פרשני:בבלי:בבא קמא קג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קג א

חברותא[עריכה]

אלא אמר אביי: הכי קאמר, הלוקח שדה בשם חבירו, ריש גלותא, כדי שלא יערערו על המכירה,  אין כופין את המוכר למכור בשטר על שמו, זימנא אחריתי, נוסף על השטר הראשון שכתב על שם ריש גלותא כדי להבטיח את עצמו, שלא יבואו יורשי ריש גלותא לאחר זמן לתבוע את השדה לעצמם.
ואם אמר לו הלוקח למוכר, בשעת המכירה, על מנת שתכתוב לי שטר נוסף על שמי, חוץ מהשטר הראשון שנכתב על שם ריש גלותא,
כופין את המוכר למכור ולכתוב שטר גם על שם הלוקח.
ומבארת הגמרא: אמר מר, הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי.
ומקשינן: פשיטא שאין המוכר חייב לכתוב לו שטר שני, שהרי על מה שדובר ביניהם כתב לו?
ומתרצינן: מהו דתימא, מצי אמר ליה לוקח למוכר, מידע ידעת היה ידוע לך דאנא לנפשאי שקילנא, שבאמת קניתי את השדה לעצמי, ופנחיא בעלמא (בטחון ומגן בלבד) הוא דקבעינא ולכן עשיתי את המקח על שמו של ריש גלותא, כדי להרחיק את המערערים.
וזוזי בכדי לא שדינא, ולא היה בדעתי להפסיד את כספי בקנית שדה על שם אדם אחר, אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא, וסמכתי על כך שתכתוב לי שטרא אחר על שמי.
קא משמע לן, דאמר ליה מוכר ללוקח ענינא (תנאי) עבדי לך בהדי ההוא דזבנת ליה בשמיה היה לך להתנות מראש עם אותו אדם שקנית את השדה על שמו, ויכתוב לך שטרא אחרינא שהוא מוכרו לך, ואין לך דין ודברים עמי.
ומבארינן עוד: ואם אמר לו על מנת כופין את המוכר למכור.
ומקשינן: פשיטא שאם התנה אתו מראש חייב הוא לקיים את תנאו?
ותרצינן: לא צריכא דאמר להו לוקח לסהדי בפני המוכר חזו דשטרא אחרינא קא בעינא. ולא התנה כן עם המוכר עצמו.
מהו דתימא, מצי אמר ליה המוכר ללוקח, שטרא מהיאך דקא שקלת בשמיה קאמרת, סברתי שכונתך היתה לדרוש מהאדם שקנית בשמו, שיכתוב לך שטר, ואין זה מחייב אותי.
קא משמע לן, דאמר ליה הלוקח, להכי טרחי ואמרי להו לעדים שאני רוצה שטר נוסף על שמי, קמך (בפניך), משום דמינך הוא דקא בעינא שתכתוב לי שטר.
רב כהנא יהב זוזא אכיתנא, נתן מעות לסוחר עבור פשתן, ולאחר שקנה את הפשתן השאירו אצל המוכר. לסוף אייקר כיתנא.
זבניה מרוותיה דכיתנא, מכרם בעל הפשתן כדי לתת את דמיהם לרב כהנא.
אתא רבי כהנא לקמיה דרב, אמר ליה מה אעביד האם איזיל אישקיל זוזאי ואין בזה חשש ריבית.
אמר ליה רב, אי כי קא זבני אמרי (אם בשעת המקח אמר המוכר) האי כיתנא דכהנא הוא, (פשתן זה של רב כהנא הוא), זיל שקול ואין בכך איסור רבית.
ואי לא אמר להם המוכר שהפשתן הוא של רב כהנא, לא תשקול את התוספת במחיר שרב כהנא שלם למוכר, משום רבית.
כמאן, כבי מערבא דאמרי: מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות. והוא הדין במקרה שלנו שהקונים לא התכונו להקנות את המעות לרב כהנא, ונמצא שהוא קיבל את המעות מבעל הפשתן, וכיון שקיבל יותר ממה ששילם עבור הפשתן, הרי זה נראה כרבית.
ומקשינן: אטו מי יהיב רב כהנא ארבע על מנת לקבל מעות בחזרה, ושקיל תמני, שזה רבית.
הרי לא היה אמור לקחת מהמוכר אלא פשתן, וכתנא ממילא הוא דאייקר, וכשבעל הפשתן מכרם מיגזל גזלוה, שכן היה זה שלא ברשות.
ותנן (צג ב) כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ואם כן גם אם הקונים לא התכונו להקנות את דמי הפשתן לרב כהנא, חייב בעל הפשתן בתשלום דמיהן לרב כהנא מדין גזלן, וכשעת הגזלה, שאז היה הפשתן יקר, ואין בכך לכאורה משום רבית?
ומשנינן: אמרי, התם אמנה הואי כשנתן רב כהנא את הדמים עבור הפשתן, היתה זאת פסיקה שפסק עמם, כדי שיספקו לו פשתן כשער הזול במשך השנה ולא משכיה רב כהנא לכיתנא, ולכן אסר רב.
ורב לטעמיה (כשיטתו), דאמר רב (בבא מציעא סג א): עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. מותר לאדם לתת מעות לסוחרי פירות על מנת שיספקו לו פירות במחיר מוזל, אך זה רק אם אמנם בסוף יטול את הפירות, אך אם כשיבוא ליטול פירותיו, יאמר לו המוכר אתן לך מעות בשוי הפירות, אסור לו לקבלן,  9  משום שנראה כרבית, שמקבל יותר ממה שנתן.

 9.  רש"י מפרש שהכונה לקבל פירות כשער היוקר מותר גם לרב, ורק לקבל דמים אסור, והקשה בנמוקי יוסף עליו מהגמרא בב"מ שמשמע שאף פירות אוסר רב כשאין למוכר פירות, ומסיק שפלוגתת רב ורב ינאי היא בין בדמים ובין בפירות דרב ינאי מתיר ביצא השער, אפילו אין למוכר, ורב אוסר.
והוא הדין במקרה של רב כהנא, שהיתה זו פסיקה על פירות, אסר עליו רב לקבל מעות יותר ממה ששלם עבורם.
מתניתין:
הגוזל את חבירו שוה פרוטה, וכשתבעו לשלם הכחיש הגזלן ונשבע לו על כך. ושוב הודה שגזל וברצונו להשיב את הגזלה, אין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל בעצמו, ואם אינו נמצא לפניו, יוליכנו אחריו (אפילו) למדי.  10  ובגמרא למדו דבר זה ממה שכתוב (ויקרא ה) לאשר הוא לו יתננו.

 10.  בספר גידולי שמואל כתב, על מה שכתבו התוספות שאף כשנשבע מעצמו יש חיוב השבה, שכן הוא גם באופנים שאין בהם כלל דין גזלן, כגון בלא קנין גזילה, או בגזל מהקדש, או מגזלן, ונשבע והודה חייב להוליך אפילו למדי, וכתב דמסתבר שאם נשבע לגזלן או לשומר, והבעלים עמו, די בהשבה לבעלים. ואם הבעלים במדי והגזלן או השומר עמו, כתבו בדברי חיים וכן בתשובות מהרי"ל דיסקין, דלשומר אם החזיר יצא ידי חובתו, דיד שומר כיד הבעלים, ואילו לגזלן אינו השבה עד שיחזיר לבעלים הראשונים.
לא יתן, לא לבנו של נגזל, ולא לשלוחו של נגזל, ואם נתן להם ואבדו המעות אפילו באונס לא נתכפר לו, וחייב לחזור ולשלם.
אבל נותן לשליח בית דין  11  ומתכפר לו בזה, אף אם יאבדו בדרך.

 11.  דעת רש"י שדין זה הוא מה שנאמר בגמרא שתקנה גדולה התקינו, שאם היתה הוצאה יתירה על הקרן, משלח קרן וחומש לבית דין ומביא אשמו, והתוספות הקשו עליו שמהגמרא משמע שהשליח מוליך את הגזילה לנגזל, ואילו התקנה היא שפטרו אותו מכך עד שיבוא הנגזל לבית דין ויטול את שלו. ופירשו התוספות שאמנם במשנה מדובר שהשליח מוליך את הגזילה, אלא שמועיל לפטור את הגזלן מאחריות הדרך, וכן יש לו כפרה מיד אע"פ שלא הגיע ליד הנגזל. ובספר פני יהושע כתב לבאר דעת רש"י, שאמנם התקנה היא שיניח בבי"ד, אך תקנה זאת עדיפה מנגזל עצמו, שהרי לשליחו של הנגזל אינו יוצא כל זמן שאינו מגיע ליד הנגזל, ואילו לשליח בי"ד אם מסרו לידיו אף על פי שהבית דין במקום אחר הרי זה כהגיע ליד הבית דין.
ואם מת הנגזל, יחזיר את הגזלה ליורשיו.
נתן לו לנגזל את הקרן, ולא נתן לו את החומש, שהתחייב בנוסף על הקרן, כיון שהכחיש ונשבע על כך.
או שהנגזל מחל לו על הקרן, ולא מחל לו על החומש.
או שהנגזל מחל לו על זה ועל זה, היינו על הקרן והחומש, חוץ משוה פרוטה בקרן, שעל זה לא מחל, צריך לילך אחריו, כדי לקיים מצות השבה, גם בחלק מהגזלה, או בחומש לבד.
נתן לו את הקרן, לאחר שכבר נשבע והתחייב קרן וחומש, ונשאר חייב חומש בלבד. וכשתבעו לשלם את החומש הכחיש, ונשבע לו על החומש, שכבר פרע לו.

דרשני המקוצר[עריכה]