולרב נחמן בר יצחק שהסביר שהמשנה אמרה ארבעה חדשים שבהם כמה ראשי שנים, אמנם מובן שששה עשר בניסן אינו ראוי למנין בפני עצמו (שהרי ניסן נמנה במשנתנו), אבל, עדיין תיקשי, ליתני חמשה! שהיה ראוי לו לשנות חמשה ראשי שנים: הארבעה שבמשנתנו וששה בסיון, שהרי סיון לא נשנה במשנתנו?!
ומדוע שנינו ארבעה ראשי שנים בלבד?
אמר רב פפא תירוץ:
כי קא חשיב התנא במשנתנו - רק מידי דחייל מאורתא, רק את ראשי השנים שמתחילים בתחילת הלילה, מיד משקדש היום.
אבל מידי דלא חייל מאורתא - לא קא חשיב.
דברים שאינם חלים מבערב כגון, כמו ט"ז ניסן, שלא נתחדשה השנה להתיר לאכול מן החדש מבערב, אלא רק למחרת, כאשר קרב העומר.
וכן בששה בסיון, שלא הותר מיד להקריב מן החדש אלא עד למחרת, כאשר הקריבו את שתי הלחם.  198 

 198.  שאין העומר ושתי הלחם קריבין אלא ביום. ריטב"א.
את אלו לא שנה התנא במשנתנו.
הגמרא מנסה לדחות את דברי רב פפא, ולהוכיח שדין ט"ו בניסן שהוזכר במשנתנו אינו חל מבערב:
הגמרא מבינה שאיסור בל תאחר נקבע על ידי הרגלים, מפני שברגלים חייב האדם להביא את קרבנותיו.  199 

 199.  חידושי הר"ן. והוסיף וביאר שהגמרא הבינה שחל על האדם חיוב להקריב את קרבנותיו ברגל הראשון. ואחר כך חוזר וחל עליו חיוב ברגל השני. ואחר כך חוזר וחל עליו חיוב ברגל השלישי. ואם לא שילם את חיובו בשלשת הרגלים הללו הרי זה עובר בבל תאחר. ומדברי הר"ח בתירוץ הגמרא, נראה שהגמרא הבינה שאיסור בל תאחר הוא תלוי ברגלים משום שאז האדם עולה לירושלים, ובידו להקריב את קרבנותיו שם. (ראה להלן הערה 203). ולכן הגמרא הבינה, שמאחר שכשעולה לירושלים אין בידו להקריב את הקרבנות בלילה אלא ביום, הרי אין חיוב בל תאחר חל אלא ביום.
ואין מקריבים קרבנות אלא ביום, אחרי שקרב התמיד של שחר.
ולפיכך, הבינה הגמרא שדין בל תאחר נקבע רק החל מהבוקר של יום ט"ו בניסן, ולא בלילה.  200 

 200.  ולמאן דאמר נדרים ונדבות אינם קריבין ביום טוב, חיוב בל תאחר חל ביום הראשון של חול המועד שאז אפשר להקריבם. תוספות.
ואם נדר בלילה הראשון של פסח, עובר בבל תאחר מיד כשעבר חג הסוכות. והרי זה כאילו עברו עליו שלשה רגלים שלמים.  201 

 201.  כך משמע מכלל מה שביארו התוספות לדעת רש"י במסקנת הגמרא (בסוף ד"ה והרי).
ומכאן קשה על דברי רב פפא, שאמר דברים שאינם חלים מבערב לא נשנו במשנה:
והרי רגלים, דלא חיילי מאורתא, שאין ראש השנה שלהם ביחס לבל תאחר חל מבערב, ובכל זאת קחשיב התנא לראש השנה שלהם במשנתנו!  202  ומתרצינן: ליל ט"ו בניסן הוא ראש השנה לרגלים ולא הבוקר. ואף על פי שאי אפשר להקריב קרבנות בלילה, בכל זאת אם נדר לפני הרגל, הרי לאיתויי - מעיקרא מיחייב וקאי! הרי הוא מחוייב ועומד להביא ולהקריב את קרבנותיו כבר בערב יום טוב.  203 

 202.  הקשו הראשונים: אמנם לענין קרבנות אין בל תאחר חל בלילה, מפני שאי אפשר להקריבם אז. אבל מכל מקום לענין דמים וערכין וצדקות ומעשרות ראש השנה שלהם חל מבערב (שהרי אין הם תלויים בהקרבת התמיד), ואם כן, יש לפרש את משנתנו שאחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים מבערב לענין הדברים הללו! ותירץ הריטב"א: המקשן הבין שהמשנה שאמרה "ולרגלים" סתם, כוללת גם את הקרבנות (ואמנם אפשר היה לתרץ שהמשנה נקטה את הרגלים בגלל שאר הדברים ולא בגלל הקרבנות. אך הגמרא תירצה תירוץ טוב יותר, שכולל גם את הקרבנות). ועיין רשב"א וחידושי הר"ן.   203.  כך פירש רש"י. ומשמע שהבין בשאלת הגמרא כפי שכתב הר"ן (הערה 199), שהגמרא נקטה בשאלה שאין חיוב להקריב את הקרבנות עד הרגל, והגמרא ענתה שהחיוב חל כבר קודם לכן. (ומה שכתב רש"י "מאורתא חייל" - אין כוונתו שמשיכנס ליל הרגל השלישי הרי הוא עובר בבל תאחר, אלא כוונתו על הרגל הראשון. שאם נדר לפני רגל, אזי משעברו ג' רגלים עובר. אבל אם נדר בלילה, הרי זה כאילו לא עבר עליו ג' רגלים שלמים, ואין הרגל הראשון עולה למנין בל תאחר. תוספות. ועיין שפת אמת). והר"ח כתב, שאמנם הקרבת הקרבן אינה יכולה להעשות אלא ביום, אבל העלאת הקרבן למקדש יכולה להיות גם בלילה על מנת להקריבו ביום. ולכן אם עלה לירושלים לרגל, ולא הביא קרבנותיו עמו, התחייב בבל תאחר. (וראה לעיל הערה 199).
ולכן אם נדר בליל הפסח, אינו עובר בבל תאחר אחרי סוכות, שהרי לא עברו עליו שלשה רגלים שלמים.  204 

 204.  תוספות בהסבר דברי רש"י.
והגמרא מנסה לדחות את דברי רב פפא, ולהוכיח שהתנא שנה במשנתנו ראשי שנים על אף שאינם חלים מבערב:
ומקשינן: והרי יובלות, ששנינו במשנה באחד בתשרי ראש השנה ליובלות, דלא חיילי מאורתא, שאין דיני היובלות חלים מבערב, אלא כאשר תוקעים בשופר ביום הכיפורים.
שנאמר (ויקרא כה, ט י) בענין היובל: "ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמישים שנה".
ואף על פי כן קחשיב, החשיבם התנא את ראש השנה ליובלות בין ראשי השנים!  205 

 205.  קשה: הרי שנינו במשנה שבאחד בתשרי ראש השנה ליובלות, ואילו לפי הבנת הגמרא כאן יוצא שעשרה בתשרי הוא ראש השנה ליובלות! אלא בהכרח (גם בלא חידושו של רב פפא) צריך לומר שמשנתנו כדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, הסובר שהיובל מתחיל בא' בתשרי (וכפי שהגמרא אכן מתרצת לדעת רב פפא). ואם כן מדוע הגמרא הקשתה מכאן על רב פפא? (תוספות והראשונים). ותירץ הרשב"א: לולי דברי רב פפא, היה אפשר לתרץ שמשנתנו התכוונה לומר ארבעה ראשי שנים יש, שהן בארבעה ראשי חדשים, ובאותם ארבעה חדשים יש גם ראשי שנים אחרים (כעין דברי רב נחמן בר יצחק, שתירץ לעיל "ארבעה חדשים ובהם כמה ראשי שנים", אלא שלדבריו משנתנו מונה את ראשי השנים שאינם בראש חודש, ואנו יכלנו לומר שאין הם נמנים במשנתנו). וכעין זה תירץ הריטב"א. (ועיין עוד תירוץ נוסף ברשב"א ובחידושי הר"ן. ועיין להלן ח ב תוספות ד"ה בעשרה בתשרי. וטורי אבן שם).
ומתרצינן: משנתנו, כדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא. דאמר (לקמן ח ב): כבר מראש השנה חייל דין יובל, ואין הוא תלוי בתקיעת השופר ביום הכיפורים.
הלכך דיני היובל חלים כבר בתחילת ליל ראש השנה.
רב שישא בריה דרב אידי אמר טעם אחר, מדוע לא הוזכרו במשנתנו ששה עשר בניסן וששה בסיון:
כי קא חשיב - מידי דלא תלי במעשה.
התנא החשיב במשנתנו רק את מנין ראשי השנים שדיניהם חלים ללא עשיית מעשה.
אבל מידי דתלי במעשה, שנה שאינה מתחילה אלא על ידי מעשה, כגון: התרת התבואה החדשה לאכילה או לקרבן, שאינן מותרות אלא על ידי הקרבת העומר  206  ושתי הלחם, את זה התנא לא קא חשיב.

 206.  הקשה טורי אבן: הרי בזמן הזה התבואה החדשה מותרת בעיצומו של יום (ט"ז ניסן) שלא על ידי מעשה. ובמנחות סח א נחלקו תנאים אם יום ט"ז ניסן עצמו מותר באכילת החדש משהאיר היום, או שכולו אסור עד הערב. ומכל מקום לדעת הכל החדש מותר שלא על ידי מעשה. עיין שם שהאריך בזה.
ולכן לא הוזכרו ט"ז בניסן וששה בסיון במשנתנו.
וגם כאן הגמרא הבינה שאיסור בל תאחר נקבע בזמן שאדם יכל להקריב קרבן ולא הקריבו. ולפיכך שלשת הרגלים לגבי בל תאחר מתחילים רק בבוקר של יום ט"ו בניסן, אחרי שהקריבו את התמיד, שאז האדם יכול להקריב את נדריו. אבל לפני הקרבת התמיד אסור להקריב קרבנות אחרים.
ולכן מקשינן: והרי ראש השנה לרגלים גם הוא מידי דתלי במעשה, שאין שנתו מתחילה עד שיעשו מעשה של הקרבת התמיד. ובכל זאת קא חשיב החשיבו התנא במנין ראשי השנים!
ומכאן שהתנא הביא במשנתנו גם את ראשי השנים שחלים על ידי מעשה!
ומתרצינן: בל תאחר אינו תלוי בהקרבת התמיד, אלא הוא ממילא חייל. מאליו הוא חל משקדש היום
וכמו שהגמרא אמרה לעיל, שאף על פי שאין הלילה ראוי להקרבת הקרבן, מכל מקום האדם התחייב להביא את קרבנותיו כבר לפני הרגל.  207 

 207.  ראה בהסבר תירוץ הגמרא לעיל (הערה 203).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ראש השנה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א |