פרשני:בבלי:בבא קמא פג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא פג א

חברותא[עריכה]

בארץ ישראל  לשון סורסי (לשון קרובה לארמית)  1  למה לספר בה, שהיא לשון נלעגת!? אלא או לשון הקודש, או לשון יונית  2  שהיא לשון צחה.

 1.  כן פירש רש"י בסוטה מט ב, והוסיף: "ואומר אני שהוא לשון גמרת ירושלמי". והתוספות פירשו כאן, שהוא לשון ארמי, ונתנו טעם למה מתחילה גבי ארץ ישראל קורהו: "לשון סורסי", ואחר כך גבי בבל קורהו: "לשון ארמי", כי השפה משתנית קצת לפי המקום, והיה הבדל בין השפה שהיו מדברים בארץ ישראל, לזו שהיו מדברים בבבל; וראה עוד בדבריהם.   2.  ומשום שארץ ישראל קרובה ליון, נקט לשון זו.
ואמר רבי יוסי:  3  בבבל לשון ארמי למה לספר בה!? אלא או לשון הקדש, או לשון פרסי.  4 

 3.  ב"שיטה" שב"שיטה מקובצת", נתקשה לשם מה הביא את רבי יוסי, שאינו שייך לעניננו, ולא יישב.   4.  משום שבבל קרובה לפרס, נקט לשון פרסי.
הרי למדנו שלשון יונית מותרת!?
אמרי בני הישיבה ליישב:
לשון יוני לחוד, וחכמת יונית לחוד, לשון יוני מותרת, וחכמת יוונית אסורה.  5 

 5.  ב"שיטה מקובצת" הביא בשם גאון ז"ל, ש"האי חכמת יוונית ברמיזה הוה", וכן כתב רש"י במנחות סד ב שחכמת יוונית היא רמיזות; ומהרמ"ה ז"ל הביא: "דחכמת יוונית היינו כגון אלו חוזים בכוכבים מודיעים לחדשים וגו"'; וראה עוד בהערה לקמן בשם המאירי.
ואכתי מקשינן: וחכמת יונית מי אסירא (וכי אטו זו אסורה)!?
והאמר רב יהודה אמר שמואל, משום רבי שמעון בן גמליאל, שהיה קורא על עצמו את הכתוב:
"עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי", (עלי לעולל את עיני בבכי יותר מן הכל), שהרי אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות למדו חכמת יונית, ולא נשתייר מהם, אלא: אני כאן, ובן אחי אבא בעסיא.
הרי שאף חכמת יוונית מותרת!?
אמרי בני הישיבה ליישב:
שאני בית רבן גמליאל, שהיו לומדים חכמת יוונית משום שהיו קרובים למלכות.  6 

 6.  כתב המאירי: "חכמת יוונית אסור ללמדה, מפני שמושכת לבו של אדם, והורסת הרבה מפנות הדת, וקרובי מלכות שלהם, מצד שהם צריכים בה לכמה דברים בטכסיסי מלכיהם שהיו נמשכים אחר חקירת החכמה עד להרבה, ולא היו מקרבין כל כך אלא מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים, הותר להם ללמדה ; ואף החכמים השלמים שכבר מילאו כריסם בשר ויין, רצה לומר התורה ותלמודה וסודות מצוותיה, אין לך קרובים למלכות יותר מהם, והרי נאמר "בי מלכים ימלוכו", מותר להם ללמדה, כדי להשיב עליהם, ולחזק הדת במסמרים לא ימוט".
וכדתניא:
המספר קומי (מגלח שערות ראשו מלפניו, ומניח בלורית מאחוריו)  7  הרי זה מדרכי האמורי שהם מניחים בלורית לשם עבודת כוכבים, אבל אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות.  8 

 7.  על פי רש"י בלשון ראשון; ובשם תשובות הגאונים הביא, שדרך רומיים לגלח שער שלמעלה מן האוזן; והמאירי כתב, שהיו מסתפרין על פני המסתפר מאוזן לאוזן, להיות מצויינין בתספורת שלהן בין שאר העממין, וכל עם שהוא מכוון לכך הרי הוא בכלל חוקי העמים, ואסור.   8.  "כדי שלא יהיו אצל המלכים, כמו שנשתנו מנהגיו בדבר שאין צד אמונה סובבת בו", מאירי.
וכן של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית, מפני שקרובים למלכות.
שנינו במשנה: לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן הוא קשור בשלשלאות:
תנו רבנן: לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא בעיר הקרובה לספר (סמ"ך שבאית, ופ"א קמוצה, והוא הגבול המבדיל בין ישראל לעמים), כי היא צריכה שימור, וקושרו ביום, ומתירו בלילה.
תניא: רבי אליעזר הגדול אומר:
המגדל כלבים כמגדל חזירים.
ומפרשינן: למאי נפקא מינה לדמותו לחזירים?
למיקם עליה - על המגדל כלבים ב"ארור" כמגדל חזירים, וכדאמרינן לעיל (פב ב): "ארור האיש שיגדל חזירים".
אמר רב יוסף בר מניומי, אמר רב נחמן:
בבל כעיר הסמוכה לספר דמי.
תרגמה, פירשוה: דהיינו העיר נהרדעא אשר במדינת בבל שהיתה עיר הסמוכה לספר, ועיקר כוונת רב נחמן ללמד, שאף בבבל - שיש בה ישוב קבוע, וישראל הרבה - מותר לגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר כמו בארץ ישראל.
דריש רבי דוסתאי דמן בירי (שם מקום): כתיב: "ובנחה יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל", ללמדך: שאין שכינה  9  שורה על ישראל, פחות משני אלפים (מיעוט "אלפי" שנים) ושני רבבות (מיעוט "רבבות" שנים)  10  -

 9.  כתבו התוספות, שהכוונה היא לנביאים ומשכן.   10.  א. שכך היו מנין הלויים במדבר, רבינו יהונתן. ב. בתוספות דחו את הגירסא: שני אלפים רבבות, שהרי במדבר לא היו כי אם ששים ריבוא, ומכל מקום שרתה שכינה. וב"שיטה מקובצת" בשם גאון ז"ל גורס כן, ופירש: "כמו שהיו במדבר בין נשים וטף, אבל מהנהו דהוו מבן עשרים ומעלה, לא הוו אלא ששים רבוא".
הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, והיתה אשה מעוברת ביניהם, וראויה להשלים את המספר הזה לכשתלד, ונבח בה כלב והפילה את עוברה מפחד הכלב, נמצא זה - שמגדל כלבים - גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
מעשה בההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא (מעשה באשה שנכנסה לאפות באחד הבתים), נבח בה כלבה (ונבח בה כלבו של בעל הבית).
אמר לה מריה: לא תיסתפי מיניה, כי שקולי ניביה, (אמר לה בעל הכלב, אל תפחדי ממנו, כי ניטלו שיניו הנושכות).  11 

 11.  פירש רש"י בפירוש שני: שניבי הכלב הן ארבעת שיניו הארוכות הנושכות.
אמרה ליה: שקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי (פתגם הוא), כבר נד ולד, (אמרה לו האשה: נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים,  12  כי כבר זע הולד), כלומר: נחמת הבל אתה מנח מני.

 12.  נתבאר על פי רש"י; וגאון ז"ל ב"שיטה מקובצת" מפרש שהוא מלשון חזרה, כלומר: קח את טובתך והשליכהו לאחוריך.
שנינו במשנה: אין פורסין נישבין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס:
ומקשינן: ומי אזלי כולי האי (וכי הולכים היונים מרחק גדול כל כך), עד שיש לחוש במרחק זה שיילכדו היונים של הישוב!?
והתנן בבבא בתרא כג א:
מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה, כדי שלא יפסידו היונים הבאים ממנו את התבואה והפירות שסביב לעיר, הרי שאין הם מתרחקות מעל חמשים אמה!?
אמר אביי:
מישט שייטי טובא, כרסייהו בחמשים אמה מליא (שטות הם בעולם למרחק רב, אך כריסם מתמלאת בחמשים אמה), ולכן, במשנתנו שהחשש הוא שמא יילכדו יוני הישוב בנשבין, צריך להרחיק שלשים ריס, ואילו במשנה בבבא בתרא שסיבת הרחקת השובך הוא כדי שלא יפסידו היונים בבואם למלאות כריסם, אין צריך להרחיק את השובך אלא חמשים אמה.
ומקשינן: ומישט שלשים ריס, ותו לא (וכי אטו אין הם שטות ומתרחקות אלא שלשים ריס בלבד)!?
והתניא:
"אין פורסין נשבים ליונים, אלא אם כן הרחיק מן הישוב שלשים ריס, במה דברים אמורים במדבר, אבל בישוב: אפילו במרחק מאה מיל (מן העיר) לא יפרוס נשבין!?  13 

 13.  נחלקו הראשונים בביאור קושיית הגמרא, (ולפי פשוטו צריך ביאור, מאי קשיא על אביי, שהרי הברייתא גופה צריכה ביאור, מה הוא "ישוב" ומה טעם החילוק, ואינו ענין לתירוצו של אביי): שיטת הריצב"א בתוספות: הגמרא הבינה בקושייתה, ש"ישוב" היינו ישוב של זרעים, כלומר: שעל יד העיר יש שדות זרועות, ואז אפילו אם נמשכות השדות עד מאה מיל ואפילו יותר, לא יפרוס נשבין, ומשום שהם מתרחקות יותר משלשים ריס כדי למלאות כריסם בזרעים, הרי שאין כריסם מתמלאת בחמשים אמה! ? וביאור לשון הגמרא הוא: ומישט בישוב של זרעים שלשים ריס, ותו לא! ? ומתרצת הגמרא שאין הנידון בישוב של זרעים, ואין הטעם משום אכילה (ועל דרך זה פירש הרא"ש ב"שיטה מקובצת" בבא בתרא כג א). והרמב"ן בבבא בתרא כג א (על הסוגיא דשם, שהיא כעין סוגייתנו), סובר אף הוא, שלפי הבנת הגמרא בקושייתה, "ישוב" היינו ישוב של זרעים, ומשום שממלאים הם את כריסם אפילו עד מאה מיל, אלא שהוסיף: "ואפשר דמישט נמי שייטי בישוב (של זרעים) טפי ממדבר, מאילן לאילן ומסוכה לסוכה; אלא לאביי, כיון דאמר דאפילו מישט נמי לא שייטי אלא שלשים ריס, וממלא כרסייהו בחמשין אמהתא, מאי "ובישוב", ואתרתי מילי דאביי קשיא, וחדא מינייהו נקט, משום דאית ביה תרתי, דקאמר (אביי): לעולם לא שייטי אלא שלשים ריס בין למזונות בין לשוט", (וראה שם שהביא, שיש משנים הגירסא בגמרא, והוא לא ניחא לו בזה). והרשב"א כתב שם: "והנכון, שהמקשה הזה לא היה יודע פירוש הברייתא, ולברר הברייתא הוא בא, וכן נראה מדברי התוספות".
רב יוסף אמר: זו ששנינו ש"בישוב" אפילו מאה מיל לא יפרוס היינו בישוב כרמים, כשהיונים נמצאות בין הכרמים, שטות הן מכרם לכרם אפילו מאה מיל.
רבה אמר: זו ששנינו ש"בישוב" אפילו מאה מיל לא יפרוס היינו בישוב שובכין, שהן מדלגות משובך לשובך ואפילו למרחק גדול.
ומקשינן עלה: ותיפוק ליה - שלא יפרוס נשבין - משום שובכין גופייהו, כלומר: הרי בלאו דילוגן של היונות הרחוקות, צריך הוא להרחיק משום השובכים הקרובים אליו!?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, כשמשום אותם שובכים קרובים אינו צריך להרחיק, ויש לפרשו בשלשה אופנים:
איבעית אימא: בדגוי, שהיו השובכים הקרובים של גוי.  14 

 14.  ואף על גב דגזל גוי אסור, הכא שבישראל אינו אסור אלא מפני דרכי שלום, לכן בגוי מותר לגמרי, ה"ר ישעיה ב"שיטה מקובצת", וכן היא דעת הרמ"ה שהובא שם. אבל המאירי (הובא שם) כתב: "תפתר בשובכין של גויים עובדי אלילים וטלסמאות, שאינן נכללין תחת גדר שום דת בעולם, שכגון אלו אין אנו מצווין בשמירתן", ומסוף לשונו נראה, שלא התיר גזל מגויים אלו, אלא שכאן חיוב שמירה הוא, ובשאר גויים אסור, ובאלו מותר, וצריך תלמוד.
ואיבעית אימא: בדהפקר, שהיו השובכים הקרובים של הפקר.
ואיבעית אימא: בדידיה, שהיו השובכים הקרובים שייכים לפורס הנשבין.

מתניתין:

דרשני המקוצר[עריכה]